לאן נעלם ארון העץ?

 

לאחר חטא העגל, משה עולה להר סיני בשנית. מה עיקרה של העלייה השניה?

לפי ספר דברים העיקר הוא קבלת הלוחות השניים, ובניית ארון העץ, ואילו לפי ספר שמות העיקר הוא ההתגלות, הברית המחודשת וההבטחה שה' ישכון בעם וילך עמו.

כדי להבין את משמעותו של התיאור של משה בספר דברים מול התיאור בשמות, יש לראותו בתוך ההקשר הכולל של הסיפור ושל שני הספרים.

בחלקו השני של ספר שמות, האידאה המרכזית היא השראת השכינה, והיא תכלית בניין המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח). לעומת זאת, בספר דברים חסרה לחלוטין האידיאה של השראת השכינה במשכן: בכל הספר לא נזכרים בניין המשכן והאידיאה של השראת השכינה. במקרה היחיד בספר בו נזכר אהל מועד (ל"א, יד-טו), מדובר על אהל מועד הפרטי של משה, ולא על המשכן ששכן בתוך המחנה. בספר דברים אין גם עיסוק בקרבנות חובה וציבור, שהם מוקד הדיון של התורה בספרים ויקרא ובמדבר, ואין גם כלל דיון בטומאות.

אם אין משכן ואין השראת שכינה, הרי שגם אין מה לדבר על ארון שעליו שוכן ה'. בספר דברים אין מקום לכך שמשה ידבר על בקשת התגלות והשראת שכינה וכדומה, מפני שמעולם לא נאמר שה' מתכוון להשכין שכינתו או לבנות משכן לשם כך. במרכז ספר דברים נמצאת התורה והמצווה.

בעוד שלפי ספר שמות תפקיד הארון הוא בעיקר להיות מכון להתגלות ה', הרי שבספר דברים תפקיד הארון הוא להיות מקום הלוחות עליהן כתובות המצוות החשובות, שהן תמצית התורה כולה. לפי ספר שמות הארון אינו קיים לבדו, אלא הוא חלק מהבניין בו ה' שוכן; לפי ספר דברים, לעומת זאת, העיקר הם הלוחות, ועבורם די בארון. לפי ספר שמות, עיקר בקשת משה היא שה' ישכון בתוך מחנה ישראל, והלוחות הם ביטוי משני לחידוש הברית. לפי ספר דברים העיקר הוא חידוש הברית על ידי נתינה מחודשת של המצוות, קרי - הלוחות.

ספר שמות וספר דברים מייצגים שתי תפיסות דתיות שונות:

ספר שמות, מתאר נוכחות אלוקית בתוך המציאות, בתוך מקום, בין בני ישראל, ובאופן מתמיד; ה' שוכן בתוך הארץ. 

ואילו ספר דברים מתאר אלוקות מעבר למציאות ולעולם - "טרנסצנדנטית".


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון     

Volver al capítulo

חשיבות יראת ה'

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י', יב)

 

יש ב' הדרגות שחפץ ה' מישראל עשות והם זו למעלה מזו: 

א' היא היראה, 

למעלה ממנה האהבה.

ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה.

וטעם הדבר היא לפי שהיראה תסובב אתכם "ללכת בכל דרכיו",

... ולא זו בלבד מגיעתו אלא עוד לו "ולאהבה אותו", הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה...

 

 

 

אור החיים הקדוש – ר' חיים בן משה אבן עטר, חי בשנים 1696-1743. מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים. היה מקובל, פוסק הלכה, פרשן מקרא ופרשן התלמוד, פעל במרוקו כארבעים שנה, עבר לאיטליה, ואחר כך עלה לארץ והתיישב בירושלים.

Volver al capítulo

היום לעשותם

"וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז', יא)

 

אשר אנכי מצוך היום לעשותם -
דרשו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין כב א):
היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם.
והכוונה: כי העולם הזה זמן המעשה ולא זמן השכר,
והעולם הבא זמן השכר ולא זמן המעשה.

והוא שרמז שלמה עליו השלום ואמר: 
"כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט', י),
ירצה לומר: כי אחר המיתה אלו רצה לעשות מצוה ולהשלים מה שחסר כאן,
או להתעסק בדבר הרשות בחשבונות ושאר עסקי הגוף, אין זה בידו...
ומפני זה יתחייב האדם להשתדל במצות בעולם הזה שהוא עולם המעשה ולא עולם הגמול
כדי שיטול שכרו בעולם הבא שהוא עולם הגמול ולא עולם המעשה.

