Remembering and Erasing
Moshe’s name does not appear in Parashat Tetzaveh. The Zohar explains this as stemming from Moshe’s objection to the suggestion made by God to destroy the nation of Israel after the Sin of the Golden Calf, and replace them with a new nation from Moshe’s family. Moshe said to God: “Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (Shemot 32:32). Moshe’s threat was successful, and because of that ultimatum, God forgave the people of Israel and did not destroy them.
According to the Zohar, Moshe’s “disappearance” from Parashat Tetzaveh is connected with this story. In effect, Moshe brought this upon himself – being erased from Parashat Tetzaveh fulfills the sanction that he declared on himself. But we have no choice but to ask: Didn’t God accept Moshe’s request and forgive the people? If so, the condition based upon which Moshe should have been erased was never fulfilled, so why was it carried out?
In Tractate Makkot there is a Mishnah that describes the difficult situation of the High Priest whose destiny is tied up with those who killed accidentally. According to Torah law, someone who is an accidental murderer must take up residence in a City of Refuge until the High Priest passes away, creating a situation where residents of those cities all look forward to his death. The connection between the lot of those murderers and the High Priest had to have been difficult for the latter. This background explains the tradition that over the years the mother of the High Priest and his wife would look out for the welfare of the residents of the Cities of Refuge in order to discourage them from praying for his death (see Makkot 11a).
This entire story makes no sense, though. If the High Priest is somehow responsible for the murders, he should receive the punishment he deserves even without those prayers. If he bears no responsibility, why would those prayers have any affect? “A gratuitous curse must will not come” (Mishlei 26:2).
The Gemara offers two answers to this question. One is that each of the High Priests was obligated to pray on behalf of his generation. It is incumbent on the High Priest to make sure that the attribute of mercy rests on the world. For this reason, the prayers for his death cannot be considered “a gratuitous curse.”
The second answer assumes that a curse can be fulfilled even if it is “a gratuitous curse.” Two similar statements are brought by the Gemara –
- With regard to the curse of a Sage, even if it is baseless, it nevertheless comes to fruition
- With regard to the curse of a Sage, even if it is stated conditionally, it comes to fruition.
The proof to the first teaching is the story of Ahitophel. The Gemara teaches when King David dug the drainpipes in preparation for building the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world.
David said: Is it permitted to write the sacred name on an earthenware shard and throw it into the depths, so that the water will subside and stand in its place? There was no one who said anything to him. David said: Anyone who knows the answer to this matter and does not say it shall be strangled. Then Ahithophel raised an a fortiori inference on his own and said: And if in order to make peace between a man and his wife in the case of a sota, when the husband suspects his wife of having committed adultery, the Torah says: My name that was written in sanctity shall be erased on the water, then, in order to establish peace for the whole world in its entirety, is it not all the more so permitted? Ahithophel said to David: It is permitted. David wrote the sacred name on an earthenware shard and cast it into the depths, and the water in the depths subsided and stood in its place. Even so it is written that during the rebellion of Absalom: “And Ahithophel saw that his counsel was not taken, and he saddled his donkey and he arose and went to his house, to his town, and he commanded his household and strangled himself” (2 Shmuel 17:23).
The second statement is supported by the story of the prophet Shmuel. The Gemara relates that Eli, his teacher, said to Shmuel, after the latter had received a prophetic vision with regard to Eli, that Eli’s sons do not follow his path:
“Therefore may God do to you, and more also, if you hide any matter from me of all the matters that He spoke unto you” (1 Shmuel 3:17). And even though it is written immediately thereafter: “And Shmuel told him all the matters, and did not hide from him” (1 Shmuel 3:18), it is written at the time of Shmuel’s death: “And his sons did not follow in his ways” (1 Shmuel 8:3), indicating that God did to Shmuel as he prophesied with regard to Eli, and his own sons did not follow his path.
Despite the fact that Eli stated the curse conditionally, Shmuel was affected by the curse.
These two stories prove that a curse has significance, and may be fulfilled even if the reason for the curse no longer exists. Commentaries connect this idea with the situation regarding Moshe. They suggest that Moshe made a conditional statement to God, leading to fulfillment of the conditional statement – erasure from the Torah – even though there was no longer any reason for it to be fulfilled.
I would like to suggest another approach.
