תקציר דברים פרק ו'

פרקנו כולל את פרשיית "שמע ישראל" – שמחייבת את העם להאמין בה' ולאהוב אותו, ושלוש פסקאות המסבירות את חשיבות שמירת המצוות.

פתיחה (א-ג)

משה שוב פותח באמירה "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (א) אך לפני פירוט המצוות והחוקים הוא עוסק במצוות האמונה ובחשיבות של שמירת המצוות.

שמע ישראל (ד-ט)

כאן באה הפרשייה המוכרת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". משה מצווה את העם לאהוב את ה' ולזכור את הדברים שמשה מצווה אותם. יש לשנן את הדברים, לדבר ולעסוק בהם בכל עת, לכתוב אותם ולשמור במקומות קרובים, כמו פתח הבית, היד והראש. 

אזהרה מפני שכחת ה' בעקבות ישיבה בארץ (י-טו)

בעקבות פסקת "שמע ישראל" והחובה לשמור ולזכור את הדברים, משה מתאר מצב שיתרחש בעתיד הרחוק, כאשר העם כבר ישב בארץ, יבנה בתים ויטע כרמים – ובשלב הזה ישכח את ה' ויעבוד אלהים אחרים. משה מזהיר את העם מפני שכחת ה' ועבודה לאלים אחרים "כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (טו).

יש לשמור את המצוות חרף התנהגות עם ישראל במדבר (טז-יט)

משה מזכיר את ההתנהגות של עם ישראל במדבר "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (טז). משה מכוון לאירוע שקרה במסה ומריבה המתואר בשמות י"ז, שם העם ניסה את ה': "...וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות י"ז, ז). משה מצווה את העם לשמור את המצוות "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (יח).

יש לשמור את המצוות בעקבות יציאת מצרים (כ-כה)

בפסקה השלישית משה מתאר מצב בו דור העתיד שואל את האבות על מצוות ה'. משה אומר שהאבות צריכים לספר לבניהם על הצלת ה' אותם ביציאת מצרים: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ" (כג). המטרה של היציאה ממצרים והכניסה לארץ היא שמירת המצוות: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (כה).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק ה'

ניתן לראות את פרק ה' כפתיחה לנאום המצוות האמוניות. משה בוחר להתחיל במה שהפך את עם ישראל לבני ברית עם ה': מעמד הר סיני וההתגלות של ה' לעם. מעניין לשים לב שספר דברים לא משתמש בשם המקום "סיני", אלא מכנה את הר סיני – הר חורב.

פתיחה לתיאור הברית בהר סיני (א-ה)

משה פותח את דבריו ואומר "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב" (ב). משה מדגיש שה' לא כרת ברית רק עם דור המדבר, אלא "כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (ג). ברית סיני היא לא חד פעמית וזמנית, אלא היא נצחית. משה יבאר בהמשך למה הוא מתכוון כשהוא אומר שהעם ירא במעמד.

עשרת הדברים (ו-יז)

משה חוזר על עשרת הדברים שכתובים בספר שמות עם שינויים. השינויים העיקריים מתחילים מהדיבר העוסק במצוות השבת. ישנן גישות שונות המסבירות את מקור ההבדלים ומה ניתן ללמוד מהם. ראו במאמר של הרב ד"ר מרדכי סבתו העוסק בעניין זה.

מעמד הר סיני (יח-כז)

כעת משה מסביר את יראת העם במעמד הר סיני. לראשונה העם שמע את קולו של ה', ולכן פחד שמא השומע את קולו של ה' – מת: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (כב). ה' שמע את דברי העם, וקיווה שיראת האלהים שלהם תלווה אותם לאורך זמן. בסופו של דבר משה שמע את כל המצוות מה' והעביר אותם לעם.

מסקנה (כח-כט)

לאחר סיום תיאור מעמד הר סיני, משה פונה אל השומעים, עם ישראל, ומצווה אותם לשמור את מצוות ה', ולא לסור מהן ימין ושמאל "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן" (כט).

