תקציר במדבר פרק ל"א

פרקנו עוסק במלחמת ישראל במדין בעקבות חטא בעל פעור.

התכנון (א-ה)

ה' מצווה את משה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (ב) – כלומר על משה להילחם עם המדינים לפני מותו. משה אוסף מהעם לוחמים "אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל" (ד) כלומר בסך הכול יש 12,000 לוחמים.

הלחימה (ו-יב)

משה שולח את הלוחמים יחד עם פנחס. התורה לא מפרטת על שלבי הלחימה אלא מדווחת על תוצאותיה: הלוחמים הורגים כל זכר במדין, ביניהם מלכי מדין ובלעם בן בעור. הלוחמים שובים את הנשים, הטף והרכוש. בסיום המלחמה הם שורפים את ערי מדין באש.

לאחר הלחימה (יג-כד)

משה ואלעזר יוצאים לקראת הלוחמים, ומשה כועס עליהם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?! הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (טו-טז). משה מתיר לעם להותיר בחיים בנות קטנות, אך נשים בגירות – יש להרוג.

עניין נוסף הנזכר הוא טהרת הכלים של מדין. גם כאן כמו בפרק י"ט (ולא עוד במקרא כולו) מופיע המונח "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (כא) ומוזכרים מי הנידה המוזכרים גם שם, כך שייתכן שיש קשר בין שתי הפרשיות.

חלוקת הרכוש (כה-נד)

לאחר סיום הלחימה ניתן לחלק את הרכוש. ה' מצווה את משה לחלק את הרכוש באופן שווה בין הלוחמים ובין שאר העם: "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה" (כז). גם אנשי המלחמה וגם העם צריכים להפריש מהרכוש לה': מאנשי הצבא מופרש אחד מחמש מאות לקודש, תרומה לה', ומבני ישראל מופרש אחד מחמישים מהרכוש שניתן ללויים. הכתוב סוקר את הרכוש ולבסוף מסכם "וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'" (נג)

Volver al capítulo

“The best of his field and of the best of his vineyard he shall pay”

Parashat Mishpatim deals with compensation for damages that a person must pay to his fellow. An examination of the verses points to the fact that there are different methods of payment that are required for different types of damage. Someone who allows his animal to graze in someone else’s field must pay “the best of his field.” When someone causes a fire and it spreads and damages, the Torah does not list a specific method of payment, rather it offers a general obligation “he who started the fire must make restitution.” The owner of a goring ox must pay “an ox for an ox,” and the Torah even gives specific instructions on what should be done with the dead animal so that its value is divided between the two sides. In the case of damage caused by a pit that was dug in the public domain “the one responsible for the pit must make restitution; he shall pay the price to the owner.” The biblical verses here relate to an agrarian society that does not yet have a formal legal mechanism and the process of moving from individual cases to general rules had not taken place. For this reason, the Torah uses casuistry – and describes the rules that relate to specific, characteristic cases.

 

The question is how to make the transition from the casuistic world of law in Parashat Mishpatim to the modern world in which the law is based on principles and rules. In a transition from a legal world that deals with cases to a legal world based on rules, we can easily explain how the rules of dividing up a dead ox can be translated into laws of compensation and burden-sharing, but the requirement to pay “the best of his field” is difficult to translate. Does this mean that when an ox has eaten green tomatoes, payment should be made with red ones in its place? Will a man who destroyed his friend’s shack be required to build him a palace instead?

 

We find disagreement between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva regarding the Torah’s intentions in requiring the individual who did the damage to pay “the best of his field.” Rabbi Akiva believes that the field given as compensation must be the best of his own field, while Rabbi Yishmael (according to Rav Aha bar Yaakov’s understanding) believes that it must be equivalent to the best field owned by the victim. Both agree that the compensation will only be the value of the damage – the question is defining the quality of the field that must be given as compensation. When paying with a better-quality field, a smaller amount of land would be given. Monetarily there is no difference between the two payments – the value of each field is the same. The issue at hand is convenience – it is more convenient to be paid in large bills than in small change.

