As the LORD had commanded Moshe

The repeated refrain in Parashat Pekudei – one that appears over and over again – are the words: “As the LORD had commanded Moshe.” This expression appears fifteen times in our parasha; in the entire rest of the Torah it appears only about forty times. This repetition serves to inculcate in the reader’s consciousness in an unambiguous manner that there is no room for human creativity or reinterpretation of the subject discussed in the parasha – the construction and erection of the Mishkan.

 

Architectural precision is essential in the construction of any house, and its purpose is to include in the structure all of the different elements that the owner desires to have in his home. For this reason, we can easily understand that Moshe’s efforts are concentrated in satisfying God’s will and in realizing His desires so that the Mishkan can serve as the place “He has desired for His seat” (Tehillim 132:13). Moshe, together with all the others who were drafted towards this effort, are working under the strict parameters set out by the “Homeowner.” Playing the role of interior designer, their task is to bring into reality the dreams and desires of their Employer.

 

There is, however, an additional element in the repeated expression: “As the LORD had commanded Moshe,” and it is connected with the specific place of the Mishkan as one of many means to serve God. We can point to two primary, fundamental human perspectives towards the worship of God. On the one hand, religious activities can be understood as service to God, but on the other hand it can be seen as contributing to man’s own redemption and well-being.

 

The second perspective expresses the benefit that the worshiper derives from the religious service in which he engages, which brings meaning to his life and healing to his soul, while giving him hope for justice and morality. The first perspective expresses the idea that all religious activities performed by man is for the sake of Heaven, with no expectation of reward – “God doesn’t work for us.” Yeshayahu Leibowitz was famous for viewing Judaism from this perspective. He believed that a Jew prays because he is commanded to do so, without any expectation of reward for religious activities. From this perspective we understand that God demands sacrifice from us, and, on occasion, even detachment from reality.  

 

These two perspectives usually act as counterbalances against each other. In his book, Religion as a Philosophical Problem, Itzhak Klein argues as follows:

There are two perspectives on religion: The worship of God and the redemption of man.

These two aspects are mutually dependent, even as they contradict each other.

Religious service is about man’s worship of God, of man’s appeasing God.

Whatever a religious person does, he does for God’s sake.

He surrenders to God without any hesitation and enslaves himself to Him.

Magic serves a different purpose; it enslaves God to man.

The religious individual wants to have his needs realized by means of religion.

He desires to derive benefit from his religious service.

From the perspective of magic, the purpose of man’s religious service is, actually, his own self-interest.

 

Klein describes the service of God as the ritual side of religion. The human side, aspiring towards redemption, he places under the heading “Magic,” whose function is to act and change reality for the man’s benefit.

 

In conclusion Klein writes:

In fact, there is no religious ritual without magic nor is there magic without ritual.

When religion becomes pure magic, it is no longer a religion, just as when it is only ritual – only worship of God – it ceases to be a living religion.

 

The dialectic that Klein presents is problematic because its perspective is too narrow. Klein misses an important point – that “human benefit” is not only the interest in having technical desires fulfilled. “Human benefit” also relates to the fulfillment of man’s spiritual needs, and to reach a level of fulfillment there is no need for magic. Sincere devotional service to God will likely suffice for that.

 

Furthermore, there may be an element of give-and-take; there also may be parallel conduits. When someone fulfills commandments that require self-sacrifice – when they give up their independence or take a step back – that person may have a feeling of being a “servant of God.” Commandments or perceived religious obligations like covering one’s head, fasting or waiting between eating meat and milk, invoke those kinds of feelings, inasmuch as the person feels that he is conquering his desires and committing himself totally to God’s commands. In contrast, the consciousness that accompanies other types of religious obligations offers a sense of moral strengthening and a healing message to mankind. This is the case, for example, when one fulfills commandments like charity and performance of good deeds.

 

Some commandments combine these two experiences. Keeping Shabbat, for example, offers the weekly rest and relaxation that is so essential to the human condition, yet comes with limitations and prohibitions that strengthen the desire for rest, even as they prevent man from choosing how to fill the day and places limits on his activities. Prohibitions against charging interest or forgiving debts on the Sabbatical year offer a sense of redemption, but they also serve as limitations that do not necessarily correspond to contemporary logic, which heightens the sense of personal sacrifice.

