מי את האישה הכושית?
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר י"ב, א)
בימי הביניים הגיע לידי הראשונים ספר בשם 'דברי הימים של משה' המספר שבמנוסתו מפרעה הגיע משה לכוש לפני שהגיע למדין. רשב"ם קיבל ספר זה אך האבן עזרא טען שאין לסמוך עליו.
רשב"ם:
כי אשה כושית לקח - כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח?...
אבן עזרא שמות ב', כב:
... וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ספר אלדד הדני והדומה להם.
להבדיל בין עיקר לטפל
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר ל"ב, טז)
"לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י', ב)
במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות פרשה כב סימן ט
"לב חכם לימינו" - זה משה
"ולב כסיל לשמאלו" - אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר
שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות
שהן אומרים למשה: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו".
אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר.
תחלה "בנו לכם ערים לטפכם" ואחר כך "וגדרות לצאנכם" (ל"ב, כד).
הוי "לב חכם לימינו" - זה משה, "ולב כסיל לשמאלו" - אלו בני ראובן ובני גד.
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות
חייכם אין בו ברכה עליהם.
נאמר: "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משלי כ', כא),
וכן הכתוב אומר: "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" (משלי כ"ג, ד),
ואיזה הוא עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).
במדבר רבה - מדרש 'במדבר רבה' הוא מדרש אגדה על ספר במדבר שנערך כנראה רק במאה ה-12 בצרפת. הוא המאוחר ביותר מבין 'מדרשי רבה'. חלקו הראשון של המדרש מכיל דרשות רבות של רבי משה הדרשן בן המאה ה-11. חלקו השני הוא מדרש תנחומא על ספר במדבר. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
מסירות הנפש של משה
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר ל"א, א-ג)
מדרש תנחומא (בובר) פרשת מטות סימן ג
אמר ר' יהודה:
אילו רצה משה לחיות כמה שנים - היה חי,
שתלה הקדוש ברוך הוא מיתתו אחר נקמת מדין.
אמר משה: בשביל שאחיה אעכב נקמת ישראל מן המדינים?!
מיד - "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים" (במדבר ל"א, ג), צדיקים,
ולהלן - "בחר לנו אנשים" (שמות י"ז, ט),
"לתת (את) נקמת ה' במדין" (במדבר ל"א, ג).
הקדוש ברוך הוא אמר: "נקמת בני ישראל" (במדבר ל"א, ב),
ומשה אמר: "נקמת ה'" (שם, ג),
אמר להם הקדוש ברוך הוא: דין שלכם מתבקש, שגרמו לי להזיק אתכם,
אמר משה: רבון העולמים אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרים במצות,
לא היו רודפים אחרינו,
אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו,
הלכך הנקמה שלך, הוי "לתת (את) נקמת ה'" (שם).
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
התפוררות
סיפור קורח הוא הסיפור הרביעי בסיפורי שנות הנדודים, אחרי קברות התאווה, אהרן ומרים והמרגלים. הסיפור הבא כבר יהיה שייך לשנת הארבעים. ארבעת הסיפורים האלה קשורים ביניהם: בכולם מדובר על תסיסה שהחלה מדיבור, מקיטור או מהשמצה. והתרחבה מעגלים מעגלים, כאבן שהושלכה למים, עד שהגיעה בשלושה מהמקרים כמעט להתקוממות עממית.
אבל המסגרת הסיפורית שלהם הולכת ומתפוררת. אם בראשונות עוד ידענו היכן ומתי מתרחש הסיפור, הרי שבסיפור המרגלים לא נאמר מניין נשלחו (רק באמצע הסיפור מובא המידע הזה בדרך אגב), וגם את הזמן אנו נאלצים לחשב דרך עונש הארבעים שנה – וגם הוא לא מדויק. בסיפור קורח אנחנו כבר תלושים לגמרי. אין ציון מקום, אין ציון זמן. לא בכדי יכלו אבן עזרא והרמב"ן להיחלק ביניהם ולפרש כל אחד אחרת: ראב"ע סבר שסיפור קורח הוא למעשה הראשון מבחינה כרונולוגית, וזמנו אחרי חטא העגל והחלפת הבכורים בלוויים, ואילו הרמב"ן טען שהוא נכתב במקומו הנכון. כך או כך, ברור שהמקרא מכוון אותנו להבין שהסדר הוא ספרותי, ולא כרונולוגי.