God desired to destroy the nation of Israel, and, in response, Moshe says that he no longer wants to be a partner in the Torah, if it is a Torah that destroys those who believe in it. That is why he said: “erase me.” The threat made by Moshe is connected with the threat made by God. Erasure vs. destruction. If You, God, encourage erasure and forgetfulness, perhaps I do not want my involvement in the Torah to be mentioned.
In response, God teaches Moshe that sometimes there is place for erasure and forgetfulness. The atonement that Moshe desires be offered to the nation of Israel also requires forgetfulness. This lesson is taught with a sensitive erasure of Moshe’s name from a single parasha – specifically this parasha, which is often read on Parashat Zahor with the commandment to blot out Amalek and around the date of the 7th of Adar, traditionally commemorated as the date of Moshe’s passing. These highlight both the advantage of forgetting – allowing us to “forgive and forget” – and its challenges.
ועשית הישר והטוב
"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ו', יח)
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון: "לא תלך רכיל" (ויקרא י"ט, טז), "לא תקום ולא תטור" (שם, יח), ו"לא תעמוד על דם רעך" (שם, טז), "לא תקלל חרש" (שם, יד), "מפני שיבה תקום" (שם, לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין... ואפילו מה שאמרו (יומא פ"ו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.
לקריאת פוסט מאת הרב יובל שרלו על פירוש הרמב"ן
רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.
למה פחד משה מעוג?
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (דברים ג', ב)
אחרי שזכר מלחמת סיחון זכר אחריה מלחמת עוג מלך הבשן.
וזכר שעוג לא שמר שליחות שאלת השלום, אבל מיד - יצא עוג ועמו לקראתם.
ועם היות שמהירות המלחמה כזה,
כל שכן בראייתם השמד סיחון ועמו,
ועוג שלא חשש לזה - היה מורה על גבורתו והוא ממה שיפחד הלבבות.
הנה ה' יתברך אמר למשה "אל תירא אותו". כלומר אל תבהל מחריצותו וזדונו בצאתו לקראתכם.
ובמדרש אמרו שהיה משה ירא מעוג לפי שעוג שימש לאברהם
שנאמר: "ויבא הפליט" (בראשית י"ד, יג) והוא היה עוג,
ומשה היה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם והוא דרך הגדה.
אברבנאל - ר' יצחק ב"ר יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל – מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.
בנימה אישית ומקרבת
ספר דברים כולל בתוכו כמה נאומים של משה, שהמרכזי שבהם הוא נאום המצוות, המתחיל בפרק י"ב, במילות פתיחה ברורות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" (י"ב, א), בדומה לתחילת קובץ החוקים בספר שמות. המצוות בקובץ שמפרק י"ב כוללות מגוון גדול של ציוויים מכל הסוגים, אולם דבריו של משה גם קודם לכן שזורים בציוויים. הציוויים האלה, מכיוון שאינם חלק מקובץ הלכות, הם כולם בהקשר של הכניסה לארץ, היחס ליושביה והכרתת העבודה הזרה: "לא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם, וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (ב-ג) וכן הלאה. המצוות כאן אינן תכלית לעצמן, אלא הן חלק מנאום המוטיבציה הגדול של משה לקראת הכניסה לארץ והעברת תפקידו לבא אחריו.
עם זאת, המסגרת הספרותית הזו, של נאום חינוכי, היא שמכתיבה את אופיו של כל הספר, ובמיוחד את אופיים של קטעי ההלכה המרובים שבו. בכל הזדמנות מודגשת המטרה החינוכית של העשייה. לפעמים מדובר בשבח ארץ ישראל, לפעמים בסדר חברתי, לפעמים בנימוקים סוציאליים והומניים, ולעתים במילות עידוד: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם... כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם" (ז-ח). אין דומה לספר הזה בריבוי המבעים הרגשיים, בריבוי הביטויים המבטאים כביכול מצבי רוח של הקב"ה, בניסיון להביא את האדם לקיים את החוקים מרצון ומהבנה. את מקום המשפטנות של ספר שמות מחליף פה הטון החינוכי והמשוחח: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (ו). גם הנימוקים ה"דתיים" של ספר ויקרא כמעט ואינם פה, ולא הקדושה לכשלעצמה היא סיבה לחוקים. אפילו בית המקדש נתפס יותר כמשכן שם ה', ובכלל מגמת המיעוט בקרבנות ובמקומותיהם ניכרת כאן.