וכמו שדרשו רבינו זכרונם לברכה (ע"ז ג א):
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת,
מי שלא טרח מהיכן הוא אוכל?


ויתחייב כמו כן שיזהר במצוה קלה כבמצוה חמורה
שאינו יודע ערך שכר המצוה
אי זו מצוה שכרה מרובה ואי זהו מצוה שכרה קל...,
וכן ראוי לו להשתעשע בהם ושיעשה אותו בשמחה,
הוא שאמר דוד עליו השלום:
"בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון" (תהלים קי"ט, יד),
"בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך" (שם, טז). 

 

 

 

רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה. מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.

Volver al capítulo

Just Leave the Door Unlocked

I will drive out nations from your path and enlarge your territory; no one will covet your land when you go up to appear before the LORD your God three times a year.

Shemot 34:24

 

The Sifrei (Devarim Ekev Ch. 52) explains this verse as a promise to the nation of Israel that their homes and possessions will be protected. The Sifrei offers an explanation for this that is entirely natural – the possibility of leaving one’s house open and unlocked is a dream that can be attained either when there is a strong, secure government that successfully polices and protects its citizens, or else when the general population is wealthy enough not to be enticed by their neighbor’s property.

The Mekhilta has a different approach, which suggests that the protection offered by the verse is the promise of a miracle that goes against the forces of nature. The point of this promise is to guard against the evil inclination that tries to entice people to remain at home rather than to fulfill the commandment. God serves as a guarantor for the people of Israel that even when then come en masse to the Temple on the pilgrimage holidays, the house that they left behind will remain safe and secure and no one will trespass in it.

“No one will covet your land.”

The Torah is speaking against the inclination.

So that the Israelites should not say “How can we leave our land, our houses, our fields and our vineyards to go on the pilgrimage?

Lest others come and take our place here.”

For this reason the Holy One Blessed be He guarantees: “No one will covet your land when you go up to appear before the LORD your God three times a year.”

Mekhilta d’Rashbi 34:24

 

This midrash suggests that we look beyond the promises and between the lines of these verses. This biblical promise is unusual and requires direct Divine intervention in a difficult situation that can be anticipated. The Mekhilta recognizes that it is difficult for any person to abandon his home mid-year and leave on a lengthy pilgrimage that forces him to leave behind his responsibilities. It may not even be the fear of attack or invasion so much as concern with the losses that he will inevitably incur.

Moreover, none of the usual destructive forces will have permission to attack you.

It happened once that someone left his pillows and upon his return he found lions guarding them.

And once it happened that someone left his chicken coop and upon his return he found cats torn apart before them.

To fulfill the verse “No one will covet your land.”

Mekhilta d’Rashbi 34:24

In the stories that are told here, not only were houses and possessions protected from human attack, even the instincts of the natural world changed in order to play a role in defending the property. Lions surrounded the house to protect its contents, and cats were found dead at the feet of chickens. This story also appears in the Yerushalmi, where a lengthier version appears together with a story about two brothers who lived in Ashkelon. Their non-Jewish neighbors were waiting for the brothers to leave for their pilgrimage to Jerusalem, having planned to rob their home during their absence. To the chagrin of the neighbors, God replaced the brothers with angel-doubles who looked just like them. Upon their return home, the brothers understood the miracle that had been performed on their behalf and blessed God for not abandoning them (Yerusahalmi Pe’ah Ch. 3).

When heavenly angels are needed to serve as guards for Jewish homes, it becomes clear that under natural circumstances the Torah’s promise of protection cannot be fulfilled. It does not require much of an imagination to understand the dangers faced by a nation whose entire population gathers in one spot. Neither wealth, strong government or security apparatus, can help in that type of situation – only angels from heaven can.

We find a slightly different idea in the Yalkut Shimoni. The promise to guard real estate is intertwined with the obligation to fulfill the commandment of pilgrimage. Only someone who performs the commandment to travel to the Temple can be assured that his land will remain in his name.

Navot HaYizraeli had a beautiful voice, and he would travel to Jerusalem

And all Israel would gather to hear his voice.

Once he did not come, and scoundrels came upon him and he was murdered.

What led to this?

Because he did not go up to Jerusalem to fulfill the pilgrimage commandment and honor the Holy One Blessed be He with the God-given talent that he had received.

Why? Because the Torah has taught: “No one will covet your land.”

When? “When you go up to appear before the LORD your God.”

