מי חנך את המנורה?

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת..." (א-ד)

תוכנה של פרשייה זו מפתיע: ה' מצווה את משה להדריך את אהרן על אופן הדלקת המנורה. לעומת המנורה, מעולם לא מצאנו הנחיות של משה לאחיו כיצד להקטיר קטורת או להניח את לחם הפנים על השולחן.

נראה שחסרון ההנחיות לכלים השונים מתמלא בשבעת ימי המילואים, שם משה משמש ככהן גדול וחונך בעצמו את המשכן וכל כליו, ובין השאר מנחה את הכהנים בצורת העבודה של הכלים השונים.

אם כן, ניתן להציע שדוקא את המנורה לא חנך משה, והיה עליו להנחות את אהרן בעל פה על צורת ההדלקה.

ואמנם, כבר בציווי על הכנת כלי המשכן בפרשת תרומה, בולטת המנורה במעשה הנלווה להכנתה:

בסוף פרשת הארון נאמר למשה: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כ"ה, כא)

ובסוף פרשת השולחן: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שם, ל)

ואילו על המנורה נאמר: "ועָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ" (שם, לז)

כלומר – לעומת כלים אחרים, בהם המעשה והשימוש הראשוני שניהם מיוחסים למשה, במנורה משתנה הנוסח לרמז על אדם שלישי הממונה על העלאת נרותיה.

מנתונים אלו ועוד אחרים מתגבשת הטענה, שבעוד שמשה חנך את שאר כלי המשכן בעצמו, הרי שהדלקת המנורה נעשתה מאז ומתמיד על ידי אהרן ובניו.

מטעם זה, נוכל אף להסביר את הקשרה של פרשייתנו בתום קרבנות הנשיאים המוקרבים לרגל חנוכת המזבח, ואת הקשר בין פרשייה זו להקדשת הלויים וחינוכם, שבאה בעקבותיה:
מיקום הפרשה בא לרמוז, שבעוד שהכתוב מציין שהמזבח נחנך בידי משה, הרי שהמנורה נחנכה בידי אהרן; ולאחר שהכתוב מציין את חינוכו של אהרן הכהן וכניסתו למעגל העבודה במקדש, הוא עובר מיד לתאר את חינוכם של שאר עובדי המקדש, הלא הם הלוויים.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ערכי מלחמה

 

בפתיחת פרשת הערכין, מופיעה רשימת ערכי האדם, ויש לעמוד על פשרה ומשמעותה.
לעומת שאר הדברים המופיעים בפרק, בהם יש הליך הערכה המערב כהן, כשאדם נודר להביא "ערך אדם" לבית המקדש, ישנה הערכה אובייקטיבית המתייחסת אך ורק לגיל ולמין. על בסיס מה נקבעו הערכים ומעברי הגילאים שביניהם?

ראשית יש לבחון את ערך הנקבה בתקופת בגרותה – שלושים שקלי כסף. סכום זה הוא גם גובה הקנס שנדרש לשלם מי ששורו הרג עבד או שפחה של חברו. השימוש העיקרי של עבדים הוא, כמובן, עבודה. שלשים שקל, אם כן, הוא גובה התשלום עבור אדם בוגר שעובד, ותשלום זה שייך עקרונית גם לזכר וגם לנקבה.

אך לפי זה, מדוע ערך הזכר גבוה יותר?
את ערכו של הזכר – חמישים שקלים – אנו מוצאים שנית בספר מלכים (ב' ט"ו, יט-כ). שם נדרש מנחם בן גדי לשלם מס, והוא מחלק את התשלום בין אנשי חיל כך שכל אחד מהם משלם חמשים שקלים. לפי זה ניתן להציע, כי ערכו של הזכר קשור להיותו איש מלחמה.

תשובה זו תוכל להסביר גם את תקופת הגיל של המוערכים - מעשרים עד ששים. בפרשיית המפקד בבמדבר פרק א', נפקדים הזכרים לצבא מגיל עשרים, ועל פי האברבנאל (ופרשנים נוספים) נראה שהגיל המקסימלי לגיוס היה גיל ששים.