כאמור, גם המקום איננו ידוע. ולא רק שאיננו ידוע, אלא שהסיפור עצמו מפורק: הנהגתו מפוצלת – מי העיקרי? קורח או דתן ואבירם? – והוא מתרחש בשני מקומות לפחות – על יד המשכן, עם קורח ועם מאתיים וחמישים הנשיאים, ועל יד אוהלי דתן ואבירם. בו זמנית נפתחת האדמה ופורצת האש, ואיננו יודעים מה בסופו של דבר קרה לקורח, הדמות המרכזית בסיפור: נבלע? נשרף? ואולי בכלל מת במגֵפה?
כלל הוא בידינו: כשהסיפור מעלים פרטים, ובמקרה זה גם מתפצל מול עינינו, זה כדי שאנחנו עצמנו כקוראים, נרגיש אובדי עצות.
וכך, לנגד עינינו, מתפורר סיפור המסע במדבר, נתלש מממשותו, מאבד את אחיזתו במציאות. הסיפור האחרון והחמור מכולם מתפוגג ונעלם בעשן ובהרס, ואיתו מתפוגג ומתפורר העם היוצא ממצרים. המילים האחרונות שנשמעות מפי אנשי דור המדבר הן "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (י"ז, כח).
וכמו במקומות רבים אחרים במקרא, מבנה הסיפור משקף הן את האירועים המסופרים בו והן את הרעיון המרכזי בו. לא משברי הנהגה הם עניינם של סיפורי הניסיונות במדבר, אלא משברי אמונה. עם שמסרב לקבל אחריות על חייו ועל משימותיו, עם שמסרב להאמין בעצמו, לא יכול להאמין בא-לוהים. כי אמונה בא-לוהים משמעה קודם כול אמונה באדם.
באדיבות אתר 929
אַיֶּכָּה כָּלֵב?
לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן,
רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר...
הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן
אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב,
וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו
רַק חָגָב, רַק חָגָב
הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב,
וְלֹא נִסְעַר.
אַךְ עַכְשָׁו
הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם
וַיַּהַס הָעָם...
הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן
עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן,
וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד
וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד - -
עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים.
אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים,
לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס
עַד הֻשְׁלַךְ הַס...
עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר
נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר
נִדְהַם
וְנָדַם.
וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים,
רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים
צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב:
אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!
כתינוק הבורח מבית הספר
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם...
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', לג-לה)
תלמוד בבלי מסכת שבת קט"ו ע"ב - קט"ז ע"א
תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה [נ' הפוכה], לומר שאין זה מקומה... ולמה כתבה כאן?
כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.
פורענות שנייה מאי היא? "ויהי העם כמתאננים" (במדבר י"א, א).
פורענות ראשונה - "ויסעו מהר ה'" (שם י', לג).
רמב"ן לפס' לה:
אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות...
ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.
Kal VaHomer (Argumentum a fortiori)
Moshe’s initial appeal to Pharaoh brings him to turn his attention to the Israelites, but the results are disastrous. In response, Moshe is sent by God to speak with Pharaoh a second time. His reaction to this is to say:“The Israelites would not listen to me; how then should Pharaoh heed me, a man of impeded speech!” Rashi notes that this is one of ten times in the Torah that we find the concept of Kal VaHomer (Argumentum a fortiori) - Moshe makes a simple logical step – if the Israelites would not listen to him, how much more so Pharaoh will not listen.
Many of the commentaries struggle with this idea, for Moshe’s logic appears to be flawed. Who is to say that Pharaoh will not listen? Perhaps the arguments that fell on the deaf ears of the slaves will be accepted by the master!
