מה אומר בלעם בנבואותיו?

הנבואה הראשונה (כ"ג, ז-י)

פתיחת הנבואה היא מעין מבוא קצר המספר על מה שקדם לנבואה עצמה: בפסוק ז מתאר בלעם את בקשת בלק ואת דרכו לערבות מואב, ובפסוק ח הוא מתאר את עמדתו כנביא כלפי רצון ה' ואי יכולתו לקלל. בפסוקים ט וְ-י הוא מתאר את מעמדו הייחודי של ישראל: הכוחות השולטים על שאר העמים אינם שולטים בו ואי אפשר למנות אותו, כלומר להחיל עליו קללה הנתפסת במספר. לבסוף, הוא מאחל לעצמו שאחריתו תהיה כאחרית ישראל, שהיא, כנראה, טובה. נשים לב: אין בנבואה זו שום אמירה פוזיטיבית על תכונותיו, מידותיו וגורלו של ישראל. כל מה שנאמר קשור למעמדו של ישראל ביחס לנבואת בלעם וליכולתו של בלעם לקלל או לברך. כלומר, תוכנה הבלעדי של נבואה זו הוא מעין התנצלות והסבר של בלעם כלפי בלק שאין הוא יכול למלא את מבוקשו.

הנבואה השנייה (כ"ג, יח-כד)

הנבואה  נפתחת (יח) בקריאה למזמין הנבואה - בלק. לאחר מכן, מפני שהיא הנבואה השנייה, היא מסבירה מדוע תוכנה לא ישתנה: אחרי שבנבואה הראשונה הסביר בלעם שאיננו יכול לקלל את ישראל אם ה' לא קיללם, וגם לא להשתמש באמצעי ניחוש וכדומה, מפני שאין להם כוח כלפי ישראל, הוא מסביר כעת שהציפייה שמשהו ישתנה בגלל שינוי המקום או הקרבת הקרבן היא מופרכת: "לא איש א-ל ויכזב" (יט). ואם תאמר שמא יש חטא בישראל, שבגינו יהיה ה' מוכן לקללם, הרי "לא הביט אוון ביעקב" (כא) ולכן גם "ה' אלוקיו עמו" (שם). בהמשך חוזר בלעם ומסביר כי הניחוש איננו מועיל כלפי ישראל, ומדגיש את הקשר החם בין ה' לישראל, שמונע כל הווא אמינא של קללה: "כתועפות ראם לו" (כב).

רק בסיום הנבואה נאמר משהו שחורג מסירובו של בלעם לקלל או מן ההסבר לכך: "הן עם כלביא יקום..." (כד). אף שהדברים כלליים מאוד, הם נוגעים באופן ישיר בבעיות של בלק. חששו של בלק היה ש"עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו" (כ"ב, ד) והוא קיווה ש"אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" (שם, ו); פסוק הסיום הכללי של הנבואה השנייה קובע בדיוק את ההיפך: הוא מספר על עוצמתו ועל 'אכזריותו' של ישראל, ומכאן שלבלק יש סיבה טובה לפחד.

לקריאת הפוסט הבא, העוסק בנבואות הבאות של בלעם, בפרק כ"ד.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון