על שפת התהום

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כ', ו-ח)

 

נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן. 
ועתה כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים.
כך ירגיש תמיד ב"קיומן" של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להן; ונמצא שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה' וטובו, ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים.
והנה אדם עשוי להתפייס עם כל גורל - גם עם השיגרה המביאה אותו לידי קוצר רוח משום שלא "זכה בפייס" של מתנה אלוהית מיוחדת - אם רק יראה את עצמו בכל עת כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה' וחייו ניתנו לו במתנה.
הוא ירגיש כך אם יראה את המשעול הצר שכל חייו מתנהלים בו, אם ידע שהוא מתהלך על פני תהום פעורה שהאל הטוב והמטיב מעלים אותה מעיניו לבל יהא ראשו סחרחר, ובכנפי נשרים של עוזו וטובו הוא מעביר אותו על פניה.
הוא יברך את ה', שגמלו כל טוב, אם רק יראה את "הנחשים השרפים" האורבים בדרכו כשהם נעלמים מן העין, ורק הגנת ה' הכל יכולה הופכת אותם מחוסרי אונים.

 

 

 

רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פרושו לתורה.

Volver al capítulo

מוספי הציבור

 

לעומת פרשת המועדות בויקרא כ"ג, המתייחסת לקדושת הימים, פרשתנו מתייחסת לתוכן הקרבנות המוקרבים בכל יום.

במבט ראשון נראה שהנתון הבולט בפרשת המוספים לעומת פרשת המועדות הוא רק ראש חודש, הנזכר בפרשתנו אך אינו מוזכר שם. (על כך קראו בפוסט מאת הרב אמנון בזק)
במבט מעמיק יותר, הבדל זה מקרין על פרשת המוספים כולה: שכן מוסף ראש חודש זהה למוסף חג המצות או חג השבועות - אף על פי שאין בו קדושת היום. עניין זה מבהיר כי קרבן המוסף אינו מייצג את קדושת היום. הוכחה נוספת להבנה זו היא שִׁבְעָת ימי חג המצות הזוכים לאותו קרבן בדיוק, למרות שקדושת המועד חלה רק על היום טוב הראשון ועל היום השביעי של חג זה.

מה מייצג, אם כן, קרבן המוסף?

סודו של המוסף נרמז בדעתו של רבי יהודה במשנת ברכות, האומר ש"אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר" - כלומר, אין היחיד מתפלל תפילת מוסף כיון שלדבריו, ברור שהמוסף משקף את התאספות הציבור.
ידוע שרבי עילאי, אביו של רבי יהודה, היה תלמידו של רבי אליעזר, וייתכן שדבריו משקפים הלכה קדומה - כבר בנביאים למדנו: "מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת" (מל"ב ד', כג). ראש החודש - כמו שבת ומועד - היה יום התאספות של הציבור לדרשה, לתפילה, לתורה ולעצרת חג.
הרבה לפני שניסחו חז"ל את התפילות שבידינו, כבר בימי המקרא היה הקהל מתאסף לעצרת בשבתות, במועדים (הן בימים הטובים והן בחול המועד) ובראשי חודשים. אנו יודעים גם כי בימי הבית הראשון, החנויות היו סגורות גם בראש חודש כמו בשבת ובחג (כמפורש בדברי עמוס ח', ה), כדי שאנשים יוכלו להתאסף לעצרת החג.
יש יהודים שעדיין - מבלי דעת - נוהגים כך עד היום, כשהם באים לקצת קריאת התורה, קצת דרשה ומוסף, העיקר שהם חלק מהתאספות הציבור. הרבה רבנים נוהגים לדרוש לפני תפילת מוסף, כי אז כל הקהל נמצא. 

מתבקש, אם כן, להבין כי על ימי ההתאספות וההתכנסות הללו מובא קרבן המוסף.
במובן זה - ראש חודש וחול המועד אכן זהים לשבת ולחג, כפי שמוכיחים קרבנות המוסף שלהם.

אכן, תפילת המוסף קשורה להתאספות הציבורית, שאיננה נובעת מקדושת היום אלא עומדת בפני עצמה, וכיוון שקרבנות המוסף אינם מייצגים את קדושת היום אלא את המימד הציבורי שלו - לכן מקומה של הפרשייה בספר במדבר, ולא בספר ויקרא. ויקרא מבטא את הקדושה הפנימית של היום, ואילו במדבר מבטא את בחינתו הציבורית.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות מיזם 'שירת התורה' - הרב ד"ר יואל בן נון

Volver al capítulo

מפה במדבר פרק כו

Volver al capítulo

זאת חוקת התורה

 

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה', ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

הרי נאמר בתורה: "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם" (ויקרא כ', כב), אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים. והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון: איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן, כגון: איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות מעילה סוף פרק ח )

 

 

רמב"ם -  ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף הכריע וסידר את כל ההלכות, ואת "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.