כידוע, מחקר המקרא רואה בכל ההבדלים האלה אסכולות שונות, שבאו לעולם בזמנים שונים. אולם הסיפור המקראי מספר את עצמו בצורה עקבית ואחידה: ערב הכניסה לארץ, יש מקום לחזור שנית על כל מה שכבר ידוע, ולהוסיף פרטים חדשים המתאימים לסיטואציה החדשה, בהדגשים חדשים. לפחות מהבחינה החינוכית, לימדה אותנו התורה כי יש לחזור על אותו חומר בכל פעם בצורה חדשה, ואפילו על חוקים יבשים, בהתאם למצב השומע ולמקומו בחייו.
באדיבות אתר 929
פודה ומוציא
בפרקנו מסופר על שלושה חטאים חמורים, הקשורים כולם להתמודדות מול העבודה הזרה - נביא שקר המורה לעבוד עבודה זרה, מסית המשכנע יחידים לעשות זאת, ודין עיר הנידחת.
בפרשיות אלה בולטת ההתייחסות ליציאת מצרים: על נביא השקר נאמר "כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים" (ו) ועל המסית נאמר "כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (יא).
נשים לב כי בפרשת נביא השקר יש כפילות בתיאור ה' - הוא מופיע גם בתור המוציא וגם בתור הפודה את ישראל. הגר"א (אדרת אליהו, פסוק ו) מסביר ששני תיאורים אלה את ה' מרמזים על שני עניינים שונים שהיו ביציאת מצרים: הצלת עם ישראל משעבודם - שעיקרה מתבטא ב'פדות'; והגאולה שלהם בידו החזקה של ה' - המתבטאת ב'הוצאה'.
מדוע אצל נביא השקר מוזכרים לנו שני סוגי הגאולה ואצל המסית רק אחד?
אם נעיין בשתי הפרשיות נראה הבדל נוסף בין נביא השקר למסית: בפרשת נביא השקר ה' מדגיש לנו את חומרת עוונו של הנביא, ומצווה עלינו לאהוב ולדבוק בה' (ה-ו); לגבי המסית לא מופיע ציווי דומה על אהבת ה' אלא רק ההדגשה שהוא "ביקש להדיחך" (יא) מדרך ה'.
ניתן להציע שאזכור ההוצאה ממצרים מזכיר לנו את חיובנו לשמוע לדברי ה' - הוא הוציא אותנו והתגלה אלינו במצרים ובסיני, על-מנת שנשמור חוקיו. היציאה מכוננת קשר של אדון ועבד, קשר של יראה.
לעומת זאת, פדיית ה' אותנו מהשעבוד לא נתלתה בתנאי, אלא באה מרחמים ומזכרון אבות. אהבה זאת, שאינה תלויה בדבר, מכוננת קשר של אב ובן, קשר של אהבה.
הן הנביא והן המסית מעודדים אותנו לעבור על מצוות ה', ופוגעים בקשר היראה; על-כן אצל שניהם יש צורך להזכיר את הוצאת ה' אותנו ממצרים.
עם זאת, עוונו של נביא השקר חמור יותר, בנסיונו לערער את עצם ההכרה שלנו בה' כאָב מרחם. הוא טוען כי יש עוד אלהים, שאולי הם אלו שריחמו עלינו וגאלונו. זוהי פגיעה בקשר האהבה, שנדרשת כנגדה ההדגשה של חיובנו לאהוב את ה' ולא רק לירא ממנו; כנגד גישה זו של הנביא, מוזכרת גם פדיית ה' אותנו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
ממלכת כהנים
לכל אורך הפרק נמצאות מצוות לעם ישראל המזכירות מצוות שנאמרו במיוחד לכהנים בספר ויקרא.
שתי דוגמאות מובהקות לכך הן האיסור בתחילת פרקנו – "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (א), הדומה למה שנאמר לכהנים: "לֹא-יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם ... וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כ"א, ה) וכן האיסור לישראל לאכול נבלה (כא), דבר שנאסר כבר על הכהנים (ויקרא כ"ב, ח).