Volver al capítulo

ואהבת!

 

בפסוק כב בפרק מוזכרת מצווה לא קונבנציונלית: "כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ". 
ובכלל, פרקנו נפתח ב"וְאָהַבְתָּ" (א) וזהו גם הציווי אליו הוא מתייחס שוב ושוב.

הדבר המיוחד כאן הוא הציווי והדגש על כך שעלינו לאהוב את א-להים. בניגוד למצוות אחרות הקשורות רובן לעולם המעשה, כאן יש מצווה על הרגש. כיצד ניתן לצוות דבר כזה בכלל?

בימינו נהוג לומר שאיננו שולטים ברגשות, שאהבה תמיד יכולה לתפוס אותנו לא מוכנים. האם זה באמת ככה? האם באמת אין לנו אחריות על הרגשות שלנו או לפחות על מה שאנחנו משדרים?

לפי התורה בהחלט יש לנו אחריות. התורה מצווה עלינו לא להעמיד פנים, אלא באמת להיות אך שמח (ט"ז, טו) וכן אפילו לאהוב את ה' מכל הלב. למה? כי ככה. כי צווינו.

המסר העולה כאן ברור ויפה: אנחנו בוחרים איך להרגיש, אנחנו אחראים על כך ואפילו נענשים על בחירה שגוייה, ממש כאילו פגענו במישהו או גנבנו. מבחינתי זהו פסק מהפכני. מגמתו להפוך את החיים שלנו לכאלה שנאהב בהם. למה? כי ככה ה' ציווה.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

התגלות באש

 

בפרקנו משה מתאר את מעמד הר סיני בפסוקים ד-ה ובפסוקים יט-כד. ניתן לראות כי מילה מנחה השוזרת את הפסוקים היא 'אש'. למעשה, היא מופיעה שבע פעמים רק בפסוקים האלה!

אציע 2 הסברים למשמעותה של האש בנוגע למעמד הר סיני.

ראשית, כמו שכתוב בפירוש בפסוקים, המעמד הייחודי הזה גורם לבני ישראל לפחד אפילו להתקרב לה'. אחד מהדברים היחידים שרואים בטבע שכואב ובלתי אפשרי אפילו להתקרב אליו, זה אש. כך שהגיוני מאוד, שכדי לבטא את הפחד וההימנעות של העם מהקב"ה משה מדגיש את התגלותו באש.

ההצעה השניה שלי מבוססת על כך שבפרק ד' בפסוקים טו-יח מופיע באופן מפורט האיסור על פסל ותמונה. גם בפרקנו בפסוק ח, האיסור מופיע.
לאש יש תכונה ייחודית, היא מופיעה במגוון צבעים ובצורה משתנית כל רגע. אין לה הופעה אחת מובחנת. יתרה מזאת, ללהבות עצמן אין כלל ממשות או השפעה; הן תוצאה של תהליך הבערה, ולא הגורם לו (כפי שניתן להיווכח ממראה עיניים וגם מהתפיסה המדעית של ימינו).  
על כן, משה מדגיש בדבריו שהתגלות ה' היא כמו אש: ניתן לחוות אותה בדרכים רבות ושונות, ועם זאת החוויה אינה מעידה על מהות הגורם לה. האש והקולות הינם תוצאה של התגלות ה' בדיוק כמו הלהבות, ואינם מבטאים חס וחלילה את מהותו או מראהו.
וכך אומר זאת משה מפורשות בפרק ד' פסוק טו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". 


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מפה דברים פרק יא

Volver al capítulo

Remembering and Erasing

Moshe’s name does not appear in Parashat Tetzaveh. The Zohar explains this as stemming from Moshe’s objection to the suggestion made by God to destroy the nation of Israel after the Sin of the Golden Calf, and replace them with a new nation from Moshe’s family. Moshe said to God: “Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (Shemot 32:32). Moshe’s threat was successful, and because of that ultimatum, God forgave the people of Israel and did not destroy them.