Volver al capítulo

Openness and Transferring the Keys

The first mitzvah of the Torah is the commandment to establish the months and intercalate the years, as we find “This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first of the months of the year for you.” In truth, there are three commandments that were taught in Sefer Bereishit (the mitzvot of having children, of circumcision and refraining from eating the gid ha-nashe – the sciatic nerve), but this is the first time that the Israelites are receiving a commandment as a people. Rashi, in his commentary on the first verse in the Torah, asks why it begins with the stories of Creation and the Patriarchs, which have no practical application, and he suggests that the Torah could have started here, since “it is the first commandment given to Israel.” This famous question is based on the understanding that the Torah is mainly a law book, which should, therefore, begin with the first commandment rather than offering a collection of stories. This relates to Rashi's world-view on how books should be written; he believes that it is essential that a book begin with a presentation of a precise example of the contents of the entire book.

 

It is possible to accept Rashi’s position, but to draw conclusions from the beginning of a book about its contents rather than asking about the beginning based on the contents. If the Torah opens with the creation story, by setting out at the very beginning a theological belief system, we can conclude that this is what the Torah is about. The mythical style of the opening stories may attest to the Torah's intention to stir and awaken in the reader ideas of holiness and perfection.

 

In contrast to this, let us examine the Mishnah, whose opening line is “From when may one recite Shema in the evening?” This very practical opening is filled with assumptions about the reader's starting position (that he knows what the Shema is, and is aware of the obligation to recite it in the evening. All that remains is the “side issue” of locating the source for this obligation). Perhaps the Mishnah is trying to tell us that its sole purpose it to elucidate the written Torah, upon which it is based. The Torah started “In the beginning,” but the Mishnah deliberately starts in the middle. It is possible that the main purpose of the mishnah is to ask questions. While the Torah “declares,” the Mishnah “asks.”

 

In contrast with these other works, the Gemara opens with the question “On what basis does the tanna of our mishnah ask: From when?” What knowledge did the tanna have when he raised this question? The Gemara is pointing out that the Mishnah is starting from the middle, and is thereby stating that its purpose is to examine the basic assumptions of the tanna’im. It promises the reader that no stone will be left unturned in trying to understand the relationship between the mishnah and the Torah, the mishnah and the traditions, the mishnah and the halakhah.

 

Rashi began his Torah commentary with an assumption and a question: “Rabbi Isaac said: The Torah which is the Law book of Israel should have commenced with the verse (Exodus 12:2) ‘This month shall be unto you the first of the months’ which is the first commandment given to Israel. What is the reason, then, that it commences with the account of the Creation?” With this opening, Rashi offers us the opportunity to get a glimpse of his perspective on how to understand what the Torah is and how he reads it – as a book whose purpose is to establish a legal constitution for the Jewish people.

 

It would be possible, of course, to examine these introductory statements more closely and to suggest different meanings for them and for others.

 

My interest in this essay is to examine the second assumption that appears in Rashi, where he suggests that the alternative to beginning the Torah with Creation would have been to begin with our parasha. According to Rashi, we are now at the place where the Torah should have begun, and if that is true, we must try to understand why this would have been an appropriate place for the Torah to begin. The usual explanation is that since this is the first mitzvah that is given to the nation and the Torah is a book of commandments, this would have been a good place to start. But the midrash suggests another possibility, which also offers a general explanation of the essence of the first mitzvah.

 

The midrash teaches:

“The LORD said to Moses and Aaron in the land of Egypt: This month…”

Regarding this is written “You, O LORD my God, have done many things; Your wonders and Your thoughts toward us (Tehillim 40:6).

Rabbi Simon said: Your thoughts toward us; Your reckoning toward us.

For all of those 2448 years prior to the exodus from Egypt, the Holy One Blessed be He would count and tally, He would intercalate the years, He would establish the months. After the Israelites were redeemed from Egypt, He entrusted these to them, as is written “The LORD said to Moses and Aaron in the land of Egypt, saying.” What is meant by “saying”? He said to them: From now on they are put in your hands.

“This month shall be unto you the first of the months.”

(Yalkut Shimoni)

 

According to this midrash, the first commandment is not a random mitzvah from among the 613 commandments; it is a unique mitzvah that is different in its essence from all of the others. This mitzvah points to the fact that God has transferred the keys to the Jewish calendar into the hands of the Jewish people. We generally assume that until the Torah was given, there was no need to intercalate the calendar and establish months and years, since, in any case, no one was going to keep the commandments of Passover or bring sacrifices in their proper time. This midrash suggests that establishing proper months and years was something that God did Himself throughout time. Even if no one recognized that it was taking place, it was Godly work and remined in His hands until the Jewish nation was mature enough to take responsibility for it.