 

The Mishnah in Massekhet Gittin presents a catalogue of payments that lists the differences between how payments are made for different debts. Some are collected from poor-quality land, some from the best-quality land and some from medium-quality land. Compensation for damages are paid from the best-quality land, which is the most fertile and is in the best location – near a river, for example. The Mishnah teaches:  

The court appraises land of superior quality for payment to injured parties. And a creditor collects his debt from the debtor’s intermediate-quality land. And payment of a woman’s marriage contract is collected from her husband’s inferior-quality land.

(Gittin 48b)

 

At first glance it would appear that the obligation to pay compensation for damages from the best-quality land is a biblical law, as the Tosefta teaches:

The court appraises land of superior quality, as it says: “The best of his field and of the best of his vineyard he shall pay.” (Bava Kamma 1:1)

 

The Mishnah in Gittin, however, says that the enactments found there were made mipnei tikkun ha-olam – for the betterment of the world. The Tosefta in Massekhet Ketubot offers an explanation for this enactment:

Why did they say that the court appraises land of superior quality for payment to injured parties?

Because of robbers and those who take by force.

So that everyone should say: Why would I rob? Why would I take by force?

For tomorrow the courts will take away my best land from me.

And they based this on the verse “The best of his field and of the best of his vineyard he shall pay.”

            (Tosefta Ketubot 12:2)

 

The Tosefta continues in the vein, and offers reason for all of the enactments of the Mishnah – why the creditor collects from intermediate-quality land and why the woman’s marriage contract is collected from her husband’s inferior-quality land. Regarding our case, it suggests that the interest of the court is to punish those who do damage, which is a group that includes robbers. The goal is to ensure that it will not be worthwhile for robbers to steal. If we allowed compensation for damage to be paid from inferior-quality land, then that deterrence would be reduced.

 

This is a convincing argument, and the argument that at least some perpetrators of damage walk a thin line between criminal behavior and a civil, monetary act is certainly true. For this reason, it is not enough to merely ensure that the victim receives compensation for his loss – we need some level of punishment, as well. The final ruling that fair compensation must be paid, but that it must be paid “from the best of his field,” is a combination of the desire to compensate for the damage but also to create deterrence and fine the perpetrator, as a type of punishment.

 

The Gemara, however, is uncomfortable with the suggestion that payment from land of superior quality could be considered Tikkun Olam:

Is this ordinance only for the betterment of the world? 

This is by Torah law! As it is written with regard to one who damages another person’s property: “Of the best of his field, and of the best of his vineyard, he shall pay.”

 

The Gemara reminds us that this is a clear biblical teaching, so how could the Mishnah turn a biblical law into a Tikkun Olam ordinance established by the sages?

 

Ravina offers a fascinating answer to this question. According to Ravina, requiring the individual who caused damage to pay from the best-quality land is, indeed, a biblical command. The reasons offered by the sages – including the suggestion that it is an ordinance established for the betterment of the world – are attempts to explain the reasoning that stands behind the Torah’s law, and to describe how those laws aim for Tikkun Olam. Ravina explains that the Mishnah is presenting a biblical law, but that it follows the opinion of Rabbi Shimon who interprets the rationale behind the mitzva in a given verse. What is the rationale in our case? Why should the perpetrator of damage pay from the best land? Mipnei Tikkun Olam! For the betterment of the world!

 

When thinking about Jewish law, we usually assume that there is a clear dichotomy between Torah laws and the laws established by the sages. Ravina is making a profound assertion here – that there is sometimes overlap between the two, and that something referred to as a rabbinic enactment may refer, from an alternative perspective, to a law that already appears in the Torah. The words of the sages decipher the mystery of what was already taught previously. The will of God, as expressed in the written Torah, appears in a new formulation in the enactment of the sages. All the sages were doing was to point out the requirement of Tikkun Olam that appears in the Torah.