נראה אם כן, כי תקופת הבגרות לעניין הערכים נלקחה מתקופת הכשירות ללחימה, ולכן מסתבר לפרש כי ערכי האדם נקבעים על פי שווים בזמן מלחמה: גם זכר וגם נקבה – החתן מחדרו והכלה מחופתה – מוערכים על פי העבודה שלהם בעורף, אלא שלזכר יש ערך נוסף על כושרו ללחימה בחזית.

על בסיס כל הנאמר, ניתן להסביר נקודה נוספת: בעוד שערכי הנקבה לפני גיל עשרים ואחרי גיל ששים זהים, ערכו של הזכר יורד בחמשה שקלים. הסיבה לכך גם כאן היא שבעוד שאצל האשה יש התייחסות אך ורק לעבודה, אצל הזכר מתייחסים גם לתקופת הלחימה. ערכו של מי שכבר לא יהיה חייל נמוך יותר מערכו של החייל לעתיד.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

להכניס נצח לחיי היום-יום

 

בפרקנו אנו לומדים על קרבנות ציבור שונים ובראשם קרבן התמיד: "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִֹים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד" (ג). מפשט הדברים מובן שאת הקרבן המסוים הזה יש להקריב "תמיד". אולם נדמה שיש כאן למושג 'תמיד' תפקיד יסודי נוסף.

הניסיון היהודי הגדול הוא להכניס לחיינו השגרתיים את הממד הנצחי והנמשך. אפשר לנסות לנסח זאת כך: כיצד לחוות את תפיסת האין סוף בחיינו המוגבלים. הרי אדם במגבלותיו הזמניות והקיומיות אינו יכול להשתייך למישור הנצחי. כאשר אנו אומרים בחיינו את המילה "תמיד", אנו מתכוונים כל עוד נחיה וכל עוד נוכל לקיים את הדבר. בשונה מכך, קרבן התמיד בעִקביות וברציפות שלו, אמור לענ"ד לבטא את המאמץ הנמשך שלנו "לשתף" ערכים נצחיים בתוך חיינו המוגבלים.

והנה אנו מוצאים בהמשך את הפסוק: "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֹֻיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (ו). אומר רש"י: "העשויה בהר סיני – כאותן שנעשו בימי המילואים. דבר אחר: הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה, שכתוב בה 'וישם באגנות' מלמד שטעונה כלי". והנה אנו מוצאים כאן קשר ישיר בין העוֹלה המצוּוה מעתה ועד עולם, ובין העולה שהוקרבה בהר סיני, במקוֹר התוקף והקדושה של התורה.

מבחינת התחושה הרי עולת התמיד של כל הדורות תיחשב כאילו היא עשויה בהר סיני! כאן אנו מוצאים את המאמץ הפלאי להכניס את התוקף הנצחי ואת מקור האמונה, לתוך מעשה העבודה היום יומי במקדש. אדם עושה מעשה אמוני במקומו ובזמנו, ועל-ידי כך משתייך למהלך תמידי ונצחי הממשיך ממה שקרה בסיני.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לשאת בקלות

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם... כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד', ב-ג)

 

לפי האמת, אין עבודתם מתייחסת בעצם לעבודה, 

כי הלא בלא עמל ויגיעה היו נושאים את הכלים ההם

כי הארון אדרבה היה נושא את נושאיו,

ויתר הכלים הקדושים ההם גם שלא ישאו את נושאם, לא יבצר מקדושתם שלפחות לא יכבדו עליהם.

על כן אמר "לעשות מלאכה", ולא אמר לשון עבודה.

