בגלל שנאת חינם

"וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל" (דברים י"ט, יא)

 

ילקוט שמעוני תורה פרשת שופטים רמז תתקכ

כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו -

מכאן אמרו:

עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, 

אם עבר על מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח) 

סופו לעבור על "לא תקום" ועל "לא תטור" (שם)

ועל "לא תשנא את אחיך" (שם, יז) ועל "וחי אחיך עמך" (שם כ"ה, לו)

עד שבא לידי שפיכות דמים,

לכך נאמר: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו".

 

 

 

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

שלום לפני מלחמה

 

מתוך עיון בדיני "כי תצא למלחמה על אויבך" המופיעים בפרק ניתן ללמוד הרבה על יחסה של התורה למלחמה.

תחילת הדברים בשלושת סוגי האנשים המקבלים פטור מהלחימה: המאורס, הנוטע כרם חדש והבונה בית חדש. אני חושבת ששלושת האנשים האלה מסמלים חיים של שיגרה, חיי שלום. התורה בעצם מציבה כאן סדר עדיפויות מאוד ברור: המשך החיים, הנטיעה והבנייה חשובים יותר מהמלחמה.

מסר זה מודגש ביתר בירור בדין הבא אחר כך: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (י). התורה מבהירה כי אין לנו חפץ במלחמות לשם הגדולה והתהילה. יש להילחם רק כאשר המלחמה הכרחית להמשך קיומו של עם ישראל או לקיום המצוות, ותמיד נעדיף את השלום.

הדין החותם את הדינים הללו בפרקנו הוא האיסור להשחית עצי פרי במהלך מצור. עניינו של איסור זה דומה למה שאמרנו על שחרור אדם בעל כרם חדש: אנו רוצים להמשיך את החיים ואת השגשוג בארץ, לא לגדעם. החידוש בדין זה הוא שמדובר בעץ 'ציבורי' ולא פרטי שאדם מסויים מישראל נטע ויש לו עליו אחריות אישית. כאן יש לכל העם אחריות על כך, אף אם לא כולם ירוויחו מהשארת העץ על מקומו. על כל אחד מהעם לדאוג להמשך הצמיחה, למען יישוב הארץ ולא למען האינטרסים האישיים שלו.

עוד עניין יחודי הנלמד בדין זה על פני הפטור לנוטע הכרם, קשור לגילו של העץ. כאן, לעומת המקרה של נוטע הכרם, אין מדובר בכרם חדש שמסמל התחלה וצמיחה, אלא מדובר בעץ בוגר יותר ששתלו כאן דורות קודמים. אני רואה באיסור להשחית עצים אלה אמירה שאף אין להתכחש למאמץ של אנשים שקדמו ליישב את הארץ. אין למחוק את העבר, את ההצלחות שהיו פה, את הצמיחה שלא היה לנו חלק בה - עלינו לשמר ולכבד גם אותה. לא לבנות על פני, אלא על בסיס, בנייני הדורות הקודמים.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מן הבית לבית ה'

 

התיאור של זבח הפסח בחומש שמות שם דגש על אכילתו בתוך בתי בני ישראל במצרים. האכילה בבית אינה מעשה סתמי ואינה נובעת רק מחוסר אפשרות אחרת - האכילה בבית היא המגנה על עם ישראל מפני החורבן המגיע על המצרים: "לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם ... וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף." (שמות י"ב, כב-כג).

לעומת העולה מפסוקים אלו, בפרקנו התורה טורחת ומזהירה, בנוסף לציווי הכללי על הקרבנות (דברים י"ב), אזהרה מיוחדת על הפסח: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח... וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (ה-ז).

לו היו לנו רק הפסוקים בחומש שמות, היינו חושבים שגם לדורות תהיה חובה להקריב את הפסח דווקא "באהליך" (בבתים), זכר ליציאת מצרים. לעומת זאת מדגיש פרקנו – את ההקרבה יש לעשות דווקא במקום אשר יבחר ה', ורק בבוקר למחרת ניתן ללכת "לאהליך".