 

From this perspective, the current trend of trying to “purify” the word of God and to remove the rabbinic ordinances that developed over time from the Torah and from Jewish law, stands in direct contradiction with the position of the sages, who understood that we reveal the word of God by means of rabbinic teachings.  

Volver al capítulo

מצוות ישוב הארץ

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר ל"ג, נג)

 

על דעתי זו מצות עשה היא. 

יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'.

ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'.

ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה... בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה.

 

לשמיעת שיעורו של הרב חיים סבתו 'ישוב ארץ ישראל' העוסק בפירוש הרמב"ן 

לשמיעת שיעורו של הרב בנימין תבורי 'האם יש מצווה לשבת בארץ?'

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

מלוכה - בעד ונגד?

Volver al capítulo

שלושת עמודי התורה

 

"(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"

בקטע זה משה מספר על הגוים שישתאו למראה עם ישראל אם יקימו את המצוות. לכאורה נראה כי הוא נותן שני הסברים לאותה השתאות: קרבת הקב"ה לעם ישראל, והתורה שהוא נתן להם.

עם זאת, יש לתהות בתוכן הדברים - האם המאפיינים האלה אכן מעידים דוקא על חכמתו של עם ישראל? אלה אמנם זכויות ייחודיות של העם, אך לא ברור כיצד הם מבטאים חכמה עצמאית.

יתכן, אם כן, להציע פירוש אחר ליחס בין הפסוקים. ניתן לומר שהמעלות המופיעות בפסוקים ז-ח לא באות להסביר את חכמתו של העם אותה רואים הגוים בפסוק ו, אלא את תחילתו של הפסוק  - "ושמרתם ועשיתם". לפי זה יש לקרוא כי כאשר משה רבנו תובע מהעם לשמור ולעשות את חוקי התורה, הוא מביא לתביעה הזאת 3 נימוקים שונים: הערכת הגוים (ו'), קרבת ה' (ז') וצדקת משפטי התורה (ח').

שלושת הנימוקים הללו עשויים להקביל לדברי ה' בפתיחת מעמד הר סיני:

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ה-ו)

גם כאן אנו רואים את הדגש על ייחוד עם ישראל (סגולה מכל העמים), הקרבה הייחודית לה' (ממלכת כהנים, הנבחרים לקרבה אל הקודש) וחברת המופת ששמירת התורה יוצרת (גוי קדוש).

הקבלה זו מסתייעת במיוחד לאור המשך פרקנו, המצווה על העם לזכור את מעמד הר סיני ועשרת הדברות.

אם כך, שלושת הרעיונות הללו הם ההקדמה למתן התורה - בשלם אנו נתבעים לקבל עול תורה ומצוות עלינו, והם מבטאים את הדרישה הבסיסית ממקבלי התורה.

נוסיף בשולי דברינו שהרעיון מתקשר למאמר המפורסם והחידתי מהזוהר "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא". נראה להציע שאותם שלושה מרכיבים שהצענו (קרבת ה', חברת מופת שהתורה מעצבת ו"סגולה מכל העמים") נרמזים גם בו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

תקציר במדבר פרק ל'

כמו רשימת קרבנות המוספים, גם פרקנו עוסק בעניין שלכאורה לא קשור באופן ישיר להכנות לכניסה לארץ: ענייני נדרים והפרתם. התורה מביאה את חוק הנדר באופן עקרוני, ואז מפרטת לגבי נדרי נשים – שתלוי במעמד האישה.

פתיחה (א-ג)

הכתוב פותח את פרשיית נדרים כך: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ג). הפרשייה עוסקת בשאלה מתי חלים הנדרים וכיצד ניתן להפר אותם. הפרשייה בנויה בצורה של פרט וכלל, כך שהכלל יבוא רק בסוף הפרשייה.

נדר אישה בנעוריה (ד-ו)

אישה פנויה נמצאת ברשות אביה, ולכן אם היא נדרה נדר כשהיא ברשות אביה, ואביה לא מנע ממנה מלנדור, הנדר חל עליה. אך אם אביה "הֵנִיא" (=מנע) ממנה מלנדור "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ", נדריה לא חלים "וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" (ג).