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך ע"י ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

הנחמה שבגלות

 

הפסוק החותם את מסכת הקללות בפרשת בחוקתי, פותח גם את דברי הנחמה המובאים לאחר מכן:
"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם" (מא)

לפי רש"י, בפסוק זה המדבר בעיקרו על מצב של חטא ושל גלות, נרמז גם משהו טוב:
"והבאתי אותם - אני בעצמי אביאם, זו מדה טובה לישראל".
בעקבות מדרש 'לקח טוב', לומד רש"י מפסוק זה שאפילו בזמן שעם ישראל חוטאים ונענשים, ה' אינו מסיר את השגחתו מהם.

ר' יוסף בכור שור לקח פירוש זה צעד אחד קדימה: "והבאתי אותם - 'ושלחתי אותם' אינו אומר, אלא 'והבאתי אותם', שאני אלך עמהם ולא אעזבם". 
ר' יוסף בכור שור מוסיף: לא זו בלבד שה' אינו מסיר את השגחתו מעם ישראל, הוא נמצא איתם אפילו כשהם חוטאים, ואפילו כשהם בגלות.

אמירה זו לא רק מנחמת, אלא מסכלת טענות אפשריות של העם הגולה שעלולים היו לחשוב שמכיוון שהם נמצאים בגלות הם יכולים לנהוג כמו הגויים שסביבם, כי ממילא ה' עזב אותם (ועיין יחזקאל כ', לב). דרך חשיבה שכזו יש בה להסיר מהעם את האחריות לתקן את מעשיהם ולדבוק בתורת ה'.

יוצא אפוא שדיוק זה, האומר שה' לא עוזב את עם ישראל גם בגלות, קריטי לסופו של הפסוק ולקיומה של האפשרות לחזרה בתשובה. קיומו של נתק בין ישראל לה' חוסם לחלוטין את האפשרות לחזור בתשובה, שרק היא תוביל לשיבה לארץ. רק כאשר יש זיקה בין עם ישראל לה', זיקה שאי אפשר להכחיש או לחמוק ממנה, קיימת תקווה לשוב למצב הקודם - לשוב לארץ, ולעבוד בה את ה' כראוי.


הכותבים במדור זה הינם חברי נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ה'

בשני הפרקים הקרובים באים חוקים שקשורים במידה מסויימת לשמירה וטהרת המחנה. כל פסקה נפתחת בפסוק "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר".

שילוח טמאים מהמחנה (א-ד)

בספר ויקרא נתקלנו בחוקים הקשורים לטומאה ויציאה מן המחנה. כאן הכתוב מזכיר זאת בקצרה ולא עוסק בדרכי הטומאה והטהרה אלא רק אומר שיש להוציא מן המחנה את האנשים הטמאים. הכתוב מזכיר כאן רק שלוש טומאות: טומאת צרעת, טומאת זבות וטומאת מת.

"אשם גזילות" (ה-י)

פרשת "אשם גזלות" מופיעה בהרחבה בספר ויקרא (ה', כ-כו), וכאן הכתוב מחדש שני עניינים: האחד, לפני השבת האשם יש להתוודות על החטא "וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (ז), והשני, כאשר הנגזל מת, ואין לו גואל, יש להשיב את האשם לכהן.

חוק סוטה (יא-לא)

חוק אישה סוטה הוא למעשה מבחן לאישה שנחשדת על ידי בעלה שהייתה עם איש אחר. מכיוון שמדובר בחשש של האיש, ואין עדים לכך שלכאורה הייתה עם אחר, את המבחן מבצע כהן. הכהן מעמיד את האישה לפני ה', פורע את ראשה, ושם בידה מנחת זכרון שהכין לפני כן. הוא משביע אותה ומסביר לה: 'אם שכבת עם זר – תענשי; אם לא – את זכאית'. הכהן כותב את הדברים ושם אותם בתוך המים, ומגיש לאישה לשתות. מבחן המים מגלה אם האישה זכאית או שכבה עם זר.

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ד'

פרקנו עוסק בעבודת הלויים במשכן, ומחלק בין משפחות שבט לוי: קהת, גרשון ומררי. בסוף הפרק מתואר מפקד בני לוי שעובדים בקודש.