(Ki Tisa, No. 404)

 

The midrash makes use of the story of Navot, whose vineyard was stolen by King Ahav, arguing that Navot avoided the pilgrimage and paid the ultimate price. In addition, his land was taken. Regular pilgrimage to Jerusalem is part of the ongoing maintenance that protects land and property – throughout the year, not only during the time of the pilgrimage

According to this midrash, what does the pilgrimage represent? We find clarification of the idea in Avot d‘Rabbi Natan (Ver. I, Ch. 12) –

He used to say: If you come to My house, I will come to your house.

To the place which my heart loves, that is where my legs carry me.

If you come to My house, I will come to your house. How so?

This refers to people who rise up early and stay late in the synagogues and study halls who are blessed by the Holy One Blessed be He in the next world, as it says: “In every place where I cause My name to be mentioned I will come to you and bless you” (Shemot 20:21).

To the place which my heart loves, that is where my legs carry me. How so?

This refers to people who leave behind their silver and gold and go up on a pilgrimage to welcome the Divine presence in the Temple, and the Holy One Blessed be He guards them in their camps, as it says: “No one will covet your land when you go up to appear before the LORD your God three times a year.”

 

Avot d‘Rabbi Natan discovers in these verses a motif from Shir HaShirim. The description is one an interrelationship between God and the people of Israel whose foundation is love and longing. The people of Israel are drawn to the synagogues and study halls, which serve as God’s houses. On His part, God desires to come and to bless the people of Israel. At the very time when the people of Israel are coming to visit God as part of their pilgrimage, God is visiting their homes and neighborhoods in order to keep them safe. The longing of the lover for the home of his beloved creates a magical circle of love and warmth, while our own longing awakens those above us.

Volver al capítulo

ירושת הארץ - מכוח מה?

"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ... בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת... לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט', ד-ה)

 

... חזר והזכיר שלא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה. והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר ובאר "לא בצדקתך" שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך, כי בשבועה נתנה להם.

... ויש על השואל לשאול שהרי אמר (לעיל ז', ח) "כי מאהבת ה' אתכם" והנה הם אהובים למעלה והשם לא יאהב רק את הטובים כי "רשע ואוהב חמס שנאה נפשו" (תהלים י"א, ה) אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ!

והתשובה: כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק י"א

יש לשמור את מצוות ה' בעקבות מעשיו (א-ט)

משה מצווה את העם לאהוב את ה' ולשמור את מצוותיו. כדי שזה יקרה צריך להכיר את מעשי ה' הגדולים, ולכן משה מזכיר את מה שארע במצרים ובמדבר. מתוך כך יש לשמור את מצוות ה', ובתמורה לכך: "תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (ט).

טיב הארץ (י-יב)

בשלב הזה משה מדבר על טיב הארץ, בהשוואה לארץ מצרים. בשונה ממצרים, ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות, הזקוקה לגשם, ולכן היא ארץ "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד" (יב). הקיום בארץ תלוי בה'. וכפי שיובא בפסקה הבאה, בהתנהגות של העם.

פרשת "והיה אם שמוע" (יג-כא)

כאן נמצאת הפרשייה השנייה של פרשיות "קריאת שמע" המוכרת לנו מהתפילה. קטע זה ממשיך את קודמו ומציג שהגשם יבוא והתבואה תצמח רק אם העם ישמור את מצוות ה'. אם העם יעבוד אלהים אחרים, ה' יעצור את השמים והגשם לא ירד. שוב משה דורש מהעם לזכור את הדברים: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם" (יח).

שמירת המצוות תוביל לירושת הארץ (כב-כה)

בעקבות שמירת המצוות ה' יוריש לעם ישראל את ארץ כנען: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (כה).

ברכה וקללה (כו-לב)

בפסקה האחרונה בפרק משה מזכיר את הברכה והקללה. כשישראל יגיעו אל הארץ, יש "לשים" את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. כאן הטקס מוזכר בקצרה אך בהמשך ספר דברים, משה ירחיב על מעמד הברכה והקללה שיש לערוך מיד בכניסה לארץ.

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק י'

המשך תיאור חטא העגל (א-יא)

לאחר שבפרק הקודם משה תיאר את חטא העגל, בקטע זה משה מתאר את חידוש הברית על ידי כתיבת הלוחות השניים: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'" (ה). מיד לאחר פסוק זה מובא מותו של אהרן. פרשנים רבים ניסו להבין את מטרת שילוב ההערה על מותו של אהרן. יתכן שהסיבה לכך היא שעל אף שבחטא העגל ה' לא פגע באהרן, בסופו של דבר הוא נענש ומת במדבר בעקבות החטא של עם ישראל.