נדר אישה נשואה (ז-ט)

אותו העקרון חל גם על אישה נשואה, אלא שהפעם במקום אביה נמצא בעלה. אם הוא שמע את אשתו נודרת, והוא התעלם – הנדר חל. אם הוא שמע והניא אותה, נדריה מופרים "וַה' יִסְלַח לָהּ" (ט).

נדר אישה אלמנה או גרושה (י-יג)

לגבי פסוקים יא-יג יש מחלוקת פרשנים. רש"י בעקבות חז"ל מניח שמדובר באישה נשואה (והפסקה הקודמת עסקה באישה ארוסה). ראב"ע והאברבנאל מפרשים כפי שנקטנו כאן, שהפסקה הנוכחית עוסקת באישה אלמנה: "שאם בית אישה קודם שמת הבעל או גרשה נדרה, ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה מה יהא דינה? ועל זה אמר אם קודם האלמנות והגירושין... החריש לה הבעל, יקומו כל נדריה (גם אחרי) שנתאלמנה ונתגרשה" (אברבנאל). אם האיש הפר את הנדרים, הם לא חלים עליה גם אחרי מותו או הגירושין.

סיכום (יד-יז)

בסוף הפרק הכתוב מסכם את דיני נדרים ומביא את הכלל הכולל "וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ" (טו-טז).

Volver al capítulo

עשיר הדיוט קופץ בראש

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר" (במדבר ל"ב, א-ב)

 

מפרש האברבנאל: ויבואו בני גד ובני ראובן - היה לו להקדים בני ראובן הבכור. ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן, והיינו דכתיב ולבני גד עצום מאד רצה לומר יותר משל ראובן, ועל כן אמרו בני גד דבריהם קודם לבני ראובן הבכור לפי שהיה צערן גדול על של ראובן.

ואני אומר שאם כן הוא ודאי לא מפני צערן קפצו בראש כי אם מתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות לא ישוב מפני כל איש אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית בחושבם כי על ידי העושר הוא מתרומם.

 

 

 

כלי יקר - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. נולד בלונטשיץ שבפולניה בערך בשנת ש' (1540). רבו המובהק היה המהרש"ל. משנת שס"ד (1604) כיהן כעוזרו של המהר"ל ברבנות העיר פראג וכראש הישיבה בה, ולאחר פטירת המהר"ל בשנת שס"ט (1609) מונה לרב העיר. היה ידוע כדרשן מופלג. חיבר חיבורים רבים בענייני מוסר ויראת שמים, אך התפרסם בעיקר בזכות פירושו 'כלי יקר' על התורה. העמיד תלמידים רבים, הידועים שבהם ר' יום טוב ליפמן הלר (בעל 'תוספות יום טוב') ור' שבתי הלוי הורוביץ בן השל"ה.

Volver al capítulo

ה' ידין עמים

 

פרקנו תָּחוּם בין שתי התיחסויות מכיוונים שונים, לחיזוק האמונה כי בכוחו של העם לנצח את אויביו ולכבוש את הארץ: פרק א' באמצעו, עוסק בחטא המרגלים, ומדגיש את חוסר ביטחונם בה' ואת חששם מיושבי הארץ. כתיקון, בסוף פרק ג' משה מכין את יהושע לקראת הכניסה לארץ ותהליך הכיבוש במילים: "עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (דברים ג, כא-כג).
ערב הכניסה לארץ, הדגשת הניצחון של עם ישראל על אויביהם, בניגוד לחששם בחטא המרגלים, קריטית להצלחתם.

אמנם פרקנו, הממוצע בין שני אלה, לא עוסק רק בניצחונות של עם ישראל נגד עמים שונים אלא דווקא בהחלטה שלא להילחם ולעבור הלאה. הניצחון הגדול על סיחון מלך האמורי הוא אולי השיא של הפרק, אבל הוא מגיע רק אחרי החלק המרכזי של הפרק, המתאר כיצד עם ישראל עובר עם אחרי עם ולא נלחם.

