תקציר במדבר פרק י"ב

דיבור מרים ואהרן על משה (א-ג)

מרים ואהרן דברו על משה, ובעצם "עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (א). הפרשנים נחלקו לגבי זהותה של האישה הכושית (ראו במדור פרשנות). בנוסף הם אומרים "הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (ב). הכתוב מציין שמשה (לעומת אחיו?) "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (ג).

תגובת ה' (ד-ט)

ה' קורא "פִּתְאֹם" (ד) אל משה ואחיו. הוא יורד בעמוד ענן, ומסביר לאהרן ומרים את ייחודו של משה "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (ח). מיד לאחר מכן ה' מוכיח את אחי משה: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. וַיִּחַר-אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ" (ח-ט).

עונש מרים (י-טו)

ה' עוזב, ולפתע מרים מצורעת כשלג. אהרן מבקש ממשה מחילה, ומשה צועק אל ה' בקריאת תפילה "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (יג). לאחר שבעה ימים שבהם הייתה מחוץ למחנה, מרים שבה אליו והעם ממשיך במסעו במדבר.

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק י"א

פרקנו מספר שני סיפורים על אודות שתי קבוצות מתלוננים: המתאוננים והמתאווים. הסיפור הראשון הוא סיפור תלונה קצר, כמעט בלי תוכן והסיפור השני הפוך: סיפור עשיר, המכיל בתוכו שני עניינים: התאווה לבשר, ומינוי שבעים הזקנים.

המתאוננים: תבערה (א-ג)

בסיפור התלונה הראשון, התלונה כלל לא מופיעה אלא רק "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (א). ה' שומע את התלונה, כועס וכתוצאה מכך "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". משה מתפלל אל ה' והאש נרגעת. המקום נקרא תבערה "כִּי-בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" (ג).

מתאווים: קברות התאווה (ד-לה)

התלונה הכפולה (ד-טו)

לאחר התלונה בתבערה בני ישראל בוכים ושואלים "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?" (ד). הם מעלים בזיכרון את התנאים הטובים שקבלו במצרים, ואילו במדבר "נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ" (ו).

משה שומע את התלונה של העם ובעקבותיהם הוא מתלונן לה' על המנהיגות שלו: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי" (יא). לאחר מכן משה קובע "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (יד).

התכנון הכפול (טז-כג)

בפסקה זו ה' מגלה למשה את הפתרון המתוכנן לשתי הבעיות שנוצרו עם תלונת עם ישראל.

לגבי התלונה של משה, ה' מצווה את משה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, שהם ינהיגו את העם יחד עם משה "וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (יז).

לגבי התלונה של העם, ה' מגלה למשה שהוא עתיד לתת לעם בשר. אך הבשר שה' ייתן לעם הוא לא בשר שיש בו ברכה "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (יט-כ). משה מפקפק בפתרון של ה', אך ה' אומר לו "הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא" (כג).

הביצוע הכפול: שבעים הזקנים, ושליו (כד-לה)

משה יוצא אל העם ופועל לפי דברי ה'.

בשלב ראשון הוא אוסף שבעים איש מזקני ישראל. ה' יורד בענן, ומאציל מהרוח של משה אל שבעים הזקנים. תקרית בלתי צפויה מתרחשת כאשר שני אנשים, אלדד ומידד מתנבאים במחנה. משה לא מתרגש מהתקרית ואומר "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (כט).

בשלב שני רוח מאת ה' מביאה שלווים (עופות) רבים מהים, והם נוחתים במחנה. העם קם ואוכל את הבשר שביקש "וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" (לב). יחד עם הבאת הבשר, ה' מכה בעם מכה חזקה. המקום נקרא קברות התאווה "כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (לד).

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק י'

החצוצרות (א-י)

הכנה נוספת ואחרונה לקראת המסע במדבר: הכנת חצוצרות. החצוצרות עשויות כסף ממקשה אחת ותפקידן כפול: "לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת" (ב). בהמשך הכתוב מסביר שהחצוצרות משמשות גם בשעת מלחמה וגם בעת שמחה ומועד, שהמשותף לזמנים אלו הוא התקיעה שמהווה זיכרון לפני ה': "וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (ט); "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם" (י).

הנסיעה הראשונה (יא-לה)

לאחר ההכנות הרבות – אפשר לצאת לדרך! בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השני, בעשרים בחודש "נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל-פִּי ה' בְּיַד-מֹשֶׁה" (יא-יג). הנסיעה מתבצעת לפי סדר המחנה הנזכר בפרק ב'.

