פעמיים בספר דברים מעמידה אותנו התורה אל מול צירופם של היושר והטוב: "וְעָשִֹיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (ו', יח) ו"כִּי תַעֲשֶֹה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלהֶיךָ" (י"ב, כח). הצירוף הראשון בא במסגרת של שמירת המצוות הכללית וכבסיס לירושת הארץ; השני בא כחתימה לסדרת מצוות. צירוף זה מופיע עוד פעמים לא מעטות במקרא - בנביאים ובכתובים; והוא מצטרף למופעים רבים אחרים של מונח היושר.
היושר, בודאי כשהוא מוצמד לטוב, הוא ציווי מוסרי הלובש גם ביטוי משפטי ואופרטיבי. רש"י מפרש את פסוקנו "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו', יח) בקיצור נמרץ: "זו פשרה ולפנים משורת הדין". מדוע? כי סיומה של מחלוקת בדרך של פשרה הוא התגלמות השלום בין אדם לחברו, אף אם הוא מצדיק להיכנס לפנים משורת הדין הנוקב את ההר, והוא גם הרצוי בעיני שוכן שחקים. שהמחלוקת - מכל מקום זו שאינה לשם שמים - דחויה בעיניו.
ובצד זאת, הפסוק "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך" (י"ב, כח) מתפרש על-ידי רש"י "הטוב בעיני השמים והישר בעיני אדם". הנה מתחברים "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" והיו לאחדים; וראוי שנזכור ביום שבו נכתבו הדברים, צום תשעה באב, את דברי האמורא החשוב רבי יוחנן (בבלי בבא מציעא ל, ב), "לא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין".
מרכיב היושר כעיקרון יסוד אנושי, מוסרי, חברתי ומשפטי הוא חלק מן הצופן הגנטי שביקש המקרא להטמיע בעם היהודי; ספר המוסר הנפלא מסילת ישרים לר' משה חיים לוצאטו (איטליה, הולנד וארץ ישראל, המאה הי"ח) מיוסד על הפסוק במשלי (ט"ז, יז), "מְסִלַּת יְשָׁרִים, סוּר מֵרָע", ודעת לנבון נקל כי "סור מרע" הוא מקדימו ההגיוני של "ועשה טוב" (ראו למשל תהלים ל"ז, כז – "סור מרע ועשה טוב").
בהקדמתו לפירושו 'העמק דבר' לספר דברים מחיל הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) ראש ישיבת וולוז'ין, אם הישיבות הליטאיות במאה הי"ט, את המסר המוסרי של היושר על ספר דברים כולו:
"דהמדקדק יפה בדברי מוסר בזה הספר שיצא מפי משה רבנו ברוח קדשו, ימצא כל איש לפי ערכו דבש וחלב... ומזה יתבונן כל אחד לפי כוחו, וימצא דרך ישר להלוך נכחו, לפי הליכות עולם לו, ואור זה הספר יהי נר לרגלו".
הנה העצה למבקש לילך בדרך ישר – ילמד בספר דברים גדוש התובנות והמצוות, רבות מהן בין אדם לחבירו.
גם המשפט במדינת ישראל קיבל השראתו מתורת טוב ויושר זו שבמקרא. כתב השופט מנחם אלון באחד מפסקי דינו המאלפים, בהידרשו למושג "תום לב" המהוה עיקרון מרכזי במשפט ישראל (ע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה), פ"ד לג(1) 617, 635):
"האלמנט היסודי שבמושג תום לב הוא איפוא, היושר, עשיה ישרה ושלמה, והוא מהוה חלק מהותי של עקרון-על בעולם ההלכה, שמצא את ביטויו במלים 'ועשית הישר והטוב' (שבפסוקנו –א"ר)".
ומכאן גם פינה ויתד, פעמים לגופי הלכה בעלי נפקות משפטית ככל משפטה וחוקתה, ופעמים לתובנות בעלות אופי מוסרי שאינו מגיע לידי חיוב משפטי. מצטט שם השופט אלון את דברי פרופ' אורי ידין, איש החקיקה המובהק במשרד המשפטים ובכנסת מקדמת דנא, שכינה את "ועשית הישר והטוב" בחינת "מעין מושג גג העומד מעל ומעבר לעיקרון של תום לב. הוא נותן צביון מיוחד למשפט הישראלי החדש, ואולי יש בכך משום החיאת המשפט העברי במובנה העמוק והנעלה ביותר".
ואסיים בדברים שנזדמן לי לומר באחד מפסקי הדין (ע"א 7654/06 עדה רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד), אשר עסק בזכויות אשה קשישה לגמלאות: "...עסקינן - בגדרי המשפט העברי - בסוגיות שחוק ומוסר משמשים בהן יחדיו. לדידי, בחינת, ועשית הישר והטוב; כדברי (השופט) ד"ר משה זילברג (בספרו כך דרכו של תלמוד, 99) הריהי "קטגוריה שהוטלה חובה על ידי חכמים... משום הישר והטוב שבה", ומכאן פיתוחה על-ידיהם.
אם כך במקרא וכך בדברי חכמים, וכך במשפטה של מדינת ישראל המתחדשת, חוט זהב מוליך מהתם להכא, וניתן בהחלט לדבר על צופן גנטי, DNA נורש מדור לדור בתולדות ישראל; והמחוקק, הממשל והשופטים בישראל יתנו את עשיית הישר והטוב לנגד עיניהם, כיסוד מוסד במדינה יהודית ודמוקרטית.
באדיבות אתר 929