 

It is possible that these are based on personality differences and not just differences in perspective. Someone who feels that he has been placed on this world to work, is constantly prepared to labor. Those who feel that God’s existence intensifies the importance of man, may tend to find their religious experience in nuance and subtlety rather than in harsh, limiting requirements.

 

In closing, it may be worthwhile to mention a fascinating figure – Rebbetzin Bracha Kapah – whose life was filled with generosity and good deeds. She was a woman for whom it was clear that just as she devoted her life to performing God’s work, He also, as it were, worked for her. She perceived life as a bilateral relationship based on a “fair trade” and mutual partnership with God.

Volver al capítulo

עבירה גוררת עבירה

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ... כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה... כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה... וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת... וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ..." (דברים כ"א, י-כג)

 

דברים רבה (וילנא) פרשת כי תצא פרשה ו סימן ד

בן עזאי אומר: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.

כיצד? כתיב למעלה "כי תצא למלחמה... וראית בשביה אשת יפת תואר" (כ"א, י-יא),

אמר הקב"ה: אף על פי שהתרתי אותה לך אמרתי לך "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" (שם, יב), כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה.

ואם לא עשית כן, מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (שם, יח),

מתוך כך "כי יהיה באיש חטא משפט מות" (שם, כב),

הוי עבירה גוררת עבירה.

ומצוה גוררת מצוה מנין?

תחלה "כי יקרא קן צפור" (כ"ב, ו) מתוך כך "כי תבנה בית חדש" (שם, ח), מתוך כך "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, ט), מתוך כך "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (שם, י), מתוך כך "גדילים תעשה לך" (שם, יב).

הרי מצוה גוררת מצוה. 

 

 

 

דברים רבה - מדרש אגדה לספר דברים השייך למדרשי התנחומא. הוא נערך בארץ ישראל, ככל הנראה בין סוף המאה השישית לתחילת התשיעית. השם 'רבה' נוסף לשם המדרש, ככל הנראה בהשפעת מדרשי אגדה לספרים אחרים בתורה שנקראו 'רבה'. המדרש אינו מפרש את הספר על פי סדרו, אלא מתמקד בפסוקים הראשונים בכל סדר, הפסוקים שקראו בשבת בבית כנסת לפי המנהג הארץ ישראלי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק כ"א

עגלה ערופה (א-ט)

במקרה ונמצאה גופה בשטח הפקר, שאין דרך לדעת מי היה הרוצח  – זקנים ושופטים יבדקו איזו עיר היא הקרובה ביותר לגופה. זקני העיר הקרובה צריכים לקחת עגלת בקר, להוריד את העגלה אל נחל איתן, לערוף שם את ראשה, לשטוף את ידיהם על גבי העגלה הערופה ולומר: "יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (ז-ח)

אשת יפת תואר (י-יד)

דין זה ממשיך את דיני המלחמה מהפרק הקודם. לאחר סיום המלחמה, במקרה שאדם שובה לעצמו אשת יפת תואר מהאויב היא צריכה לגלח את שיער ראשה ו"לעשות" את ציפורניה. הפרשנים התלבטו באופי של הפעולות האלה: האם מדובר באבלות האישה על משפחתה (רמב"ן) או דרישה של התורה שהאישה תתנוול בעיני האיש מכיוון שהנישואין האלה לא רצויים, וכדי שהאיש יחזור בו מרצונו להיות עם האישה הנוכרית (רש"י). על כל פנים האיש צריך להתייחס בכבוד אל האישה השבויה. אם הוא לא חפץ בה יותר הוא צריך לשלוח אותה לחופשי, ולא למכור אותה בכסף: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (יד)

בן אהובה ובן שנואה (טו-יז)

במקרה ויש לאיש שתי נשים, אחת אהובה ואחרת שנואה, והבן הבכור של האיש הוא מהאישה השנואה – האיש לא יכול לתת את זכויות הבכור לבן האהובה, אלא להקפיד לתת אותם לבן הבכור, שהוא ראשית אונו. 