כחלק מהמסע, בשלב זה משה נפרד מחובב בן רעואל המדיני חותנו. משה אמנם מנסה לשכנע אותו להמשיך את המסע במדבר, אך הוא ביקש לחזור אל ביתו "כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" (ל).

הפסוק האחרון שבפרק, שמוקף בשני נו"נים הפוכים, משקף את מה שמשה אמר בכל פעם שהארון נסע בדרך, וכאשר הארון עצר, לקראת חנייה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (לה-לו).

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ט'

פרקנו עוסק בשני עניינים: הראשון חגיגות הפסח ותקנת פסח שני. העניין השני הוא נסיעת המחנה לפי הענן.

חגיגות פסח, ופסח שני (א-יד)

לאחר שנה שעם ישראל יצאו ממצרים, הם חוגגים את הפסח "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ..." (ב). אך אנשים שהיו טמאים לא יכלו לחגוג את הפסח באותה עת, והם תהו "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז). משה בתגובה מבקש מהם להמתין לתשובתו של ה'.

תשובתו של ה' מפתיעה: מי שלא היה יכול לחגוג את הפסח בתאריך המקורי, יכול לחגוג אותו חודש לאחר מכן. אך הכתוב מדגיש שהדין חל רק על מי שלא היה יכול לחגוג את הפסח מסיבות של טומאה או מרחק מהדרך. איש שלא חגג את הפסח למרות שהיה טהור ובמקום קרוב – דינו כרת. הכתוב מסיים בהכללת הגר בהלכות הפסח. הגר שהתורה מדברת עליו כאן הוא לא אדם שהתגייר, כפי שמקובל מלשון חז"ל, אלא אדם שגר בארץ. הגר לא יכול לחגוג את הפסח אם הוא לא נימול, כפי שכתוב בספר שמות: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ" (שמות י"ב, מח).

נסיעת מחנה בני ישראל לפי הענן (טו-כג)

פסוקים אלה מהווים מעין הרחבה של הפסוקים האחרונים בספר שמות, ועיקרם: "עַל-פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-פִּי ה' יַחֲנוּ" (יח) – הנסיעה של המחנה היא על פי הענן ששוכן מעל המשכן. כאשר הענן עולה מעל האוהל, יש לנסוע וכאשר הוא נמצא על האוהל – יש להמשיך בחנייה, גם אם מדובר בתקופה ארוכה.

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ח'

שלושת העניינים שבפרקנו נפתחים בכותרת האופיינית "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (א).

העלאת הנרות (א-ד)

המצווה הקצרה המובאת בראשית הפרק קשורה לאהרן "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ב): יש להדליק את הנרות בהטיה אל עבר פני המנורה. הצו הזה מופיע כבר בתיאור בניית המשכן (שמות כ"ה, לז). אהרן מקיים את הצו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (ג).

הקדשת הלויים (ה-כב)

לאחר חנוכת המשכן וההכנות הרבות (הכוללות גם את מפקד הלויים), ה' מצווה את משה לקדש את הלויים לעבודה "קַח אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם" (ו).

בשלב ראשון יש לטהר אותם: להזות עליהם מי חטאת, להעביר תער על בשרם ולכבס את בגדיהם. לאחר מכן יש להקהיל את בני ישראל, שצריכים לסמוך את ידיהם על הלויים "וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הַלְוִיִּם" (י). בשלב השלישי אהרן מניף את הלוים תנופה לה', והם סומכים את ידיהם על שני פרים: אחד לחטאת ואחד לעולה. לבסוף יכולים הלויים לעבוד בקודש: "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד" (יד-טו). הכתוב חוזר על מילוי הצו על ידי משה ואהרן.

גיל הלויים המשרתים בקודש (כג-כו)

לאחר הקדשת הלויים, הכתוב מבהיר שניתן לשרת בקדש מגיל 25 ועד גיל 50.

Volver al capítulo

לכתך אחרי במדבר

"וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט', יט-כ)

 

וטעם "ובהאריך הענן" - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אף על פי כן לא יעברו על רצון השם. וזה טעם "ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו" - כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן.