חוץ משתי מצוות אלו ישנם עוד ציוויים שקיימת בהם זיקה, גם אם פחות מובהקת, למצוות הכהנים: חיוב במעשר שיאכל על ידי הבעלים בבית המקדש – במקום אשר יבחר ה', כמו הכהנים; מצווה 'לעזוב' לזמן מועט את רכושו (או לפחות חלק ממנו), ולהרגיש חסר נחלה כמו הלוי, הגר או הכהן.
ניתן לראות בציוויים אלה ניסיון לגרום לעם ישראל להידמות, אפילו במעט, לכהנים.
נראה לי שדמיון זה בא לתת לעם ישראל, העומד ערב הכניסה לארץ, את ההבנה ש"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (א-ב).
זוהי נקודה חשובה, כי סִפְרֵי המדבר - 'במדבר' ו'ויקרא', עוסקים רבות בכהנים וקדושתם, ונוצרת תחושה כללית שרק הכהנים קדושים, ורק הם חשובים.
ערב הכניסה לארץ, משה מדגיש לעם שגם הם קדושים, ובמובנים מסויימים הם ממש כמו הכהנים.
עוד על פשר הציוויים הדומים ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב אמנון בזק 'קדושת הכהנים וקדושת ישראל'
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ
"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (ד)
תיאור זה מעט מוזר - הרי אחרי מלחמות עם ישראל באמורי (המתוארות בספר במדבר פרק כ"א) התרחשו עוד אירועים משמעותיים רבים, היסטורית ורוחנית כאחד: ברכות בלעם, חטא בעל פעור, מלחמת מדיין, מינוי יהושע, הנחלת בני ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי ועוד. למה משה פותח את הספר דווקא באזכור המלחמה הזו?
עיקרו של פרק א' מוקדש לתיאור חטא המרגלים וחטא המעפילים, והוא מסתיים בגזרה של דחיית הכניסה לארץ. לאור זאת, ניתן להציע שמדובר כאן בתהליך של סגירת מעגל, ותיקון חטאי המרגלים והמעפילים.
בני ישראל חסרים, בתחילת דרכם, אמונה בהיותו של ה' הוא לבדו המנחיל להם את הארץ. הם יכולים כתוצאה מכך להתייאש מכיבוש הארץ (כפי שחטאו במרגלים), או להיפך - לנסות לכבוש אותה כנגד רצונו וללא עזרתו (כפי שחטאו במעפילים). לאור זאת, אין ברירה אלא להחליף את כל הכח הצבאי של עם ישראל ("עד תם כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה" - ב', יד) ולהיכנס לארץ עם דור חדש, שגדל על התלות המוחלטת בה' והביטחון בו לבדו, דור שהתרגל לכך שכל יום האוכל אוזל, ורק ה' יודע האם המן ירד גם מחר (עפ"י הגמרא, יומא עו.).
דור כזה יכול להתמודד מול סיחון ועוג למרות הפחד מהם, ולהביסם; ולהכיר כי כוחו תלוי ברצונו ועזרתו של ה'. זה דור שיזכה להיכנס לארץ ולרשתה, על פי ציווי ה'.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
לטוב לנו כל הימים
בפרקנו מתואר שיח תמוה בין אב לבנו - הבן שואל: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם?" (כ) והאב עונה: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (כא-כה)
ראשית, נדמה שהאב לא עונה לשאלת הבן: בפשטות, הבן מבקש מידע - במה נצטוונו? האב, במענה, מסביר מדוע אנו מחויבים לחוקים אלו, אך לא מפרט מה הם. לאור זאת, הרמב"ן מסביר שהבן בעצם שואל מדוע אנו מחויבים לקיום המצוות, ועל כך האב עונה לו.
ועדיין, תשובת האב לא ברורה - הוא אמנם מתאר את גמילות החסדים של ה' איתנו, ביציאת מצרים ובהבטחת הארץ; אך תירוץ זה לא מובן - האם להבדיל אנחנו מחוייבים לקיים כל מה שאומר לנו אדם שעשה עימנו טובות? כמובן שאנחנו רוצים להכיר לו טובה אך איננו בהכרח מחוייבים לכל משאלה שלו!