חשיבותו של הפרק, מעבר להכרה של עם ישראל ביכולתם לנצח, הוא בחידוד ההבנה שבעצם הניצחון שלהם הוא קודם כל מאת ה'.
פרק זה בא להדגיש לנו את המקום של כל אחד מהעמים בתוכנית האלוקית, שכל אחד מהעמים נמצא במקום אליו הוא שייך, ואף אחד לא יזיז אותו משם אם זה לא רצונו של הקב"ה. ניתן להדגים עקרון זה בביטויים בהם משתמש משה בהתיחסותו לבני עמון:
"וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף-הִוא... עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (יט-כא).
פסוקים אלו מבליטים יותר מכל את היכולת של כל עם לנצח עם אחר ולכבוש אותו, או לחלופין להגן על נחלתו מפני פולשים - והכל בהתאם לרצון הבורא.

לאור דברינו, פרקנו מבהיר כי משה לא בא להראות לעם ישראל את היכולת שלהם לנצח, אלא בעיקר את היכולת של הקב"ה לנצח ברצונו. מעבר לכל יכולת של עם ישראל, פרק זה שם את הדגש דווקא על התוכנית הא-להית.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מפה במדבר פרק לד

Volver al capítulo

הפרטים החסרים

 

ספר "מסעי בני ישראל" הוא שירה, וככל שירה הוא נכתב במיוחד – "ויכתֹב משה את מוֹצָאֵיהֶם למסעיהם על פי ה'" (ב).
השירה הזאת, 42 מסעות, מלאה בשמות מקומות במדבר, שרובם אינם ידועים. מאחוריהם מסתתרים סיפורים שלמים שלא סופרו על דור המדבר.

יש סיפורים שנזכרו בקיצור יציאת מצרים "ממחרת הפסח... ביד רמה" (ג), המעבר בתוך הים אל המדבר (בלי חיל פרעה ומלחמת ה' בו), המעיינות באילים, וחוסר מים ברפידים (בלי מלחמת עמלק), מות אהרן בהר ההר (בפירוט, כולל תאריך מלא). ולבסוף, הכנעני מלך ערד (בלי מלחמת חרמה) לקראת המסע לעבר הירדן.

אבל יש 3 תמיהות גדולות:

אין שום רמיזה למעמד הר סיני; "מדבר סיני" (טו) הוא רק תחנה 'רגילה' בספר המסעות.
אין שום רמז לפרשת התיירים-המרגלים, למשבר ולגזֵרת 40 השנה; "קָדֵש בַּרנֵעַ" ב"מדבר פארן" כלל לא נזכרת אפילו כתחנה.
לא נזכרו כלל "נחל זרד" ו"הנחלים ארנון" המופיעים עם שירת הבאר "בספר מלחמֹת ה'" (כ"א, יב-יד).

תיאוריות שונות ומשונות צמחו משאלות אלה, אבל התשובות הן פשוטות:

אי אפשר לתאר בכמה מילים את מעמד הר סיני, מבלי לגמד את משמעותו. הברית בסיני היא עיקר התורה, ובשום אופן לא אחד האירועים באחת התחנות. מאותה סיבה לא נזכר בתורה התאריך המדויק של מעמד הר סיני.
"קדש ברנע" מייצג שבר וכישלון בדרך, ואילו ספר "מסעי" מתאר את המסע שהצליח, למרות המשבר והכישלון.
ב"ספר מלחמֹת ה'" מתואר מסע צבאי, שהוביל לניצחון ולשירה. בספר "מסעי" מתואר המסע האזרחי, בלי מלחמות בכלל. ב"נחל זרד" וב"נחל ארנון" עבר צבא ישראל בלבד.

עוד על נושא זה ניתן לקרוא בפוסט מאת שרון רימון 'למה להתעלם מחטא המרגלים?'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.