According to the Zohar, Moshe’s “disappearance” from Parashat Tetzaveh is connected with this story. In effect, Moshe brought this upon himself – being erased from Parashat Tetzaveh fulfills the sanction that he declared on himself. But we have no choice but to ask: Didn’t God accept Moshe’s request and forgive the people? If so, the condition based upon which Moshe should have been erased was never fulfilled, so why was it carried out?

In Tractate Makkot there is a Mishnah that describes the difficult situation of the High Priest whose destiny is tied up with those who killed accidentally. According to Torah law, someone who is an accidental murderer must take up residence in a City of Refuge until the High Priest passes away, creating a situation where residents of those cities all look forward to his death. The connection between the lot of those murderers and the High Priest had to have been difficult for the latter. This background explains the tradition that over the years the mother of the High Priest and his wife would look out for the welfare of the residents of the Cities of Refuge in order to discourage them from praying for his death (see Makkot 11a).

This entire story makes no sense, though. If the High Priest is somehow responsible for the murders, he should receive the punishment he deserves even without those prayers. If he bears no responsibility, why would those prayers have any affect? “A gratuitous curse must will not come” (Mishlei 26:2).

The Gemara offers two answers to this question. One is that each of the High Priests was obligated to pray on behalf of his generation. It is incumbent on the High Priest to make sure that the attribute of mercy rests on the world. For this reason, the prayers for his death cannot be considered “a gratuitous curse.”

The second answer assumes that a curse can be fulfilled even if it is “a gratuitous curse.” Two similar statements are brought by the Gemara –

- With regard to the curse of a Sage, even if it is baseless, it nevertheless comes to fruition 

- With regard to the curse of a Sage, even if it is stated conditionally, it comes to fruition.

The proof to the first teaching is the story of Ahitophel. The Gemara teaches when King David dug the drainpipes in preparation for building the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. 

David said: Is it permitted to write the sacred name on an earthenware shard and throw it into the depths, so that the water will subside and stand in its place? There was no one who said anything to him. David said: Anyone who knows the answer to this matter and does not say it shall be strangled. Then Ahithophel raised an a fortiori inference on his own and said: And if in order to make peace between a man and his wife in the case of a sota, when the husband suspects his wife of having committed adultery, the Torah says: My name that was written in sanctity shall be erased on the water, then, in order to establish peace for the whole world in its entirety, is it not all the more so permitted? Ahithophel said to David: It is permitted. David wrote the sacred name on an earthenware shard and cast it into the depths, and the water in the depths subsided and stood in its place. Even so it is written that during the rebellion of Absalom: “And Ahithophel saw that his counsel was not taken, and he saddled his donkey and he arose and went to his house, to his town, and he commanded his household and strangled himself” (2 Shmuel 17:23).

The second statement is supported by the story of the prophet Shmuel. The Gemara relates that Eli, his teacher, said to Shmuel, after the latter had received a prophetic vision with regard to Eli, that Eli’s sons do not follow his path: 

“Therefore may God do to you, and more also, if you hide any matter from me of all the matters that He spoke unto you” (1 Shmuel 3:17). And even though it is written immediately thereafter: “And Shmuel told him all the matters, and did not hide from him” (1 Shmuel 3:18), it is written at the time of Shmuel’s death: “And his sons did not follow in his ways” (1 Shmuel 8:3), indicating that God did to Shmuel as he prophesied with regard to Eli, and his own sons did not follow his path.

Despite the fact that Eli stated the curse conditionally, Shmuel was affected by the curse.

These two stories prove that a curse has significance, and may be fulfilled even if the reason for the curse no longer exists. Commentaries connect this idea with the situation regarding Moshe. They suggest that Moshe made a conditional statement to God, leading to fulfillment of the conditional statement – erasure from the Torah – even though there was no longer any reason for it to be fulfilled.

I would like to suggest another approach.

