תיכון תפילתי קטורת

שני הפסוקים הראשונים בפרק קמ"א משמשים כפתיחה למזמור, וכלולה בהם בקשת המשורר על קבלת התפילה:

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקָרְאִי-לָךְ: 
תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת-עָרֶב:

 יש בהם דימוי המעורר את תשומת הלב מכמה וכמה בחינות: "תכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב". האם ישנה כאן השוואה מדויקת לסדרי העבודה במקדש, ונמצא שבמחציתו הראשונה של הפסוק "תכון תפילתי קטורת" הכוונה להקטרת שחרית, ואילו המחצית השנייה – לקטורת של בין הערביים? ואפשר שאין כאן אלא חזרה בלבד, ושני חלקי הפסוק מתכוונים למנחת הערב בלבד, והמזמור הכולל תפילת ערב שואב את דימויו מההקטרה שבערבית, המשלימה את עבודות היום שבמקדש. ועל כולם מתייצבת השאלה: מה משמעות יש להשוואה זו שבין התפילה לבין הקטורת, בין נשיאת הכפיים – "משאת כפי", לבין מנחת הערב?

והנה עיון במקורות המקראיים מעמיד אותנו על תופעה מופלאה: מקום מיוחד התבצר לה לעבודת הקטורת בכל רבדי המקרא. הביטוי השגור ביחס לתוצאות הקרבן הוא "לריח ניחוח". ריח ניחוח זה חוזר בהדגשה מיוחדת עם סיומה של פרשת המבול "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח, כ"א).

במקום בולט ומעורר תמיהה נאמרה פרשת מזבח הקטורת בספר שמות. לאחר תיאור כל מעשה המשכן, הכלים הפנימיים בקודש ובקודש הקדשים, בחצר ומבין לקלעים, מבנה האהל ובגדי הכהונה, ימי המלואים וקרבן התמיד, בא הסיום "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים". ובצורה מפליאה בא כאן הציווי על עשיית מזבח מקטר קטורת (שמות ל). תמיהה זו נדונה במפרשים ראשונים וחדשים, אולם על פי דרכנו ראינו פעם נוספת את התופעה החריגה של הקטורת ואביזריה.

לכאן מתייחס  אף כוח המבחן של הקטורת. הוא ששימש כאבן הבוחן במחלוקת קורח ועדתו (במדבר טז), והוא המכיל בתוכו את הסגולה לעצור את המגפה שעה שיצא הקצף והחל הנגף.

יותר מכל בולט הדבר בדברי שלמה אל חירם מלך צור, בהם הוא מדגיש את עבודת הקטורת יותר מכל שאר העבודות: "והבית אשר אני בונה גדול, כי גדול אלוקינו מכל האלוקים, ומי יעצור כח לבנות לו בית, כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב, ב, ד').

דומה שהסבר העניין נעוץ בתכונה המיוחדת לקטורת. אפשר שהיא העדינה שבעבודות המקדש, היא ה"רוחנית" שבהם, זיקתה לגבוה עמוקה יותר מכל הפעולות האחרות שבמסכת הפולחן. מכאן שיש בה בכדי לאפיין באוזני המלך הזר את המקדש הישראלי יותר מאשר כל הסבר אחר. ולכן בחר שלמה את הדגשת ההקטרה בדבריו אל מלך צור. אבל לא רק כלפי חוץ, גם כלפי פנים הדגשה זו היא בעלת משמעות: "איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו – זה הריח" (ברכות מג, ע"ב), ומכאן שימושה בתולדות האדם, בימי נח, מקומה בעבודת המקדש וייחודה בין כלי המקדש.

הקשר בין התפילה לבין עבודת הקרבנות חוזר פעמים רבות בספר תהילים בפנים הרבה, אולם בפרקנו הוא מקבל הארה מיוחדת. היחס בין המתפלל לבין הבורא, בעיית התקבלותה של התפילה וההיענות לה, מונחת במפורש או בצורה סמויה בהרבה מפרקי תהילים. אליה רומז המשורר בפרקנו, באותו דימוי עדין וזך "תכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב". לאמור: כשם שמיוחדת היא הקטרת הקטורת המתקבלת ברצון, וכשם שהיא מיוחדת כעבודה שבחשאי – כך תהא תפילת לחשי עולה לפני ולפנים.

יסודות מקראיים אלה על ייחודה של הקטורת היוו את המסד לבניין הגדול שקם בספרות חכמים על הדינים וההלכות של מעשה הקטורת, ויחידותה בעולם המעשה וההגות.