בני קהת (א-כ)

בני קהת אחראיים על כיסוי כלי המשכן לפני הנסיעה. כפי שעולה מסוף הפסקה החשש הוא שהלויים יגעו בכלי המשכן, וימותו "וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (טו). לכן יש לכסות את כלי המשכן בבגדי תכלת, ארגמן או מכסה עור תחש. רק אחרי שמוודאים שכל הכלים מכוסים ניתן לצאת לדרך, ובני קהת נושאים את כלי המשכן. מי שאמור לפקח על עבודתם של בני קהת הוא אלעזר הכהן, בנו של אהרן.

בני גרשון (כא-כח)

בני גרשון אחראיים על נשיאת המשכן: יריעות המשכן, אוהל מועד, הכיסויים, קלעי החצר, מסך פתח אוהל מועד ומסך פתח החצר. מי שאמור לפקח על עבודתם של בני גרשון הוא איתמר הכהן, בנו של אהרן.

בני מררי (כט-לג)

בני מררי אחראיים על נשיאת קרשי המשכן: הקרשים, הבריחים, העמודים, האדנים ועמודי החצר. גם עבודתם מפוקחת על ידי איתמר הכהן. 

מפקד בני לוי (לד-מט)

לאחר חלוקת התפקידים בין המשפחות בא המפקד של כל משפחה ומשפחה. המפקד הבא כאן שונה מהמפקד שתואר בפרק הקודם, מכיוון שהמפקד כאן מונה את הלויים הכשירים לעבודה – אלו שבין גיל שלושים לחמישים. בפרק הקודם המניין של הלויים היה כל לוי מעל גיל חודש. סך כל פקודי הלויים שעובדים במשכן הוא "שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים" (מח).

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ג'

פרקים ג'-ד' עוסקים בלויים ובעבודתם. פרקנו מתרכז במפקד הלויים ובפדיית הבכורות הישראליים בלויים.

תולדות אהרן (א-ד)

הפרק פותח בתולדות אהרן (ומשה) "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי" (א). הכתוב סוקר רק את תולדות אהרן ללא תולדות משה ומזכיר את ארבעת בניו של אהרן: נדב ואביהוא – שמתו "בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי" (ד), ואלעזר ואיתמר שימשיכו לכהן "עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (ד).

עבודת הלוויים (ה-י)

הפסקות הקרובות נפתחות בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר". ה' מצווה את משה "הַקְרֵב אֶת-מַטֵּה לֵוִי" (ו) ולהעמיד את הלוויים לפני אהרן "וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ" ובצורה כוללת יותר עליהם "לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן" (ז). בניגוד לבני לוי שיש לקרב אותם אל עבודת הקודש "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (י).

בחירת הלויים (יא-יג)

מסתבר שבחירת הלויים היא לא טריוויאלית. ה' בחר בלויים ולא בבכורות בני ישראל "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (יב). הכתוב לא מסביר מדוע בכורות עם ישראל נדחו מלשרת בקודש. בסוף הפרק יובא פדיון הבכורות והעברת העבודה ללויים.

מפקד בני לוי, תפקידי הלוויים, ומפקד הבכורות (יד-מג)

לפני המעבר של העבודה מהבכורות ללויים יש לספור את הלויים והבכורות. כאן הכתוב מביא לא רק את מפקד בני לוי, אלא גם את עבודתם בקודש שתפורט בפרק הבא. סך הלויים הנמנים כאן, מבן חודש ומעלה הוא "שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (לט). לאחר הבדיקה של כמות הלויים, יש גם לבדוק את כמות הבכורות: "וַיְהִי כָל-בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם" (מג) – כלומר יש עודף של 237 בכורות על פני לויים – מה עושים עם העודף?

פדויי הבכורות בלויים (מד-נא)

ראשית יש לפדות את הבכורות בלויים, ואף את בהמות הבכורות בבהמות הלויים. לגבי העודף – ה' מצווה את משה "וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (מז-מח). משה ממלא את צו ה' "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת-כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל-פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (נא).