God desired to destroy the nation of Israel, and, in response, Moshe says that he no longer wants to be a partner in the Torah, if it is a Torah that destroys those who believe in it. That is why he said: “erase me.” The threat made by Moshe is connected with the threat made by God. Erasure vs. destruction. If You, God, encourage erasure and forgetfulness, perhaps I do not want my involvement in the Torah to be mentioned.

In response, God teaches Moshe that sometimes there is place for erasure and forgetfulness. The atonement that Moshe desires be offered to the nation of Israel also requires forgetfulness. This lesson is taught with a sensitive erasure of Moshe’s name from a single parasha – specifically this parasha, which is often read on Parashat Zahor with the commandment to blot out Amalek and around the date of the 7th of Adar, traditionally commemorated as the date of Moshe’s passing. These highlight both the advantage of forgetting – allowing us to “forgive and forget” – and its challenges.

Volver al capítulo

ועשית הישר והטוב

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ו', יח)

 

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון: "לא תלך רכיל" (ויקרא י"ט, טז), "לא תקום ולא תטור" (שם, יח), ו"לא תעמוד על דם רעך" (שם, טז), "לא תקלל חרש" (שם, יד), "מפני שיבה תקום" (שם, לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין... ואפילו מה שאמרו (יומא פ"ו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

לקריאת פוסט מאת הרב יובל שרלו על פירוש הרמב"ן

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו. 

Volver al capítulo

למה פחד משה מעוג?

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (דברים ג', ב)

 

אחרי שזכר מלחמת סיחון זכר אחריה מלחמת עוג מלך הבשן.
וזכר שעוג לא שמר שליחות שאלת השלום, אבל מיד - יצא עוג ועמו לקראתם.
ועם היות שמהירות המלחמה כזה,
כל שכן בראייתם השמד סיחון ועמו,
ועוג שלא חשש לזה - היה מורה על גבורתו והוא ממה שיפחד הלבבות.
הנה ה' יתברך אמר למשה "אל תירא אותו". כלומר אל תבהל מחריצותו וזדונו בצאתו לקראתכם.

ובמדרש אמרו שהיה משה ירא מעוג לפי שעוג שימש לאברהם
שנאמר: "ויבא הפליט" (בראשית י"ד, יג) והוא היה עוג,
ומשה היה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם והוא דרך הגדה.

 

 

 

אברבנאל - ר' יצחק ב"ר יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל – מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

Volver al capítulo

בנימה אישית ומקרבת

 

ספר דברים כולל בתוכו כמה נאומים של משה, שהמרכזי שבהם הוא נאום המצוות, המתחיל בפרק י"ב, במילות פתיחה ברורות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" (י"ב, א), בדומה לתחילת קובץ החוקים בספר שמות. המצוות בקובץ שמפרק י"ב כוללות מגוון גדול של ציוויים מכל הסוגים, אולם דבריו של משה גם קודם לכן שזורים בציוויים. הציוויים האלה, מכיוון שאינם חלק מקובץ הלכות, הם כולם בהקשר של הכניסה לארץ, היחס ליושביה והכרתת העבודה הזרה: "לא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם, וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (ב-ג) וכן הלאה. המצוות כאן אינן תכלית לעצמן, אלא הן חלק מנאום המוטיבציה הגדול של משה לקראת הכניסה לארץ והעברת תפקידו לבא אחריו.

עם זאת, המסגרת הספרותית הזו, של נאום חינוכי, היא שמכתיבה את אופיו של כל הספר, ובמיוחד את אופיים של קטעי ההלכה המרובים שבו. בכל הזדמנות מודגשת המטרה החינוכית של העשייה. לפעמים מדובר בשבח ארץ ישראל, לפעמים בסדר חברתי, לפעמים בנימוקים סוציאליים והומניים, ולעתים במילות עידוד: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם... כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם" (ז-ח). אין דומה לספר הזה בריבוי המבעים הרגשיים, בריבוי הביטויים המבטאים כביכול מצבי רוח של הקב"ה, בניסיון להביא את האדם לקיים את החוקים מרצון ומהבנה. את מקום המשפטנות של ספר שמות מחליף פה הטון החינוכי והמשוחח: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (ו). גם הנימוקים ה"דתיים" של ספר ויקרא כמעט ואינם פה, ולא הקדושה לכשלעצמה היא סיבה לחוקים. אפילו בית המקדש נתפס יותר כמשכן שם ה', ובכלל מגמת המיעוט בקרבנות ובמקומותיהם ניכרת כאן.