בן סורר ומורה (יח-כא)

דין נוסף הנוגע לענייני משפחה הוא בן סורר ומורה. מדובר בילד שלא שומע בקול הוריו, והוריו ככל הנראה התייאשו ממנו. אביו ואמו תופסים אותו ומוציאים אותו אל זקני העיר ואומרים "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (כ). העיר מתכנסת ורוגמת את הילד באבנים. מכיוון שמדובר באירוע חמור, בתוספתא מובעת דעה הקובעת ש"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות".

איסור הלנת המת (כב-כג)

במקרה ואיש מת, יש לתלות אותו על העץ, אך התורה אוסרת על השארת הגופה על העץ למשך זמן, אלא יש לקבור את הגופה ביום ההוא "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (כג).

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק כ'

הפרק כולו עוסק בדינים הנוגעים למלחמה: שני העניינים הראשונים נוגעים להכנות למלחמה ואילו העניין האחרון נוגע להתנהלות בעת הלחימה.

הכנות למלחמה (א-ט)

כחלק מההכנות לכניסה לארץ, משה מכין את העם גם למצב של מלחמות עם האויבים. העקרון החשוב שמשה מוסר לעם הוא שה' משתתף בלחימה עם העם "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (ד). לפני הלחימה הכהן הגדול צריך לחזק את העם ולעודדו. כחלק מההכנות ללחימה השוטרים דואגים להשיב את האנשים שלא יכולים להילחם: מי שבנה בית חדש, מי שנטע כרם ולא חללו ומי שארס אישה. נוסף על אלה יש גם להשיב לביתם את האנשים שיראים מהמלחמה, כדי לא להוריד את המורל של הלוחמים "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (ח).

קריאה לשלום (י-יח)

כחלק מההכנות ללחימה – יש לקרוא לשלום לפני שנלחמים על עיר. אם העיר מוכנה להיכנע בפני ישראל, הם יהיו למס עובד. אם לא – ניתן להילחם בעיר "וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב" (יג). התורה מחלקת בין הערים הרחוקות – שלהן יש לקרוא לכתחילה לשלום, ובין ערי העמים הקרובות, שבהן יש להילחם: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (טז).

איסור השחתת עץ (יט כ)

העניין השלישי בפרק עוסק באיסור להשחית עצי פרי "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (יט). רק אם מדובר בעץ שלא למאכל, ניתן לכרות אותו ולהשתמש בו לצרכי המלחמה.

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק י"ט

ערי מקלט (א-י)

דיני ערי מקלט הופיעו כבר בספר במדבר פרק ל"ה, ט-לד. על היחסים בין שתי הפרשיות ראו במאמרים של הרב אמנון בזק, הרב שמעון קליין ופרופ' יונתן גרוסמן.

אחרי הכניסה לארץ יש להקצות שלוש ערי מקלט, לשם יוכל לנוס כל מי שרצח בשגגה, כמו למשל: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת" (ה). הסיבה שבגינה הרוצח צריך לברוח אל עיר המקלט היא החשש שגואל הדם יהרוג אותו. בנוסף על שלוש הערים האלה, לאחר שה' ירחיב את גבול ישראל, יש להוסיף שלוש ערים נוספות.

במקרה ומדובר ברצח מכוון (מזיד), הרוצח לא יכול לנוס אל עיר המקלט: זקני העיר רשאים לשלוח את הרוצח אל גואל הדם, והוא רשאי להורגו: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ" (יג). לאחר דיני עיר מקלט מובא איסור הסגת גבול.

עדי שקר (טו-כא)

הפסקה חוזרת על מה שנאמר בפרק י"ז, שעדות יכולה להישמע רק אם יש שניים או שלושה עדים, אבל לא על פי עד אחד. לאחר מכן עוברת התורה לעיקר העניין: עדות שקר. לאחר שמגלים השופטים שלפניהם עדי שקר, העונש שלהם יהיה מה שהם תכננו "להפיל" על הנאשם: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (יט). התורה מזהירה מפני עדות שקר (איסור המופיע גם בעשרת הדברים) ומדגישה "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" – אין לרחם על עדי שקר.

