עוצמתה של שירה

בעוד ישראל במצרים, בשעבוד הגלות בתוך תוכם של עולמות הטומאה, האמינו בבשורת הגאולה: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" (שמות ד', לא). אולם גם מאמינים בני מאמינים אלו לאחר שהגיעו למדרגה זו של האמונה  קצרה רוחם בעבודה קשה "ולא שמעו עוד אל משה" (ו', ט). ולא עוד אלא שאף רוחו של אדון הנביאים קצרה, "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (ה', כג). הרהורים אלה אחר מידותיו של הקב"ה תקפו וחזקו שעה שעמדו ישראל על הים: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (י"ד, יא), ואף על משה רבנו. אמר רבי במכילא: "אמש הייתה אומר ומאז באתי אל פרעה ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפילה?!" (מכילתא בשלח, ה)

ברם, מעומקה של מחלוקת רבתי שנחלקו בה רבותינו על המדרש שנעשו כתות כתות התעלו לאמונה אדירה אחת: אין לנו אלא דברי בן עמרם. וכך למדונו חכמים: אמרו ישראל למשה: רבנו משה מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מרוממים מפארים ומשבחים ונותנים שיר ושבח למי שהמלחמות שלו. באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה. (מכילתא שמות י"ד)

בזכות מה זכו ישראל לומר שירה? – בזכות האמונה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, והגיעה שירה זו לפסגות כה גבוהות עד שכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו.

מכאן שבסולם העלייה הרוחנית השלבים האחרונים הם יראה, אמונה, שירה, "ויראו העם את ה' ויאמינו בה', אז ישיר", השירה היא איפוא ההבחנה השקופה ללא דמיון מעיב, ההזרחה המאירה במהות הדברים. מה הייתה שירה זו? בבית מדרשו של מרן הרב קוק שנינו: "השירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג". אותו תהליך של אמונת ה' שהחל במצרים עם בשורת הפקידה על מעלותיו ומורדותיו, הגיע בשיאו בתפיסה המוחלטת של אמונת ה'. ותפיסה זו אין לה אפשרות להתבטא בפרוזה, היא מוצאת את ביטויה אך ורק בפיוט, בשירה. האמונה בטהרתה היא שירת החיים, שירת ההוויה, ועל כן נקראת התורה – שירה. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (ל"א, יט).

השגה עליונה זו אי אפשר לה שתישאר קבועה ועומדת, בת חלוף היא. כעין הצצה אל שמאחורי הפרגוד, כעין הברק המבריק, מאיר ונגוז. ולא רק לישראל נגוז אור שירה זה, אלא אף למשה רבן הנביאים היה זה גילוי של רגע התעלות שחלף. כל ימיו ביקש משה ונתחבט לראות את הדמות ולא הָראה עד שהראהו בסימן. כל ימיו שאף לחזרתו של רגע השגת השירה, של הופעת האור במלואו ולא נענה. להופעת-יחיד לא זכה אבל בתוך כלל ישראל יורדי הים אף הוא נתעלה לומר שירה: "משה ובני ישראל". ומדויקים הם דברי הרמב"ם שכתב:

"מהו זה שביקש משה רבינו להשיג? – שתחקק צורתו בלבו, השגה קבועה ועומדת. ברם, לא עלתה בידו "כי לא יראני האדם וחי". לא בכל יום זוכה אדם לומר שירה ולהראות באצבע: "זה א-לי ואנוהו". רק ביום ההוא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים ולכל אחד ואחד מראה באצבעו: "זה ה' קיוינו לו". (רמב"ם יסודי התורה א', י)

וזהו שאמרו חכמים בפרק שירה: "תניא רבי אליעזר אומר: "כל האומר שירה זו בעולם הזה זוכה לאומרה לעולם הבא שנאמר "אז ישיר משה". שר לא נאמר אלא ישיר אותה – לעתיד לבוא".

 כל הזוכה להשגה העמוקה: ליראה, לאמונה ולשירה, אם גם בת-חלוף היא בעולם הזה, הרי לעולם הבא – עולם הערכים המוחלטים, הוא זוכה ואומרה כהשגה קבועה ועומדת.

כלל נוסף לימדנו הרב קוק: כשם שיש חוקים לשירה כך יש שירה בחוקים. חוקי התורה כולם שירה יש בהם, שירה עולה מהם – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". אמרו חכמים בבבלי: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שערכה של ארץ ישראל הוא" (נדרים כ"ב, ב). והדברים תואמים למימרת חכמים בירושלמי: "הנביאים והכתובים עתידים להיבטל לעתיד לבוא" (ירושלמי מגילה א', ה).

 שירה כמושג קבוע, כתפיסת חיים עמוקה ביותר, יש למצוא רק בתורה שהיא נצחית. הנביאים והכתובים ייעודם בתוכחה ובמוסר ואין בהם מן הנצח, ועל כן אין בהם מן השירה, שירת האמונה. משום כך נאמרה השירה בלשון עתיד אז ישיר משה, וכדברי חז"ל: בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלוק תפארת שהיו חקוקים עליו כל אז שבתורה, ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר "אז ימלא שחוק פינו". כל עצמותה של השירה הזאת אינה אלא לעולם שכולו שירה, עולם הערכים הנצחיים, אולם שאר שירות שבמקרא אינם אלא בלשון עבר, וכן בהפטרת השבוע: ותשר דבורה, ותשר – בעבר, שהרי אף זו אינה אלא מן הנביאים שאין בה משירת הנצח. אולם לחמשת החומשים צמוד אף ספר יהושע מפני ערכה של ארץ ישראל: "ומכנף הארץ זמירות שמענו", אף הארץ אומרת שירה; ולא זו בלבד אלא אף האילנות אומרים שירה: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו", וכדברי רבי נחמן מברסלב "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע" – היינו שהניצנים גדלים בארץ, על ידי הזמר והניגון השייך להם.