 

The midrash brings other parables that express a similar idea:

Rabbi Yehoshua ben Levi said: It is like a king who had a timepiece. When his son was old enough, he passed his timepiece on to his son.

Rabbi Yosi bar Hanina said: Its is like a king who has a signet ring. When his son was old enough, he passed his ring on to his son.

Rabbi Yitzhak said: It is like a king who had many treasure houses, and every one had a key. When his son was old enough, he passed his ring of keys on to his son.

Rabbi Hiyya bar Va said: It is like a carpenter who owned the tools of his trade. When he son was old enough, he passed the tools on to him.

And the Rabbis said: It is like a doctor who had a bag of medicines. When his son was old enough, he passed the medical bag on to him.

 

Each of these parables expresses a rite of passage. The baton has been passed to the Jewish people. The question is, what is being passed from father to son, and to what can it be compared. Is it a timepiece? If so, the child is probably about six or seven years old. Time certainly existed before the child came of age, but he was not aware of the possibility of keeping time or of giving names to each hour and minute.

 

Or, perhaps, we are talking about the signet ring, as Rabbi Yosi suggested. According to this parable, the Jewish nation is more mature and can take on much greater responsibility. The ring, which signifies this level of responsibility, is the mitzvah to establish the months. The midrash clarifies for us that by means of this commandment we can recognize the unique seal of the King of all kings, who commands and controls time, and, indeed, is above time as we understand it.

 

Maybe, like Rabbi Yitzhak suggests, we are talking about the keys to other treasure houses. From this perspective, we must view this mitzvah as a foundational commandment, upon which so many other mitzvot are based. Without the mitzvah of establishing the months we could have no holidays or sacrifices.

 

Finally, we come to the parable taught by Rabbi Hiyya, who likens the mitzvah to the toolbox of the carpenter. Rabbi Hiyya is hinting to the fact that we are not discussing a simple matter of entrusting something for safeguarding. The transfer here grants the recipient room for creativity and independence. The Holy One Blessed be He entrusts the Jewish people with His tools, but in doing so He gives up the pattern that He established, leaving only the limitations of the tools themselves. The message that He give the people is that they now serve in His place in the world.

 

Parashat Bereishit dealt with establishing God’s place in the world; Parashat Bo establishes the status of the Jewish people. This foundational story is no less moving and mythic than the story of Creation. The implication of this story is not only the greatness of the Jewish people, but also how the Creator is stepping back and entrusting His children with some of His responsibilities.

 

The midrash is clear. God is not playing games, nor is He pretending. With regard to the calendar, He relies on us implicitly. He accepts our decisions whether they are made on purpose or by mistake.

