כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ
הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (ט)
תקציר במדבר פרק י"ח
חובת הכהנים: שמירה על הקודש (א-ז)
ה' מצווה את אהרן על שמירת המשכן "אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם" (א). השמירה מוודאת שזרים לא יתקרבו אל הקודש , ולא ימותו "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ה).
זכויות הכהנים: מתנות הכהנים (ח-כד)
בפסקה זו הכתוב מפרט את המתנות שלהם זכאים הכהנים, כמו למשל: הקרבנות שעם ישראל מקריב (ע"פ הכללים שכתובים בספר ויקרא), ביכורים, חרם (=רכוש שמוקדש לה'), פטר רחם, בכור בהמה טמאה שניתן לפדות ולהשתמש בכסף (בכור בהמה טהרוה כמו בכור שור, בכור כבש ובכור עז – אין לפדות), ובקיצור "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם" (יט). בסוף הפסקה מזכיר הכתוב שהכוהנים לא נוחלים יחד עם ישראל "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ).
זכויות הלויים: מתנות הלויים (כא-כד)
הלויים זכאים גם הם להטבות בגין עבודתם בקודש, אך זכאותם נמוכה יותר משל הכוהנים. הלויים זכאים למעשר "הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (כא). המעשר נחשב כמו הנחלה של הלויים "עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (כד).
חובת הלויים: מעשר ותרומה (כה-לב)
ללויים יש גם חובות ולא רק זכויות: על הלויים להפריש מעשר מן המעשר שהם מקבלים מעם ישראל "מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (כח).
תקציר במדבר פרק י"ז
פרקנו עוסק בהשלכות של מות קורח ועדתו.
זכרון המחתות (א-ה)
לאחר מות מאתיים וחמישים האנשים, ה' מצווה את משה לומר לאלעזר הכהן, בנו של אהרן, להרים את המחתות ולהפוך אותם ל"רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ" (ג) והם יהוו אות לבני ישראל "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ" (ה).
תלונת עם ישראל והמגיפה בעם (ו-טו)
בני ישראל מתלוננים על משה ואהרן שהם אחראים למות קרח ועדתו. ה' שוב מבקש לכלות את כל העם, ומיד מתחילה מגיפה שפוגעת בעם. משה מצווה את אהרן לקחת מחתה עם קטורת, לשים עליה אש וללכת עמה לעם המותקף. אהרן ממלא אחר ציווי משה "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (יד). במגפה מתו 14,700 איש.
בחירת אהרן מחדש (טז-כד)
לאחר סיום המגיפה, יש לבחור באהרן מחדש. ה' מצווה את משה לקחת מטה (=מקל עץ) מכל שבט, בסך הכול שניים עשר מטות, לכתוב על כל מטה את שם השבט, ולהניח את המטות לפני העדות "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח" (כ). למחרת מטה אהרן, שמייצג את שבט לוי, פורח "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (כג). המטה נשאר לפני העדות כאות לבני ישראל.
פתיחה לפרק הבא – הסגת גבול במשכן (כז כח)
הפרק הבא עוסק בתפקידי הלויים בשמירה על המקדש בעקבות התלונה של עם ישראלהחוששים שכל התקרבות אל הקדש עלולה להמית: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ". התשובה תגיע בפרק הבא.
תקציר במדבר פרק ט"ז
בשלושת הפרקים הקרובים נקרא על מחלוקת קורח ועל ההשלכות שלה.
תלונת קורח (א-ג)
קרח, שהיה לוי ממשפחת קהת, יחד עם דתן ואבירם בני אליאב, און בן פלת (שלא מוזכר עוד בהמשך הסיפור) ומאתיים חמישים אנשים מעם ישראל, באים לפני משה ואהרן ואומרים להם "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (ג).
הצעת משה הראשונה: מבחן המחתות (ד-יא)
משה שומע את תלונתם, נופל על פניו, ומיד מציע הצעה: קרח ועדתו יקחו מחתות עם קטורת, "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" (ז) – בעזרת מבחן המחתות ה' יראה מי הנבחר.
ניסיון שכנוע של משה (ח-יד)
משה פונה בשלב זה אל שני אנשים: בתחילה הוא פונה אל קורח ואומר לו שהתלונה שלו לא מצודקת שהרי "הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם" (ט), וכעת אתם מבקשים גם כהונה? קורח לא מגיב לדברי משה.
בניגוד לקורח שלא מגיב, דתן ואבירם מגיבים למשה "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה" (יב) והם מתלוננים על משה בצורה חריפה: אתה הוצאת אותנו מארץ זבת חלב ודבש (=מצרים), כעת אנחנו עומדים למות במדבר ואתה גם מצטייר כמנהיג שלנו?! משה גם מגיב בחריפות "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (טו).