כידוע, מחקר המקרא רואה בכל ההבדלים האלה אסכולות שונות, שבאו לעולם בזמנים שונים. אולם הסיפור המקראי מספר את עצמו בצורה עקבית ואחידה: ערב הכניסה לארץ, יש מקום לחזור שנית על כל מה שכבר ידוע, ולהוסיף פרטים חדשים המתאימים לסיטואציה החדשה, בהדגשים חדשים. לפחות מהבחינה החינוכית, לימדה אותנו התורה כי יש לחזור על אותו חומר בכל פעם בצורה חדשה, ואפילו על חוקים יבשים, בהתאם למצב השומע ולמקומו בחייו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

פודה ומוציא

 

בפרקנו מסופר על שלושה חטאים חמורים, הקשורים כולם להתמודדות מול העבודה הזרה - נביא שקר המורה לעבוד עבודה זרה, מסית המשכנע יחידים לעשות זאת, ודין עיר הנידחת.
בפרשיות אלה בולטת ההתייחסות ליציאת מצרים: על נביא השקר נאמר "כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים" (ו) ועל המסית נאמר "כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (יא).

נשים לב כי בפרשת נביא השקר יש כפילות בתיאור ה' - הוא מופיע גם בתור המוציא וגם בתור הפודה את ישראל. הגר"א (אדרת אליהו, פסוק ו) מסביר ששני תיאורים אלה את ה' מרמזים על שני עניינים שונים שהיו ביציאת מצרים: הצלת עם ישראל משעבודם - שעיקרה מתבטא ב'פדות'; והגאולה שלהם בידו החזקה של ה' - המתבטאת ב'הוצאה'.

מדוע אצל נביא השקר מוזכרים לנו שני סוגי הגאולה ואצל המסית רק אחד?

אם נעיין בשתי הפרשיות נראה הבדל נוסף בין נביא השקר למסית: בפרשת נביא השקר ה' מדגיש לנו את חומרת עוונו של הנביא, ומצווה עלינו לאהוב ולדבוק בה' (ה-ו); לגבי המסית לא מופיע ציווי דומה על אהבת ה' אלא רק ההדגשה שהוא "ביקש להדיחך" (יא) מדרך ה'.

ניתן להציע שאזכור ההוצאה ממצרים מזכיר לנו את חיובנו לשמוע לדברי ה' - הוא הוציא אותנו והתגלה אלינו במצרים ובסיני, על-מנת שנשמור חוקיו. היציאה מכוננת קשר של אדון ועבד, קשר של יראה.
לעומת זאת, פדיית ה' אותנו מהשעבוד לא נתלתה בתנאי, אלא באה מרחמים ומזכרון אבות. אהבה זאת, שאינה תלויה בדבר, מכוננת קשר של אב ובן, קשר של אהבה.

הן הנביא והן המסית מעודדים אותנו לעבור על מצוות ה', ופוגעים בקשר היראה; על-כן אצל שניהם יש צורך להזכיר את הוצאת ה' אותנו ממצרים.
עם זאת, עוונו של נביא השקר חמור יותר, בנסיונו לערער את עצם ההכרה שלנו בה' כאָב מרחם. הוא טוען כי יש עוד אלהים, שאולי הם אלו שריחמו עלינו וגאלונו. זוהי פגיעה בקשר האהבה, שנדרשת כנגדה ההדגשה של חיובנו לאהוב את ה' ולא רק לירא ממנו; כנגד גישה זו של הנביא, מוזכרת גם פדיית ה' אותנו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x