The Ibn Ezra explains the Kal VaHomer as follows. Moshe turns to God and says: If Your nation would not listen, how much more will Pharaoh, who does not serve You and who perceives himself as a god, refuse to listen. The Alshikh goes in a similar direction, saying: If the nation of Israel, whose faith is built on the faith of their fathers and forefathers did not believe, how can we expect the denier of God to believe. According to the Riva, the point of the Kal VaHomer is that Moshe’s intention was for the benefit of the people and yet they did not listen – how much more will his message be rejected by Pharaoh, who would lose out were Moshe’s demands to be met. In a similar vein, the Da’at Zekenim miBa’alei haTosafot explain that if those who were enslaved refused to accept the message of redemption, how much more would the message be rejected by the one who enslaved them who does not desire their freedom.
As noted, the main reason why all the commentaries strive to explain the logic of the Kal VaHomer is that one could have argued that this is not a Kal VaHomer at all. Perhaps the Israelites could not hear the message because “their spirits were crushed by cruel bondage.” Pharaoh, on the other hand, lives a life of pleasure, luxury and boredom. Perhaps he sits waiting for new ideas and would welcome the opportunity to listen to Moshe.
In truth, the whole concept of Kal VaHomer is based on problematic logic.
First, it is impossible for us to know whether the parameter that determines whether one proposition is “kal” (mild) and the other “hamur” (severe), is the central one. One could always make the absurd argument, for example, that if a man who is not obligated to place a mezuzah on his body nevertheless must wear tzitzit, Kal VaHomer a doorpost that is obligated in mezuzah must surely be obligated in tzitzit! Thus, the concept of Kal VaHomer can be used to reach ridiculous conclusions. It is similar to trying to make the argument that if we use a spoon to eat soup but not to eat chicken, the fork that we use to eat chicken should certainly serve as a utensil with which to eat soup.
Another problem with reaching logical conclusions based on a Kal VaHomer relates to the fact that even if we succeed in determining which parameter establishes “kal” or “hamur,” we may still be unable to reach a proper conclusion. Lat us take, for example, the laws of a kohen and a nazir, who have similar prohibitions – neither can come into contact with ritual defilement. While the kohen is restricted from becoming impure his entire life, the nazir has this restriction only for a set period of time. Can we suggest that since the kohen is on this high level of holiness his entire life we should conclude by means of a Kal VaHomer that all the laws of the nazir must apply to him, as well? Or, perhaps, holiness for a set period of time is more severe than lifetime holiness, since during that time extra care must be taken to remain pure? Similarly, we can posit that Torah study is more severe than all other commandments, since we are always obligated in Torah study. Can we then suggest that we should be free from other commandments in the face of our obligation to study Torah? Should we ignore such commandments as charity or reading Megilat Esther?
It becomes clear to us that deriving a Kal VaHomer is not a simple thing – and not only in the case of Moshe who is commanded to face Pharaoh even as he is desperate and hopeless.
The Siftei Hakhamim suggests that there is an alternative reading of the verse that does not necessitate Rashi’s suggestion of a Kal VaHomer. A simple reading of the verse has Moshe making two separate statements: “The Israelites would not listen to me,” “Pharaoh also will not heed me.” Perhaps because Moshe’s speech is impeded, he cannot successfully convince anyone.
Why then does Rashi suggest that there is a Kal VaHomer implicit in Moshe’s words? The Siftei Hakhamim explains as follows:
One can say that Moshe was unaware that it was because of “their spirits crushed by cruel bondage” that they did not listen to him.
The Torah records this, because it was the truth,
But Moshe, himself, believed that it was because his speech was impeded that they didn’t listen to him.
According to the Siftei Hakhamim, if we read Moshe’s statement as relating to a Kal VaHomer, we can understand the greatness of Moshe. Moshe thought that there was a Kal VaHomer: The Israelites did not listen to him because of his own failings so Pharaoh certainly would not listen to him, either. If he was unable to properly express the promise of freedom to oppressed slaves who were in need of that message, he would certainly be unsuccessful convincing Pharaoh. Moshe was mistaken, however, for the Israelites could not accept his message because of their own suffering and travails. The Kal VaHomer was Moshe’s own subjective reasoning that cannot be proven true; it does, however, offer us a picture of the humbleness of Moshe.
