תשובת היחיד בספר תהלים

חומר רב מצוי במקרא על ענייני התשובה. הוא מתחלק, בדרך כלל, בין תשובת היחיד לתשובת הרבים. אנו מוצאים סיפורים במקרא על היחיד שחזר בתשובה, כגון על אחאב במלכים א' פרק כ"א פסוק כ"ז: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום, וישכב בשק ויתהלך אט, ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר: הראית כי נכנע אחאב מלפני...", וכן אהרן בבמדבר י"ב פסוק י"א: "בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו".

תשובת הרבים מתגלית לנו בשתי פנים: יש שהרבים כחטיבה אחת חוזרים בתשובה כבשופטים ב' פסוק ד': "וישאו העם את קולם ויבכו", או בשמואל א' פרק ז' פסוק ג': "ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמור אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה'".

ויש שמנהיגי הרבים חוזרים בתשובה ותשובתם עולה לתשובת הציבור, כתשובת יאשיהו במלכים ב' כ"ג פסוק כ"ה: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו". וכן בדניאל פרק ט' פס' ד-ו: "ואתפללה לה' אלהי ואתודה ואמרה אנא ה' האל הגדול והנורא... חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וממשפטיך ולא שמענו אל עבדיך הנביאים".

אצל נביאי הכתב מופיעה הדרישה לתשובה בצורה מוסרית-לאומית. האומה כגוף אחד חייבת לשוב אל ה', במעשה זה תלוי גורלה לעתיד. בזה תלויים הצלחתה, נצחונותיה ועמידתה במשפט ליום אחרון. שיבה לשמירת תורת חורב מופיעה אצל מלאכי, דרך משל, כתנאי לבוא אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא וכהכנה לקראת חזיון התשובה הגדול: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג', כד).

חזון תשובה זו בגוון מוסרי-לאומי אינו מופיע כמעט בתהילים. בפרק ק"ו יש מצורת התשובה הנבואית, זו התולה את גאולת העם בתשובה: "וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכר להם בריתו וינחם כרוב חסדיו". גם בפרק פ"א פסוקים ט'-י"א נזכרת נוסחה זו: "שמע עמי ואעידה בך... לא יהיה בך אל זר... לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע".

אולם נראה שהמיוחד לפרקי התשובה בתהילים הוא הגישה האינדיבידואלית, תשובת הפרט. ספר תהילים שיש בו כל-כך הרבה מתפילת היחיד, האינדיבידואום המתערטל מכל הסובב אותו, המנתק את עצמו – תוך כדי תפילה – מעל החברה ועומד בייחודיותו לפני האלוקים – מדגיש את תשובת היחיד. בפרקי התשובה מופיעה התפילה על סליחת העוון ועל הכפרה.

כזה הוא אף פרק ל"ב. החוטא מרגיש את יד ה' הכבדה עליו, יתר על כן: עובדת החטא עצמו מעיקה עליו ואילו הוידוי ומה שבא בעקבותיו – כיסוי החטא והסליחה, מביאים לו הרגשת הקלה. לכתחילה – "כי החרשתי בלו עצמי, בשאגתי כל היום", אולם לאחר ההתוודות כש"חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי" "יתפלל כל חסיד אליך". הפנייה אל ה' לאחר הוידוי מביאה הרגשת קרבה וביטחון "אתה סתר לי".

כשם שנושא הפרק הוא היחיד גם הלקח בו מופנה אל הפרט: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני". זה שטעם את טעמה של התשובה, של הוידוי וקבלת הסליחה, הוא ישמש מורה דרך לחוטאים האחרים.

העדה, הציבור, הכלל, האומה, הם ערכים עליונים בתפיסת המקרא. הם משהו נשגב יותר מאשר סך הכל של הפרטים ולכן אף תשובת הרבים מתקבלת ברצון ובהֵענות יותר מאשר זו של היחיד. כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים".

אולם בכלליות זו טמונה סכנה. היחיד עלול לאבד את אישיותו, הוא מתבולל בין הרבים ושוכח את עצמו, את חטאיו, וממילא מטשטשת בקשתו לסליחה ולכפרה.

פרקי תשובת היחיד בתהילים באים להזכיר יסוד זה. גם בתוך תשובת הרבים מתבצר לו ליחיד מקום נבדל, של עמידה לפני ה' והודאה במעשי הפשע: "אמרתי: אודה עלי פשעי לה'", ולכן אף הכפרה היא פרטית: "ואתה נשאת עון חטאתי סלה".