מבחן המחתות (טז-יט)
משה שוב פונה לקורח כדי להתחיל את מבחן המחתות. הפעם הכתוב לא מרחיב על המבחן אלא רק מזכיר את המשתתפים בו: מאתים וחמישים האנשים, קרח ואהרן. המבחן מתחיל, אך לפתע "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה" (יט).
תגובת ה' והעונש לקורח ועדתו (כ-לה)
ה' פונה אל משה ואהרן ומבקש לכלות את כל העם, אך משה ואהרן מבטלים את הגזירה בטענם "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (כב). בסופו של דבר קרח ועדתו נענשים. משה קורא לעם ישראל ואומר להם "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי" (כח) ומודיע על כך שהאדמה תבלע את החוטאים. לפתע האדמה פוצה את פיה ובולעת את קרח ואת כל אשר לו. לאחר מכן אש יוצאת מאת ה' ואוכלת את מאתים וחמישים האנשים שהיו בעדת קורח.
על תגובת העם, נקרא בפרק הבא.
תקציר במדבר פרק ט"ו
פרקנו מכיל כמה מצוות שונות שהקשר ביניהם לא ברור מאליו. ראו במאמרו של הרב פרופ' יצחק ברנד ובמאמרו של ד"ר מוטי ספראי
מנחה ונסכים (א-טז)
מצוות הוספת מנחה ונסכים לקרבנות קשורה להגעה ארצה. התורה מצווה להוסיף מנחה ונסכים לקרבנות עולה ושלמים במסגרת תשלום נדר, קרבן נדבה או קרבנות המועדים. הכתוב מחלק בין שלושה סוגי קרבנות: כבש, איל ובן בקר.
בהקרבת כבש יש להביא מנחה מעשרון סולת עם רביעית הין שמן, ויין נסך רביעית ההין.
בהקרבת איל (שהוא כבש יותר גדול) יש להביא מנחה משני עשרונים סולת עם שליש הין שמן, ויין נסך שלישית ההין.
בהקרבת בן בקר יש להביא מנחה משלושה עשרונים סולת עם חצי הין שמן, ויין נסך חצי הין.
כלומר: ככל שהחיה גדולה יותר, יש להגדיל את המנחה ואת יין הנסך.
מצוות תרומה מהעיסה (הפרשת חלה - יז-כא)
כשמכינים לחם, יש להפריש תרומה לה' מ"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם" (=מראשיתה של כל עיסה, הבצק) . כמו המצווה הקודמת, גם מצווה זו קשורה להגעת עם ישראל לארץ, אך הכתוב מדגיש שמצווה זו היא "לְדֹרֹתֵיכֶם" (כא).
דיני שגגה (כב-לא)
במקרה שהעדה כולה שגגה ועברה על מצות ה' שלא במזיד, יש להקריב פר בן בקר ושעיר עזים לחטאת "וְנִסְלַח לְכָל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל-הָעָם בִּשְׁגָגָה" (כו).
במקרה שרק אדם אחד שגג, עליו להקריב עז בת שנה לחטאת.
אולם במקרה של עבירה במזיד "אֶת-ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי דְבַר-ה' בָּזָה וְאֶת-מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (ל-לא).
המקושש (לב-לו)
בין פרשיות המצוות שבפרק מופיע גם סיפור. עם ישראל מצאו "אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לב) מי שמצא אותו מקרב אותו אל משה ואהרן ואל כל העדה "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ" (לד). ה' מצווה לרגום את האיש באבנים ולהורגו.
פרשת ציצית (לז-מא)
הפרשייה האחרונה בפרק עוסקת במצוות ציצית – יש להטיל ציצית על כנפי הבגדים, ועל הציצית יש לשים פתיל תכלת. המטרה של מצוות ציצית היא "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (מ).
שבעה מזבחות
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים... וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כ"ג, א-ד)
את שבעת המזבחת - "שבעה מזבחות ערכתי" אין כתיב כאן, אלא "את שבעת המזבחות",
אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן.
אברהם בנה ארבעה "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" (בראשית י"ב, ז), "ויעתק משם ההרה" וגו' (שם י"ב, ח), "ויאהל אברהם" וגו' (שם י"ג, יח) ואחד בהר המוריה.
ויצחק בנה אחד "ויבן שם מזבח" וגו' (שם כ"ו, כה).
ויעקב בנה שתים; אחד בשכם ואחד בבית אל.
ואעל פר ואיל במזבח - ואברהם לא העלה אלא איל אחד.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
מי את האישה הכושית?
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר י"ב, א)
בימי הביניים הגיע לידי הראשונים ספר בשם 'דברי הימים של משה' המספר שבמנוסתו מפרעה הגיע משה לכוש לפני שהגיע למדין. רשב"ם קיבל ספר זה אך האבן עזרא טען שאין לסמוך עליו.
רשב"ם:
כי אשה כושית לקח - כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח?...
אבן עזרא שמות ב', כב:
... וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ספר אלדד הדני והדומה להם.