פרקנו ממשיך בתיאור ההכנות לכניסה לארץ, ועוסק בערי הלויים ובערי המקלט.

ערי הלויים (א-ח)

מכיוון שללויים אין נחלה, עם ישראל צריכים להפריש מהנחלות שלהם ללויים: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם" (ב). הכתוב מפרט את הגודל של הערים שיש להקצות ללויים. בסך הכול יש להעניק ללויים ארבעים ושמונה ערים: "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם" (ח)

ערי מקלט (ט-לד)

עיר מקלט היא מקום ששומר על הרוצח בשגגה מפני פעולת נקם של קרוב משפחה של הנרצח (גואל הדם). בסך הכול יש לתת שש ערי מקלט: שלוש ערים בארץ ושלוש ערים בעבר הירדן המזרחי. ערי המקלט הן חלק מערי הלויים. הרוצח בשגגה יושב בעיר המקלט עד למשפט שמתנהל בינו ובין גואל הדם: "וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (יב). במשפט השופטים מחליטים האם להשאיר את הרוצח בשגגה בעיר המקלט או לא. אם הוחלט שהוא יישאר בעיר המקלט, הוא נשאר שם עד מות הכהן הגדול: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל..." (כד-כה).

לאחר מכן הכתוב מסכם לגבי דיני רצח וכופר כאשר המשפט המרכזי הוא: "ְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לד).