לאחר אזכור מותו של אהרן, משה ממשיך לעסוק בתוצאות חטא העגל: שבט לוי נבחר לשרת את ה' במשכן ולכן הוא לא זוכה לנחלה בארץ ישראל.

"מה ה' אלהיך שאל מעמך"? (יב-כב)

לאחר אזכור חטא העגל משה מסכם ושואל שאלה רטורית את עם ישראל "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?" (יב) והוא גם עונה: יש לשמור את המצוות ולהאמין בה' ולא באלים אחרים. משה מנמק את הסיבה לשמירת המצוות: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (יז-יח).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק ט'

לא בצדקתך (א-ו)

משה ממשיך בנאומו ומבהיר לעם ישראל שהזכות להיכנס לארץ היא לא משום שעם ישראל הוא צדיק. משה חוזר על עניין זה פעמיים ואומר ש"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם" (ה). הסיבה שה' מוריש את הארץ לבני ישראל היא כפולה: האחת – רשעת הגויים, והשנייה – זכות אבות.

תיאור חטא העגל (ז-כט)

כדי להבהיר לעם ישראל שהוא לא צדיק, והוא התנהג במדבר בצורה לא ראוייה, משה מזכיר את אחד החטאים המרכזיים של עם ישראל במדבר: חטא העגל. החזרה הארוכה על סיפור חטא העגל מעודדת להשוות בין התיאור בספר שמות לתיאור כאן (ראו למשל במאמרו של הרב אמנון בזק).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק ח'

תקופת המדבר הקשה (א-ו)

משה דורש מהעם לזכור את הדרך במדבר, בה ה' בחן את ישראל האם הם שומרים את מצוות ה': "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם לֹא" (ב). המטרה החינוכית של הבאת המן היא "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (ג).

השפע בארץ (ז-י)

לעומת הקושי במדבר, בארץ כנען הקשיים האלה לא יהיו. ה' מביא את העם "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ז-ט). על כן יש לברך את ה' על הטובה שתהיה בארץ "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (י).

אזהרה מלשכוח את ה' בעקבות טוב הארץ (יא-יט)

אך דווקא מתוך הטובה והשפע שיש בארץ יש חשש שהעם ישכח את ה'. כשהעם ישב בארץ ויראה את כל השפע שיש לו הוא אולי יאמר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (יח). אמירה זו פסולה, מכיוון שיש לזכור שה' הוא מקור הטוב בארץ, והוא זה שנותן כח לעם ישראל: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (יח). אם בכל זאת העם ישכח את ה', הוא יפרע בהם: "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק ז'

אזהרה מפני קרבה לגויים ועבודה זרה (א-יא)

משה מזהיר את דור הנכנסים לארץ מפני קרבה לגויי הארץ. משה אוסר על העם לכרות ברית עם יושבי הארץ ולהתחתן עמם מתוך חשש שקרבה לגויים תוביל את העם לעבוד עבודה זרה. משה מבהיר שיש לנתץ ולהרוס את העבודה הזרה שהארץ מלאה בה "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ו). בסוף הפסקה מזכיר משה, שה' גומל טובה או רעה, לאוהביו ולשונאיו: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ" (ט-י).

ברכה לשומרי המצוות (יב-טז)

משה ממשיך את הנקודה שבסוף הפסקה הקודמת ומרחיב על הברכה שה' יתן למי שיקיים את מצוות ה'. משה מזכיר שפע רב בתחום החלקאי, במיוחד ביחס לעמים האחרים: "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" (יד).

אמונה בה' בנוגע להורשת הגויים (יז-כו)

משה צופה לא רק את האפשרות שהעם יתקרב לגויים, אלא שהוא יסתפק כיצד ניתן לרשת את כל גויי הארץ. משה מזכיר לעם את הנפלאות שה' עשה למצרים ולפרעה,ומכך עליהם ללמוד שכמו שה' עשה שם, כך הוא גם יעשה בארץ. ה' ידאג שהארץ לא תתרוקן מעמי הארץ ברגע, מכיוון שאז "תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (כב). שוב בסוף הפסקה מזכיר משה שגם לאחר הניצחון על עמי הארץ, יש לשרוף ולהרוס את אלילי העמים.

Volver al capítulo

Pages

x