ניתן להציע הבנה מהותית בתמורה זו.
במצרים עם ישראל היה משועבד, זהותו הלאומית לא באה לידי ביטוי, ובשלב הראשון היה צורך לאגד אותו לקבוצות קטנות. בניית הזהות המשפחתית היתה תנאי הכרחי לגאולה הלאומית.

יש לציין שלא מדובר בסעודה משפחתית בלבד, אלא אף במצרים היתה פתיחת דלת לסובבים: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת" (שמות י"ב, ד). עם זאת, לא מדובר במעשה לאומי. הצורך להציל את עם ישראל כשהוא מכונס בבתים שונים נראה לא רק כיעילות טכנית אלא גם כאמירה מהותית: יש קודם כל לייסד את הבית.

לקראת הכניסה לארץ ישראל, אנחנו מצטווים בהרחבה רבה לאורך החומש להתאחד כולנו סביב מקום אחד. בסופו של תהליך, ניתן להתעלות מעבר לרמת הפרט, המשפחה והשכנים לרמה כלל לאומית. לא "באחד שעריך", בפתח הבית האישי או אפילו העיר האישית, אלא  בבית הבחירה הכללי.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

המשפט והשלום

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים ט"ז, יח)

 

... השלום קיום העולם.
וכשם שהשלום קיום העולם כן המשפט קיום השלום,
שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסין והורגין זה את זה ולא היה העולם מתקיים, ועל ידי המשפט הוא מתקיים, שכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (אבות א, יח): "על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח', טז)", 
לפי שהשפטים מעמידים השלום שכל העולם כלו תלוי עליו, ועל כן נצטוינו מן התורה למנות בית דין בכל שער ושער.
וזהו שכתוב: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"

 

 

 

רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה.
מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

איסור הסגת גבול

"לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" (דברים י"ט, יד)

 

אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם.

ועל כן אמר "אשר גבלו ראשונים" - הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר "בנחלתך אשר תנחל". 

וטעם המצוה הזאת, שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

גבולות האבלות

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, א-ב)

 

ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות [=הישארות הנפש] לפניו יתברך. יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה'... אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו. 

Volver al capítulo

…So the people stopped bringing

One of the most fascinating incidents in our parasha is the show of obedience of the Israelites to two opposite Divine commandments. The first commandment was to donate raw materials for the purpose of erecting the Tabernacle, while the second commandment was to stop bringing donations, because, it turned out, the people’s generosity exceeded what was needed. The second commandment makes clear that the response to the original call for donations was immediate and overwhelming. What takes place afterwards – the immediate cessation of the flow of donations – teaches that the source of generosity stemmed from a sense of obedience and was not the result of ecstatic loss of control. The commandment to donate led to the enthusiastic generosity of the people; similarly, a commandment led to a halt of those donations.

 

This perspective brings us to view the commandment to erect the Tabernacle as a general archetype for fulfillment of the commandments. The question that is raised is whether – and how much – our sense of obligation to perform the commandments stems from our desire to fulfill the Word of God, making sure that our actions correspond to it precisely, or, perhaps, we choose to broaden or limit observing the commandments based on issues related to our personality or sense of spirituality.

 

Regarding this issue the Sefat Emet (the Gerrer Rebbe) writes:

It appears that the scholars and righteous ones realized that the sense of philanthropy had spread beyond what was appropriate. And they feared that no one would act simply for the cause of truth, for the sake of Heaven – for everything is dependent on the desire to act for the sake of Heaven.

…based on what is written in the name of the Ba’al Shem Tov that one must always be certain that any service that is performed should lead to awe and a sense of modesty, because when one completes a task, he often feels a sense of conceit. But when he takes a step back mid-task and realizes before Whom he stands – that will help reframe the action in an appropriate manner.

 

First, the Sefat Emet explains that the main element is to make sure that the act is performed for the sake of Heaven. Any deviation from proper intention and inner enthusiasm will cause the act to be flawed. He then adds – quoting the Ba’al Shem Tov – that performing acts of volunteerism leads to a sense of personal satisfaction. One must set limits on this sense of self-satisfaction by means of reducing enthusiasm. On this matter he then quotes his father:

…And I heard from my master, my father, my teacher (of blessed memory) who interpreted the verse in the Song of Songs (7:3) “How lovely are your feet in sandals, O daughter of generous nobles!” as follows:

This means to say that the desire to be generous must be wrapped in a sandal to protect it, lest that desire spread to other things.

