התשובה בספר יונה

ספר יונה מיוחד בין שאר ספרי המקרא בנקודות רבות. במאמר זה נתעכב על ייחודו מבחינת האידאה של התשובה שיתכן שהיא המרכזית בספר.

רעיון התשובה חוזר ונשנה בספר יונה שלוש פעמים, וכל פעם בצורה אחרת, כאילו רצה הנביא להקיף את כל המישורים בהם מתגלית התשובה, בין בחיי הפרט, בין בחיי הציבור.

יונה יורד באניה, המלחים ורב החובל עובדי עבודה-זרה. ליונה אין עניין בהם, הוא נרדם בירכתי הספינה, אבל שלא במתכוון הוא גורם להם שיחזרו בתשובה.

נעיין בשימוש המשולש במילה "יראה" בפרשה זו.

בתחילה נאמר "ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו" (א, ה). יראה זו מתייחסת לדרגה התחתונה של האמונה. הם מאמינים באלילים, עבודה זרה, ומכאן דרישתם ליונה: "קום קרא אל אלהיך" (ו). בשנייה מספר המקרא "ויראו האנשים יראה גדולה"(י). היראה הזו איננה כבר מפני אלהות זו או אחרת, הם כאילו נוטשים, בעקבות תשובתו של יונה, את אמונתם האלילית, אין זאת עוד היראה מפני האליל הפרטי שיש לכל אחד ואחד לפי מוצאו או מקצועו. נצנצה להם, עפ"י תשובת יונה, האידיאה של אלוהות כללית מקיפה, המשותפת לכל היצורים, אבל עדיין רק בבחינת נצנוץ של אור.

רק לאחר שהטילו את יונה הימה, והים עמד מזעפו, נאמר בשלישית "ויראו". אבל יראה זו היא כבר יראת ה' האמיתית, ומצורף אליה השם המפורש: "ויראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" (טז). הכרה זו של המלחים באמונת ה', תשובה יש בה, חזרה מהאמונה האלילית ודבקות באמונת הייחוד.

תשובתם של המלחים אפשר שגררה אחריה אף את תשובתו של יונה עצמו. קשה להבין את תוכנה של תפילת יונה במעי הדגה (בפרק ב). מכל מקום, סיומה "ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה", נותן מקום לסברה כי אכן היתה חרטה אצל יונה. אולי הוראת המושג "תודה" כאן הוא כפי שתפס האברבנאל, בהוראה של וידוי, והנדר הוא ללכת אל נינוה כמו שפירש המלבי"ם. יונה עורך לעצמו כעין חשבון הנפש במצולה, בלבב ימים. הנה הוא בורח מהשליחות, נמלט מלמלא את חובתו להשיב את נינוה בתשובה, ושלא במתכוון, בהסח-דעת גמור הוא מחזיר את מלחי הספינה לדת האמת, האין כאן רמז כי אי-אפשר להימלט מהתפקיד, כי בעל כרחו עליו לשוב וללכת לנינוה? הפרט, החברה המצומצמת של אנשי האניה שבו כבר בתשובה, ועתה הדרגה הגבוהה יותר: הציבור, המדינה.

אמנם, בשלושת הסיפורים על תשובה בספרנו, של המלחים, של יונה ושל נינוה, אין הוראה לחזור בתשובה: המלחים מתעוררים מעצמם לתשובה; יונה עצמו מקיש ממעשיהם של המלחים ושב בתשובה; ואף לאנשי נינוה לא נאמר מאומה על התשובה. ההכרזה היא סתמית: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", מבלי ציון והוראה על פתח לשינוי הגזרה. יתר על כן, בשלושת המקרים התשובה היא ספונטנית "ויאמינו אנשי נינוה באלוקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם". רק לאחר מכן, בא הציווי מטעם המלך וגדוליו.

גדולה היא תשובתם של אנשי נינוה שאף שאינם בטוחים כלל ועיקר בהצלחתה, הם מקבלים על עצמם את כל חומרותיה. "מי יודע ישוב ונחם האלוקים ושב מחרון אפו ולא נאבד" (ג, ט). פתח צר כפתחו של מחט הוא תחילתה של התשובה וסופה בפתח רחב כפתחו של אולם.

לשיא יחיד במקרא מגיע מושג התשובה בסופו של הספר. יונה שואל לדרכי בורא-העולם: מדוע זכו רשעי נינוה לחנינה על-ידי תשובתם? גם הנביא-השליח הקורא לחזרה בתשובה איננו יורד לסוף דעתו של המשלח בהנהגת הבריאה, ואינו תופס את סודה של התשובה. דיוק בכתובים ובסממני-הלשון בפרק ד' מראה כיצד הראה הנביא את קוצר דעתו וחולשותיו האנושיות בבואו להבין את חזון התשובה שהוא מכבשונו של עולם.

אפשר שזהו עומק דברי חכמים על מעלתה של התשובה שקדמה לעולם. התשובה היא מן המושגים שקדמו ליצירת האדם, ומשום כך אין האדם יכול לתפוס אותם. ואע"פ כן צא וראה כמה מעולה היא התשובה, אמש היה זה שנוא לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.