Like all of the problematic Kal VaHomer arguments that we have discussed, the difficulty in this one stems from the fact that Moshe is trapped by a perspective that may not be true. Moshe chose to base the Kal VaHomer on a specific parameter because of his humbleness and his modesty. He is certain that the failure stemmed from his own failing, and he takes full responsibility for it.
There is something else we can learn from Moshe in this story. The possibility of alternative readings of the verse – not only as a Kal Vahomer – is a sophisticated method used by the Torah to teach us that reality can often be viewed in more than one way. Every failure can be seen as the precursor to the next failure by means of a Kal VaHomer. But if we choose to avoid focusing on the failure and instead forge ahead, we can turn today’s failure into tomorrow’s springboard to future success.
תקציר במדבר פרק י"ד
בפרק הקודם קראנו על שליחת מרגלים ממדבר פארן לארץ כנען, כדי לבדוק את מצב הארץ. המרגלים שחזרו הוציאו דיבה על הארץ, וניהלו וויכוח עם כלב שטען שניתן לכבוש את הארץ, על אף הקשיים.
תגובת העם (א-י)
העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בבכי. הם מתלוננים למשה ולאהרן ואומרים שהיה עדיף למות במצרים מאשר לבוא לארץ שבה ימותו גם כך. הם חושבים לשוב מצרימה, משה ואהרן נופלים על פניהם, ויהושע וכלב קורעים את בגדיהם, ומנסים לשכנע את העם שהכול יהיה בסדר, ושהארץ טובה, אך העם בתגובה מבקש לרגום אותם באבנים.
דו שיח בין ה' למשה (יא-כה)
ה' פונה למשה ואומר לו: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי" (יא) ומבקש למחות את עם ישראל ולהותיר את משה לבדו, כפי שגם רצה בחטא העגל. משה משכנע את ה' ומזכיר את מידותיו של הקב"ה, שלמד אותם בחטא העגל. לאחר משא ומתן ה' מצהיר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (כ), אך לא מוותר על עונש: דור המדבר לא יראה את הארץ.
תגובת ה' (כו-לח)
לאחר הדו שיח בין משה לה', כעת באה תגובתו הרשמית לעם: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי" – כל מי שמגיל עשרים שנה ומעלה ימות במדבר ולא יראה את הארץ, מלבד יהושע וכלב בן יפונה. המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ מתו במגפה באופן מיידי "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ" (לח).
המעפילים (לט-מה)
משה מוסר את הדברים אל העם, והם מתאבלים. קבוצה מהעם מבקשת לעלות אל ראש ההר, לכיוון ארץ כנען לאור ההבנה כי הם חטאו. משה מבקש מהם לא לעשות זאת "אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (מב) ואכן אויבים הדפו את המעפילים "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה" (מה).
תקציר במדבר פרק י"ג
שליחת מרגלים לארץ (א-כ)
ה' מצווה את משה לשלוח אנשים לארץ כנען. לאחר רשימת המרגלים שנשלחים, שביניהם יהושע בן נון, משרת משה, וכלב בן יפונה, משה מבהיר את מטרת שליחת המרגלים: לבדוק מה מצב הארץ והתושבים בה.
המרגלים תרים בארץ (כא-כד)
המרגלים מגיעים ארצה, "וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב לְבֹא חֲמָת" (כא). הם עוברים בנגב, בחברון ורואים שם את ענקים. מנחל אשכול הם מביאים "זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד" (כג).
תגובת המרגלים וכלב בן יפונה (כה-לג)
לאחר ארבעים יום המרגלים חוזרים אל העם ודבריהם נחלקים לשניים: הם מספרים על טיבה המיוחד של הארץ ופריה המובחר, אבל – העם היושב בה יוצר אתגר לא פשוט. הערים בצורות וגדולות וגם יש שם ילדי ענק והמון אויבים. כלב מנסה להשתיק את המרגלים ואומר "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (ל), ואילו האנשים ענו לו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (לא). הכתוב מבהיר שהמרגלים (שהתווכחו עם כלב) הוציאו דיבה על הארץ.
בפרק הבא נקרא על התגובה של העם ושל ה' לדברי המרגלים.