  

Racing forward by taking large steps is not aesthetically pleasing, and the spiritual parable is straightforward – enthusiasm for holy fire can lead to utter conflagration, burning up from its very foundation.

 

But there is an alternative perspective to this set of reciprocal actions – that is, bringing and ceasing to bring. According to this perspective, the Tabernacle and the activities involved in erecting the Tabernacle serve as a model of the relationship between performing an action and refraining from performing that action. When God wants to command the nation of Israel to cease bringing donations and performing work on the Tabernacle, He says: “Let no man or woman make further effort toward gifts for the sanctuary!” (Shemot 36:6). This prohibition against performing work is very similar to the prohibition against performing work on Shabbat, for regarding Shabbat we are also commanded: “Six days you shall labor and do all your work” (Shemot 20:9), but then, suddenly, we are commanded to refrain from work on the seventh day. On that day we must put aside our tools and enter into a new reality – rest. In fact, ceasing all work of the Tabernacle at a moment's notice is as if Shabbat had suddenly begun in the midst of preparations for it. On a deeper level, the relationship between the six days of work and Shabbat is similar to the relationship between the preparations for building the Tabernacle and entering it. In both cases of transition, we find a resting place for the Divine Presence. Work is an instrument of holiness, and ceasing to work creates a vacuum, leaving room for holiness.

 

The Jerusalem Talmud derives the source of the prohibition against transferring objects from one domain to another from our parasha:

“Moshe thereupon had this proclamation made throughout the camp: ‘Let no man or woman make further effort toward gifts for the sanctuary!’ So the people stopped bringing” (Shemot 36:6). The people refrained from bringing out materials from their homes to give to the treasurers (Yerushalmi Shabbat, Chapter 1).

 

In a straightforward manner, the Yerushalmi understands that the activity that ceased was bringing materials for the Tabernacle, and that once the command was given, the people stopped this activity. This serves as a source for the Shabbat law that transferring from one domain to another is considered a forbidden activity. Our suggestion offers a deeper connection between Shabbat and the Tabernacle. It is not just that the Torah mentions in passing that transferring from one domain to another is considered an activity, but that work on the Tabernacle – and refraining from performing that work – is, in a sense, the beginning of Shabbat.

 

The first approach suggests that holiness is found in the act, itself, and ceasing to perform that act testifies to the purity of heart and soul in the performance of the act. According to the second approach, holiness is the outcome of the act, which is caused by cessation of the act. Nevertheless, just as the distinction between an internet service provider and the infrastructure provider is only evident to individuals who have a deep understanding of such matters, so it is in our case. The connection with holiness is not constrained by time, and the interdependence of all the factors commixtures actions and results. Our ability to break down an act of holiness (or cessation of that act) into component parts by means of an artificial fragmentation of spiritual components, does not change the general significance – that the entire mechanism and the common system play a role in bringing the Divine Presence down to the nation of Israel. The main difference between these lies in the different types of religious experiences that are encountered.

Volver al capítulo

חסד ללא גבולות

 

כלל ידוע בתנ"ך הוא שאת מה שניתן להביע במספר מצומצם של מילים, לא מאריכים. התורה משתמשת בלשון קצרנית, גם כשבמקרים רבים זה יגרום לקורא לקשיים בהבנה. לכן, כשעומדים מול פסוקים שמאריכים יותר משנראה דרוש להבנה הפשוטה, יש להבין מהו העומק שמנסה הכתוב להעביר בבחירת המילים.

ניקח למשל את פסוק ח: "כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". יש כאן חזרתיות מילולית מודגשת: פתח-תפתח, העבט-תעביטנו, מחסורו אשר יחסר לו.
גם בהמשך, פסוקים ט-יא חוזרים בפירוט על האזהרה הפשוטה שהופיעה כבר בפס' ז, שלא להימנע ממתן צדקה.

מהסתכלות ראשונית, נראה שניתן היה לקצץ את הקטע בחצי מבלי לאבד את המשמעות: יש לתרום לעני בנדיבות, ולא להימנע מלעזור לו. אם כן, מדוע התורה "מבזבזת" חמישה פסוקים על המצוה הזו?