וסיפר עוד (פסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אף על פי שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומים (פסוק כב), ויסעו בלילה.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ז'

פתיחה לחנוכת המשכן (א-יא)

ביום שבו משה מסיים להקים את המשכן ולמשוח את כליו (כפי שמתואר בספר שמות), נשיאי בני ישראל מביאים "קרבן" משותף: "שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר" (ג). לגבי הצב הנזכר כאן ראו במאמרו של ד"ר משה רענן. אמנם הכתוב מכנה את מתנות הלויים כ"קרבן", אך מדובר במתנה של הנשיאים: עגלות ובקר לצרכי מסע. ה' מצווה את משה לתת ללויים את מתנת הנשיאים: העגלות והבקר יסייעו ללויים לשאת את מסעם.

קרבנות הנשיאים (יב-פג)

בפסוקים הבאים מופיעים בזה אחר זה קרבנות הנשיאים, שתיים עשרה (!) פעמים. קרבנות הנשיאים זהים לחלוטין. קרבנם מורכב מסולת; קטורת; פר אחד, איל אחד וכבש אחד לעולה; שעיר עזים לחטאת; שני בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים לשלמים.

לגבי החזרה המפתיעה של התורה על קרבנות הנשיאים ראו את מאמרו הקצר של ד"ר חגי משגב

סיכום חנוכת המשכן (פד-פט)

"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל" (פד). הכתוב מסכם את כל מה שהביאו הנשיאים.

כעת, לאחר תיאור חנוכת המשכן (שמתוארת בתורה כבר בפעם השלישית), משה יכול לבוא אל הקודש: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (פט).

Volver al capítulo

שירת הבאר

 

"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (יז-יח).

על פי פשוטה, שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים, על הנדיבים הכורים את הבאר ועל החיים הניעורים: "אך האשמתי שבסוף דרכי, בעוד עיני אל תחום הישימון, האושר השיגני כמטר ולא הספקתי לכסות ראשי. מאז אני כעץ בלב מדבר שאלף ציפורים ירדו עליו, בדיו היבשים מלאו שירה" (נפלאתה, לאה גולדברג).

אך אם נצלול לעומק הבאר נראה שעיקרה של השירה אינו בהודיה אלא בבקשה: "עלי באר, ענו לה" שירו לבאר ובקשו ממנה לעלות. אין השירה תודה על המים אלא אמצעי להעלות את המים: באר אולי כורים במעדרים, אך במדבר א-לוהים מנסה ללמד את משה לדבר על הסלע, להוציא מים עם מילים ושירים.

"נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרין עליה את השירה 'עלי באר ענו לה; עלי באר ענו לה' והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה" (תוספתא סוכה ג, יא).

נפשו של האדם לעתים משולה למדבר צחיח. ואדם אל אדם, מקל. ולעתים כדי להוציא מים חיים מלב אדם בלב מדבר, צריך לשיר לו. לזמר – עלי באר, ענו לה. כי השירה יורדת עמוק ונוגעת בשיתין, בנימין שבהם זורמים נוזלים. "תהום אל תהום קורא לקול צינורך" (תהלים מ"ב, ח). "ושאבתם מים, בששון" (ישעיה י"ב, ג) האדם זקוק לששון, לשירה, כדי לצלול עם הצליל אל רבדים עמוקים בקרקע המדבר, בקרקע האדם, רבדים מהם נובעים מים.

פרק כ' מספר לנו כי כשמתה מרים הנביאה, נותרה העדה בלי מים. בלי אישה, נביאה ומשוררת היודעת לצאת במחולות, יישאר העם עדת נודדים טובעי חולות יבשים. אבל נס אמיתי מתרחש. אז ישיר ישראל. ישראל ולא משה. ישראל ולא מרים. העם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לשים את הכבוד בצד

"וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ז', י)

 

אמר פעם שניה "ויקריבו הנשיאים",

לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן,

הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם.

 

 

 

אור החיים הקדוש - ר' חיים בן משה אבן עטר, חי בשנים 1696-1743. מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, היה מקובל, פוסק הלכה, פרשן מקרא ופרשן התלמוד, פעל במרוקו כארבעים שנה, עבר לאיטליה, ואחר כך עלה לארץ והתיישב בירושלים.

Volver al capítulo

מי היה המקושש ומה עשה?

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר ט"ו, לב)

 

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צו עמוד ב'

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה.

במתניתא תנא: תולש הוה.

רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה...

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד,

וכן הוא אומר "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש..." ולהלן הוא אומר "אבינו מת במדבר" (במדבר כ"ז, ג),

מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד,

דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין.

אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו!

ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק. 

 

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.