על פי פירוש הרמב"ן ניתן להציע שני תירוצים אפשריים, שידייקו את הבנתנו את תשובת האב:
אפשרות אחת - האב מסביר לבנו כי כיוון שה' עשה לנו טובות גדולות בתחילה, יש להניח שגם מה שהוא אומר לנו לעשות כעת זה לטובתנו אף אם איננו מבינים זאת.
אפשרות שניה - האב רוצה להראות על ידי תיאור חסדי ה' כי נקבל גמול אם נקיים את המצוות שאנו מצווים לעשות. כלומר, יציאת מצרים לא מלמדת רק על מחויבות שלנו כלפי ה', אלא גם על מנגנון של שכר ועונש. למעשה זאת אפילו "צדקה" כיוון שאנחנו בכל זאת מחויבים לה' כעבדים ועבד לא אמור לקבל שכר על כך שהוא עושה את מה שאומר לו אדונו.
אם כן, תשובת האב מדגישה את האמון שעלינו לתת בה' ובתורתו - הוא הטיב לנו עד עכשיו, ועל כן כדאי לנו לשמור את חוקיו גם הלאה.
עם זאת, לא נכון לראות את התשובה הזאת כסיבה המרכזית לציותנו לה' ותורתו; פרקנו בא כהמשך לעיסוק במעמד הר סיני ובברית המחייבת ביננו לבין הקב"ה. רק לאחר שמובן לנו שאנו מחויבים בין כך ובין כך, אנחנו עוברים להדגיש את אמוננו בכך שהמצוות יהיו "לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה" (כד).
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
תקציר דברים פרק ד'
פרקנו מגשר בין הנאום ההיסטורי לנאום הבא: נאום המצוות. ניתן לחלק את הפרק לשני חלקים. החלק הראשון הינו חתימה לנאום ההיסטורי. הפרק מתחיל בחשיבות החוקים ובשמירתם, עובר להתמקד באיסור לעבוד עבודה זרה וההשלכות אם מפרים את האיסור. לאחר מכן משה בנאומו מגיע לשיא המהלך: בעקבות יציאת מצרים ומעמד הר סיני – ה' הוא האלהים ולכן יש לשמור את חוקיו. החלק השני של הפרק הינו הקדמה לנאום המצוות שיתחיל בפרק הבא.
חשיבות החוקים ושמירתם (א-ח)
משה מסביר לעם על חשיבות המצוות והחוקים של ה'. כחלק מחשיבותם יש איסור להוסיף או לגרוע מהם. משה גם מזכיר שיש סיבה טובה לשמור את מצוות ה': "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד) – מי ששומר על מצוות ה' זוכה לחיים, ואף להתפעלות העמים, אשר יאמרו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ו).
האיסור לעבוד עבודה זרה (ט-לא)
לאחר שמשה דיבר באופן כללי על חשיבות המצוות, כעת הוא עובר לאחד האיסורים שהמקרא כולו נלחם כנגדו: האיסור לעבוד עבודה זרה. משה מדגיש שבמעמד הר סיני, העם לא ראה את תמונת ה', מכיוון שיש איסור לעבוד פסלים ותמונות. במקרה והעם יעבוד עבודה זרה, כמו הגויים, ה' יפיץ את העם לגלות בין העמים, ושם הם ימשיכו לעבוד עבודה זרה. ה' יושיע את העם לאחר שהם יבקשו וידרשו את ה' "כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (לא).
ה' הוא האלהים (לב-מ)
לאחר שני עניינים אלו, משה מגיע לשיא המהלך. הוא מזכיר את מעמד הר סיני ואת יציאת מצרים כאירועים שמוכיחים שה' הוא האלהים: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (לה). מכיוון שה' הוא האלהים יש לשמור את חוקיו ומצוותיו: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מ). כך משה חוזר לתחילת דבריו על חשיבות שמירת המצוות.
ערי מקלט (מא-מג)
בין שני חלקי הפרק, החתימה של הנאום ההיסטורי והפתיחה של נאום המצוות, נכנס עניין נוסף: משה הבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי. על מקומן של ערי המקלט כאן ראו במאמרו של הרב מאיר שפיגלמן.
הקדמה לנאום המצוות (מד-מט)
לאחר סיום הנאום ההיסטורי, משה פותח נאום חדש, הנאום המרכזי בספר דברים, נאום המצוות: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם" (מד-מה).