כמו במקרים אחרים, המפרשים מדייקים מהחזרות הללו דינים וכללים שונים לצדקה - החל מדיני הלוואה, מה הכמות המינימלית שצריך לתרום ועד לדיני קדימות בין עניים שונים.

עם זאת, ניתן לראות בדברי רש"י כיוון מעט שונה:
""פתח תפתח" - אפילו כמה פעמים … "נתון תתן לו" - אפי' מאה פעמים" (רש"י ח-י)
הגישה שרש"י מראה בפרושו היא שעודף המלל דוקא בא להמחיש את גודל ורוחב המצווה, ולא לתת לה גדרים מדויקים.

למרות הגישה הקצרנית שלה, התורה החליטה להקדיש יותר מהדרוש לתיאור המצווה הפשוטה הזו, כיוון שזה בדיוק מה שהיא דורשת מאיתנו: תשקיעו גם אתם יותר מהמינימום. תחשבו על העני. תמלאו את מה שחסר לו, תלוו לו אם הוא מתבייש. התורה אינה מביאה את מצוות הצדקה רק כחובה סוציולוגית בעלת כמויות ברורות, הפסוקים יוצאים מגדרם, כדי ללמד אותנו לצאת משלנו - למען החלש בחברה.


הכותבים במדור זה הינם חברים בארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מקדש - מבנה ומקום

 

פרקנו עוסק בהבדלת עבודת ה' ממעשי הגויים על ידי קביעת מקום אחד לעבודת ה'. עם ישראל מצווה שלא לעבוד את ה' בכל מקום, כמו שהגויים עובדים את האלילים שלהם, אלא לעבוד את ה' במקום מיוחד אשר הוא יבחר.

נשים לב, שהתורה לא מתארת את מבנה המשכן או 'המקדש' בתור המקום היחיד הראוי לעבודת ה', אלא מתייחסת למקום כלשהו שצריך להבחר.

על בסיס שיעור ששמעתי מפי הרב יהודה גולדברג, ניתן לאמר שבאמת מדובר בדברים שונים, וישנן 2 דרכים שונות להשכין את ה' בארץ: האחת על ידי 'מקדש' - מבנה מקודש שנבנה באופן שציוה ה' - כמו המשכן שנבנה כבר במדבר כדי שה' ישכון בו; והשניה - 'במקום אשר יבחר ה''. מקום ספציפי גיאוגרפי שה' בחר לשכון בו.

עיקר הציווי בפרשת תרומה, "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח), קשור למבנה של משכן, שם ניתן להכין מזבח ולהקריב עליו קרבנות.
לעומת זאת, עיקר הציווי בפרקנו מוסב על מקום של שכינה. אין חשיבות לכאורה למה שייבנה עליו, אלא להימצאות נקודה גיאוגרפית מסוימת, שאותה בחר ה'.

2 דרכים אלו הן בעצם שני המרכיבים העיקריים בבניין 'בית הבחירה': ה'בית' ו'הבחירה'.

כל אחד מן המרכיבים יכול להתקיים בפני עצמו - ניתן לבנות משכן ולהקריב קרבנות גם לא במקום שאותו בחר ה' - כפי שקרה בימי שילה, נוב וגבעון; ומאידך גיסא, לאחר שנבחר המקום, אפילו אם בית המקדש לא בנוי, מיקומו עדיין קדוש ומשמעותי וכל הגדרים ההלכתיים של הימנעות מכניסה אליו תקפים.

רק כאשר בית הבחירה שבירושלים בנוי נפגשות שתי הדרכים האלו: 'מקדש' שבנוי על 'המקום אשר יבחר ה''.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

ונתן לך רחמים

"וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים י"ג, יח)

 

כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.
ואומרו "ורחמך", העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן. 

 

 

 

אור החיים - ר' חיים בן משה אבן עטר, חי בין השנים 1696-1743. מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים. היה מקובל, פוסק הלכה, פרשן מקרא ופרשן תלמוד. פעל במרוקו כארבעים שנה, עבר לאיטליה, ואחר כך עלה לארץ והתיישב בירושלים.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.