 

~~~

 

Written in memory of my father-in-law, Gedalyahu Hillel ben Pinhas, who was called to Heaven on 6 Shvat 5777.

Volver al capítulo

התמודדות חדשה

 

חטאם של ישראל בבעל פעור, אין דומה לו בכל תקופת הליכתם במדבר. החטאים של ישראל במדבר נבעו בדרך כלל מחמת מחסור ומחמת תנאי המדבר הלא-נוחים, ואף דור זה, דור הבנים העומד להיכנס לארץ, נכשל בתלונות על כך בפרשה הקודמת.

דור הבנים הזה מגיע עתה אל ארץ נושבת והופך להיות שכנם של העמים היושבים בארץ. והנה, עוד בטרם כבש את ארצו והתיישב בה מתגלה משיכתו הנמהרת אל שכניו ואל תרבותם החומרית והדתית. לראשונה חוטאים ישראל לא מחמת קושי ומחסור אלא מתוך משתה וחינגה. חטא בעל פעור מהווה תמרור אזהרה לסכנות שיארבו לישראל בעת ישיבתם בארצם: ההימשכות אחר העמים השכנים עובדי האלילים, אחר תרבות עובדי האדמה הסוגדים לבעל, ההשתתפות בחגיהם וההיצמדות לבנותיהם.

משה לא השכיל להתמודד עם קושי בלתי-מוכר זה. אין מעשה זה דומה כלל למעשה העגל. שם פעל משה בנחרצות ותיקן בנקל את הסטייה הדתית שנתגלתה בישראל, כיוון שסטייה זו, יסודה היה בטעות שטעו העם ומנהיגיו מתוך מצוקה זמנית. אולם במקומנו מדובר בסטייה אלילית שיסודה בפריקת עול יצרית, הבאה מתוך שובע ומתוך זנות עם בנות העמים. לכך לא הורגל משה. אף אירוע זה (כמו האירוע במי מריבה) מוכיח את הצורך בהחלפת ההנהגה. אל מול המבחנים החדשים שנכונו לישראל נחוצה מנהיגות חדשה, היודעת להתמודד עם מבחנים אלו.

פינחס - בן בנו של אהרן אחי משה - הוא נציג של אותה מנהיגות חדשה שתכניס את ישראל לארצם ותלווה את הדורות הראשונים הנאחזים בה. בקנאתו לה' קבע פינחס את הדרך הראויה למאבקם של מנהיגים ונביאים בדורות הבאים כנגד תופעת האלילות: מאבק זה חייב להיות נחוש, ולעתים אכזרי, ועוקצו צריך להיות מופנה בראשונה אל מנהיגי העם החוטאים והמחטיאים.

פינחס הוא מורה דרכם של קנאים לה' כיהוא וכאליהו, ואף בדורות מאוחרים יותר, כדורם של החשמונאים הראשונים, שימשה דמותו מופת של קנאות לה'.

לשמיעת שיעורו של דוד נתיב 'הכשלון כתמרור אזהרה'


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מפה לבמדבר פרק כה

Volver al capítulo

עצת בלעם

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כ"ה, א)

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי:

שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם איוב ויתרו.

בלעם שיעץ - נהרג,

איוב ששתק - נידון ביסורין,

ויתרו שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית...

"הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך"... (במדבר כ"ד, יד)

אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן... ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה... אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני.  אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור... ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך...

 

רמב"ן לפרק כה פסוק א:

... ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פס' יח) "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור", כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור.

ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם" (דברים כ"ג, ו), ועל כן הרגוהו בחרב.

אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר ל"א טז), כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כ"ד, יד).

Volver al capítulo

שיר של גבולות

 

כשניגשים לקרוא את פרקנו אפשר לראות בו תיאור יבש של גבולות הארץ - לוקחים עט אדום ומתחילים לסמן גבולות במפה. המדרש (במדבר רבה פרשה כג) שומע זמירות אחרות בפסוקים:

""כי אתם באים אל ארץ כנען... אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל.
למה? שאני תרתי אותה.

וכן הוא אומר: (יחזקאל כ') "ביום ההוא נשאתי ידי להם... ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות".
וכן הוא אומר: (ירמיה ג') "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים"...
אמר לו הקב"ה למשה: הן הארץ חביבה עלי, שנאמר: (דברים י"א) "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד", וישראל חביבין עלי, שנאמר: (שם ז) "כי מאהבת ה' אתכם".
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי, שנאמר: כי אתם באים אל ארץ כנען".

המדרש הזה הוא שיר אהבה לעם ישראל, שיר אהבה לארץ חמדה. מה גורם למדרש למצוא ברשימת הגבולות המובאת בפסוקים את דברי האהבה שהוא מוצא בהם?

אם מסתכלים על הכותרת של הפרק, על הפסוק הראשון, מבינים מיד. לא נאמר כאן "אלה גבולות הארץ", אלא:
"כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן
זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה
אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלתֶיהָ" (ב).

כהקדמה לתיאור גבולות הארץ, מופיע פסוק שהוא בעצם שיר. הפסוק מלא בפאתוס ומדגיש שוב ושוב את הארץ ואת העם. אתם באים, הארץ תיפול לכם. הכינוי שבו מופיעה הארץ בתחילת הפסוק – 'הארץ כנען' בה"א הידיעה מאפשר למדרש לחדד את הרעיון – זו לא סתם ארץ, זו הארץ.

החגיגיות שפסוק, המקצב שבו, מגלים – לא רשימה טכנית של גבולות לפנינו,  אלא שיר אהבה א-לוהי לעם ישראל ולארץ חמדה.

כעת הפרק כולו נקרא מחדש כמבט א-לוהי אוהב על הארץ. א-לוהים מרפרף במבטו על גזרתה של הארץ – זאת הארץ! והוא מתאר – הפנו מבטכם לשם - ונסב לכם הגבול מנגב, ונסב מעצמון, מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר, והלאה והלאה – ממזרח ומים, מצפון ודרום. שיר של אהבה.

עוד על תיאור גבולות הארץ כשירה קראו בפוסט מאת הרב ד"ר יהודה ברנדס 'שירת המסעות והגבולות'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מהו שתום עין?

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כ"ד, ג) 

 

רש"י:
שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח.
 

רשב"ם:
שתום העין - פתוח עין, רואה מראות אלהים.
 

אור החיים:
כנגד מעשיו אמר "הגבר שתום העין" שהיה ניכר במעשה עיניו, שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה,

ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק,

ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיוחדת לזה,

ואם נפרש שתום העין הוא לשון פתיחה ירצה שהיה מסומן בפתיחת עינו להרע. 

 

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.