הכפירה כמקור הרע (מזמור יד)

הדעה השלטת במקרא כולו היא שהאלוקים הוא המקור של היש. הנחת יסוד זו מולידה בעיה רצינית שהמחשבה הדתית נאבקת עמה מאז ומתמיד: מה מקור הרע בעולמנו?

פרופ' קויפמן האריך להסביר מדוע לא העיקה פרובלמה זו על השקפת העולם האלילית, אולם דת הייחוד המאמינה במקור אחד לכל התופעות חייבת היתה ליתן את הדעת לשאלה: מניין כל הרע והרשע בעולם?

העולה מתוך המקרא בשאלה זו הוא שהאדם הוא המביא ע"י חטאו את הרע, כי "מפי עליון לא תצא הרעות". האדם ניחן במתנת הבחירה. וגדולה היא מתנה זו שעל-ידה שולט רצונו של האדם במעשי הבורא. סגולה זו מעמידה את האדם על פרשת דרכים. דרך אחת המוליכה אל הטוב, והשנייה – אל הרע. אם יבחר בחטא ובמרי הרי באה רעה לעולם, נמצא שהרע נברא על-ידי מעשה האדם. אין לרע איפוא שורש מטפורי או קוסמי-קדמון אלא מקורו על המישור המוסרי.

אולם חופש הבחירה המוסרית שניתן לאדם אינו מסלק את השגחת האלוקים. אדרבה, האדם נקרא אל העשייה והיצירה, אל המעשה המוסרי כשעין צופה ומתבוננת על כל הנעשה. "ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל, דורש את אלוקים".

 אמונה זו בבורא משגיח היא יסודית הן לישראל והן לאומות העולם, והיא אף יסוד המוסר האנושי. בבראשית כ' פסוק י"א אומר אברהם: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", הרי שאמונת הבורא היא המונעת את עובדי האלילים מרצח וכן יוסף בדברו אל האישה המצרית האלילית בבראשית ל"ט פסוק ט': "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים".

על רקע זה מוסברות גם דמויותיהם של הרשע והצדיק בספר תהילים. הצדיק הוא זה המאמין באלוקים ומכוון את אורחות חייו על-פי הנחת יסוד זאת. מעשיו הם מוסריים. ואילו הרשע הוא הכופר בקיום הבורא וממילא במציאות משגיח ופורע חוק ומוסר. מקור הרע הוא איפוא באדם. זה שהשתמש במתנת הבחירה כדי לכפור בנותן המתנה, והרי הוא עומד נבל זה, בעולם שאין בו אלוקים ומשחית את דרכו בתועבות. ובניגוד לתפיסה זו אומר המזמור: "ה' משמים השקיף על בני האדם". השקפה-השגחה זו יש בה שתיים: על היחיד ועל הלאום. אפשר שהצדיקים הם הנקראים עמי ונושא פרק י"ד הוא סוציאלי על הרע השולט בחברה כפירושו של פרופ' קויפמן, ואפשר שהרקע של המזמור הוא לאומי כדרכם של הפרשנים הקדמונים, ויכול להיות שיש בפרק משתי הגישות כדעתו של פרופ' הרטום, שכלל העם סובל מהרשעים ולכן הסיום הוא כללי.

 לפרק י"ד יש אח דומה בתהילים פרק נ"ג. יש הרואים בכך מעין שתי נוסחאות למזמור אחד, ויש הרואים רמז למאורעות היסטוריים שונים, אולם בעלי משמעות שווה, כדרכם של חכמים כרש"י.

 התבוננות בשני הפרקים תעמידנו על כך שבפרק י"ד מופיע בפי המשורר שם הוי'ה ובפרק נ"ג שם האלוקים. אולי יש בכך מפתח להבנת הכפילות.

 בפרק הראשון דן המשורר על בעיית הרע בעולם מבחינתם של ישראל. רשעים שבהם שלמרות מתן תורה והצווים המוסריים, כופרים בבורא-משגיח ומשחיתים את דרכם וגורמים לרע שיתפשט בעולם, ועל כן מופיע הבורא בשמו המיוחד כאלוקי ישראל. ואילו בפרק נ"ג שבספר השני הנושא הוא השקפתם של רשעי אומות העולם שאף הם מצווים על עשיית הטוב והישר אלא שבבחירתם הרעה סילקו כביכול את האלוקים ממעשיהם, ועל כן מופיע האלוקים בשמו הכללי כשופט וכמושיע.