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק י"ח

דיני כהנים ולויים (א-ח)

בפסקה זו מובאים שלושה דינים שונים הנוגעים למעמד המיוחד של הכהנים והלויים. הדין הראשון: לכהנים ולויים אין נחלה בארץ "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (ב). הדין השני: מי שזובח לה' שור או כבש, צריך לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן. כמו כן גם את ראשית הדגן, התירוש והיצהר וראשית הגז – יש לתת לכהן. הדין השלישי: במקרה שיבוא לוי מכל מקום בארץ לבית ה' – הוא יוכל לעבוד בבית ה' ולקבל ממתנות הלויים.

אזהרה מפני נבואת שקר (ט-כב)

בפסקה זו התורה מתמודדת עם תופעת נביאי השקר, שנזכרת בצורה משמעותית בספרי הנבואה. לפני העיסוק הישיר בנושא התורה מזהירה מפני פנייה אל קסמים, עוננות, ניחוש וכשפים – שמהווים מעין אלטרנטיבה לנבואה. עוד לפני שהתורה מביאה את הקריטריונים לנביא אמת, התורה מבהירה שהתפקיד של הנביא הוא להמשיך את ההתגלות של ה', בעקבות דרישה של העם להמשיך לשמוע את קול ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ"

לאחר מכן התורה נותנת שני מאפיינים של הנביא: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ" (טו) ובנוסף – דברי נביא האמת בוא יבואו. האיש שלא ישמע אל נביא האמת יקבל עונש מאת ה': "אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (יט) והאיש שידבר בשם ה', וה' לא שלח אותו – דינו מוות.

Volver al capítulo

תקציר דברים פרק י"ז

הפרק נפתח באיסור הקרבת קרבן עם מום "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" (א), ולאחר מכן עובר לנושאים שונים.

איש או אישה שעובדים עבודה זרה (ב-ה)

בפרק י"ג הובאו מקרים שונים של אנשים שמדיחים לעבוד עבודה זרה. בפסקה הזו התורה מביאה את הדין של איש או אישה יחידים שעובדים עבודה זרה. מכיוון שמדובר בהפרת ברית בוטה עם ה' – דינם מוות: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (ה). בסוף הפסקה התורה מציינת שגזר דין מוות מבוצע רק על פי עדות של שני עדים או שלושה. אדם לא יומת רק על פי עדות של עד אחד.

בית הדין הגדול (ח-יג)

כמו בעצה של יתרו בספר שמות, שמערכת המשפט צריכה להתנהל בצורה היררכית, כאן התורה מזכירה את בית הדין הגדול שיושב במקום אשר יבחר ה'. יש לפנות אל בית המשפט הגדול רק אם "יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" (ח) – כלומר הערכאות המקומיים לא הצליחו לפתור את הבעיה. התורה מצווה לשמוע בקול השופטים: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (יא). האדם שמפר את החלטת השופט – דינו מוות.

פרשת המלך (יד-כ)

לאחר שהתורה דנה במוסד בית המשפט הגדול, בפסקה זו מובאים דיני מלך. במקרה שעם ישראל יהיה מעוניין במלך "כְּכָל הַגּוֹיִם" (יד) – התורה מאפשרת זאת, אך בכמה תנאים מגבילים. ראשית המלך צריך להיות ישראלי, ולא נוכרי והבחירה בו תהיה של ה' "מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (טו). בנוסף יש הגבלות מסוימות על המלך: אסור לו להרבות בסוסים, בנשים, בכסף וזהב.  בנוסף לכך, חלה על המלך גם חובה לכתוב את "מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר" (יח), ולקרוא בספר התורה כדי שהוא ישמור את מצוות התורה.

Volver al capítulo

גדול השלום

 

בספר שלנו אין מלחמות, אבל המלחמה נמצאת בו יותר מכל ספר אחר ובעיקר דיניה. הפרק שלנו הוא חלק מזה ולכן מיוחד כל כך הפסוק הפותח של היחידה השנייה בו: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (י).

המדרש אינו מתעלם מפסוק זה ולוקח אותו למקומות מאוד מיוחדים (ספרי דברים פסקה קצט):

"וקראת אליה לשלום"

גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום

גדול שלום שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום

גדול שלום שדרי רום צריכים שלום שנאמר "עושה שלום במרומיו"

גדול שלום שחותמים בו ברכת כהנים

ואף משה היה אוהב שלום שנאמר "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום" (דברים ב', כו).