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ב'

פרקנו עוסק בסדר המחנה של בני ישראל בשעת החנייה ובשעת המסע.

פתיחה (א-ב)

המחנה של העם מסודר לפי השבטים "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ" – מסביב למשכן. כעת הכתוב יפרט קבוצות של שבטים והיכן הם נמצאים ביחס למשכן.

דגל מחנה יהודה (ג-ט)

שבט יהודה, שחונה במזרח, מרכז תחתיו עוד שני שבטים: יששכר וזבולון, שמייצגים חלק מבני לאה. הכתוב חוזר על תוצאות המפקד מהפרק הקודם ומסכם את סך הפקודים למחנה יהודה: "מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים וְאַרְבַּע-מֵאוֹת". הכתוב מציין שדגל מחנה יהודה נוסע בראש המחנה.

דגל מחנה ראובן (י-יז)

שבט ראובן, שחונה בדרום, מרכז תחתיו עוד שני שבטים: שמעון וגד. במחנה זה ישנם שני שבטים בני לאה (ראובן ושמעון) ואליהם מצטרף גד, בן זלפה (שפחת לאה). גם כאן הכתוב חוזר על תוצאות המפקד מהפרק הקודם ומסכם את סך הפקודים למחנה ראובן: "מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים". דגל מחנה ראובן נוסע שני, אחרי יהודה.

דגל מחנה אפרים (יח-כג)

שבט אפרים, שחונה במערב, מרכז תחתיו שני שבטים: מנשה ובנימין, מחנה זה כולל את שלושת השבטים שהם בני רחל. גם כאן הכתוב חוזר על תוצאות המפקד מהפרק הקודם ומסכם את סך הפקודים למחנה אפרים: "מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת-אֲלָפִים וּמֵאָה". דגל מחנה ראובן נוסע שלישי, אחרי ראובן.

דגל מחנה דן (כה-לא)

שבט דן, שחונה בצפון, מרכז תחתיו שני שבטים: אשר ונפתלי, מחנה זה מייצג את בני השפחות. גם כאן הכתוב חוזר על תוצאות המפקד מהפרק הקודם ומסכם את סך הפקודים למחנה דן: "מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת". דגל מחנה דן נוסע אחרון, אחרי אפרים.

סיכום כל הפקודים (לב-לד)

לאחר סיכום של כל ארבעת המחנות, הכתוב עורך סיכום כללי, ושוב חוזר על המספרים מהפרק הקודם: "כָּל-פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (לב). הלויים לא התפקדו כידוע, ועל המפקד שלהם נקרא בפרק הבא.

הכתוב מסיים את הפרק בהצהרה חגיגית: "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה כֵּן-חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל-בֵּית אֲבֹתָיו"

Volver al capítulo

עצרת תהיה לכם

"בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם" (במדבר כ"ט, לה-לו)

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת פינחס סימן טז

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם הרי אנו מקריבים שבעים פרים לשבעים אומות
לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו
ולא דיים שאין אוהבין אותנו אלא שונאין אותנו
שנאמר: "תחת אהבתי ישטנוני" (תהלים ק"ט, ד),

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא:
כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות
על אומות העולם הייתם מקריבים שבעים פרים,
אבל עכשיו הקריבו על עצמכם ש"ביום השמיני עצרת תהיה לכם...
והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד איל אחד".

משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים
וזימן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה,
כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו
כבר יצאנו ידי חובותינו מכל בני המדינה
נגלגל אני ואתה במה שתמצא
בליטרא של בשר או ליטרא של דג או ירק.

כך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל:
כל קרבנות שהקרבתם בשבעת ימי החג 
על אומות העולם הייתם מקריבים,
אבל ביום השמיני נגלגל אני ואתם

במה שאתם מוצאין בפר אחד ואיל אחד. 

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.