חשיבותו של מזבח הקטורת

כל פרשת הציווי על בניית המשכן וסדרי עבודתו נאמרה למשה בהתגלות אחת. כבר האברבנאל העיר שהחל מראש פרשת תרומה שבה נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" ועד לתחילת פרשת כי תשא לא נזכר שהתחדש הדיבור למשה. זוהי על כל פנים התשובה הפשוטה להערתו של בעל-הטורים שפרשתנו היא הפרשה היחידה מאז הולדת משה שלא נזכר בה שמו.

בדברים ובמצוות שבשתי הפרשיות יש סדר פנימי, מקדושה חמורה לקדושה קלה. הארון שלפני-ולפנים, הכלים שבהיכל הקודש, השולחן, המנורה, החצר, מבנה המשכן, עבודת הכהנים, קרבנות המלואים ועד לסיום בקרבנות התמיד.

חתימתה של פרשת הצווים היא בדבר הכתוב: "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל ...אני ה' אלקיהם" (שמות כ"ט, מג). חתימה זו באה כאילו לסיים את כל הקשור לבניית המשכן, מדוע איפוא בא בסופה של פרשתנו הציווי על בניית המזבח הפנימי, מזבח הזהב להקטרת הקטורת כחריג מהסדר של שאר הכלים המשמשים לעבודה בפנים, בהיכל?

תשובות הרבה ניתנו לשאלה זו, החל מהרמב"ן, אבן-עזרא, בעל אור החיים, ועד לבעל האור שמח והנצי"ב ב"העמק דבר".

מה היתה כוונת התורה בשינוי בולט זה? מה יש במזבח הקטורת שאי-אפשר לו להיכלל בתוך שאר כלי המקדש, והרי הוא עומד נבדל מהם?

לשלושה מכלי המקדש היה זר זהב בכותרתם.

"אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן; של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח - זכה אהרן ונטלו, של שלחן - זכה דוד ונטלו, של ארון - עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח - יבא ויקח" (בבלי יומא עב, ע"ב).

אולם, שואל ר' צדוק הכהן מלובלין: מדוע לא נרמז כתר כהונה במזבח הנחושת, שהרי עליו היו מקריבים את רוב הקרבנות וראוי לו לייצג את הכתר של בית אהרן יותר מאשר מזבח הזהב?

עניינו של המזבח הפנימי להקטיר עליו את הקטורת. סגולותיה של הקטורת שהיא עוצרת את מגפת המוות, והוא הסוד שמסר מלאך המוות למשה רבנו בשעת מתן תורה.

בשעת בריאתו של אדם הראשון תרמו המלאכים את חלקם ליצירתו, ואילו מלאך המוות לא רצה להשתתף. לעומת זאת במתן תורה תרם אף הוא – המייצג את כוח הרע בעולמנו – את תרומתו וגלה את הרז למשה שהקטורת עוצרת בעד המגפה. סוד זה היה רק למשה ומשום כך נאמרה פרשת הסמים לו בלבד, הוא שאמר הכתוב: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה" (שמות ל', לד). הקטורת י"א סממנים היו בה וביניהם החלבנה. חלבנה זו ריחה רע, אלא שמערבים אותה עם עשרת הסממנים שריחם טוב ואז נהפכת החלבנה עצמה ואף היא נותנת ריח טוב. ומכאן למדו חכמים שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. אדם מישראל גם אם סטה מדרך האמת כיוון שהוא מצטרף עם עשרה ישראלים כשרים נותני ריח טוב, אף הוא מתבשם מהם ומתהפך מרע לטוב. "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט', ו) – כשישראל מתאגדים אפילו עם החלבנה שביניהם הרי הם נענים. מידתו של אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. קירוב זה היא תכונה יסודית לאהרן ולביתו והיא הרמוזה בפרשת הקטורת.

הצווים על בניית המשכן כלליים הם, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", מה שאין כן תכנה של פרשתנו שהיא בעיקרה לאהרן. הפתיחה  - ציווי לכהנים להעלות נר תמיד (כ"ז, כ-כא); בגדי הקודש "לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (כ"ח, ד); עבודת המלואים – "לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (כ"ט, א); ולכן אף סיומה – במזבח הקטורת. עבודה זו מיוחדת היא למשפחת הכהונה, אשר בכוח הירושה של אבי השבט – אהרן הכהן, הם המאחים ומאחדים את פלגות העם. מקטירים את קטורת הסמים שיש בה מן הבושם ומן החלבנה שלבסוף אף היא מפיצה ריח טוב, והרי היא בכלל " קְטֹרֶת רֹקַח ...טָהוֹר קֹדֶשׁ" (שמות ל', לה).

את מזבח קירוב לבבות זה עוטר זר הזהב, זה כתרה של הכהונה, סמלו של הבית, בית אהרן ש"בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (מלאכי ב', ו). ומקומו לא בתוך פרשת כלי המקדש, אלא מחוצה להם. הוא המאגד את הכל, הוא העושה את המשכן, משכן ישראל והשכינה – לאחד.

ואפשר שזוהי אף כוונתו של יחזקאל בהפטרת פרשת תצווה, המטיל תפקידים על הכהנים מזרע צדוק: " וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מ"ג, יט).  ומהי קורבתם? שהם מקרבים את ישראל לאביהם שבשמים ומבשמים את העולם בקטורת לריח ניחוח לפני ה'.