מדרש זה הוא תמצית של מדרש ארוך בהרבה (ספרי במדבר פסקה מב) שמביא פירוט רב של כל השלומות שחיינו מלאים בהם. נראה שהמדרש שלנו בחר לשלב חמישה שלומות: את השלושה המופרכים ביותר – המתים צריכים שלום (כולנו מכירים את מלחמות הירושה), המלחמה צריכה שלום, ודרי רום (המלאכים) שאין להם יצרים גם הם צריכים שלום. השניים האחרונים הם מעולמות אחרים – חיי היום יום (תפילה) וההיסטוריה (משה).

נראה להציע שהמדרש בחר להקיף אותנו בשלום מתוך מטרה לשנות את דפוסי ההתנהגות של כולנו – גם בשעת מאבק שיש בו כוח ואיבה – יש לחפש את השלום.

ואולי היינו צריכים לכתוב בכל בסיס ובכל משרד של מפקד צבאי את הניסוח המדרשי: "גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום".


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

בגלל שנאת חינם

"וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל" (דברים י"ט, יא)

 

ילקוט שמעוני תורה פרשת שופטים רמז תתקכ

כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו -

מכאן אמרו:

עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, 

אם עבר על מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח) 

סופו לעבור על "לא תקום" ועל "לא תטור" (שם)

ועל "לא תשנא את אחיך" (שם, יז) ועל "וחי אחיך עמך" (שם כ"ה, לו)

עד שבא לידי שפיכות דמים,

לכך נאמר: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו".

 

 

 

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

שלום לפני מלחמה

 

מתוך עיון בדיני "כי תצא למלחמה על אויבך" המופיעים בפרק ניתן ללמוד הרבה על יחסה של התורה למלחמה.

תחילת הדברים בשלושת סוגי האנשים המקבלים פטור מהלחימה: המאורס, הנוטע כרם חדש והבונה בית חדש. אני חושבת ששלושת האנשים האלה מסמלים חיים של שיגרה, חיי שלום. התורה בעצם מציבה כאן סדר עדיפויות מאוד ברור: המשך החיים, הנטיעה והבנייה חשובים יותר מהמלחמה.

מסר זה מודגש ביתר בירור בדין הבא אחר כך: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (י). התורה מבהירה כי אין לנו חפץ במלחמות לשם הגדולה והתהילה. יש להילחם רק כאשר המלחמה הכרחית להמשך קיומו של עם ישראל או לקיום המצוות, ותמיד נעדיף את השלום.

הדין החותם את הדינים הללו בפרקנו הוא האיסור להשחית עצי פרי במהלך מצור. עניינו של איסור זה דומה למה שאמרנו על שחרור אדם בעל כרם חדש: אנו רוצים להמשיך את החיים ואת השגשוג בארץ, לא לגדעם. החידוש בדין זה הוא שמדובר בעץ 'ציבורי' ולא פרטי שאדם מסויים מישראל נטע ויש לו עליו אחריות אישית. כאן יש לכל העם אחריות על כך, אף אם לא כולם ירוויחו מהשארת העץ על מקומו. על כל אחד מהעם לדאוג להמשך הצמיחה, למען יישוב הארץ ולא למען האינטרסים האישיים שלו.

עוד עניין יחודי הנלמד בדין זה על פני הפטור לנוטע הכרם, קשור לגילו של העץ. כאן, לעומת המקרה של נוטע הכרם, אין מדובר בכרם חדש שמסמל התחלה וצמיחה, אלא מדובר בעץ בוגר יותר ששתלו כאן דורות קודמים. אני רואה באיסור להשחית עצים אלה אמירה שאף אין להתכחש למאמץ של אנשים שקדמו ליישב את הארץ. אין למחוק את העבר, את ההצלחות שהיו פה, את הצמיחה שלא היה לנו חלק בה - עלינו לשמר ולכבד גם אותה. לא לבנות על פני, אלא על בסיס, בנייני הדורות הקודמים.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x