היחס למצוות

 

היהדות כוללת פרטים רבים, וזה לכאורה מקשה על האדם שמקיים את אותם פרטים כולם. אבל כל אדם החי בחברה יש לו הגבלות, כך הוא טבע הבריאה, לכל אדם הגבלות שונות הבאות מן הטבע, הגבלות ביולוגיות, פיסיות. אלו הם חוקי חיים המגבילים את האדם. ועל אף המגבלות, אדם נורמלי אינו חושב לפרוץ את אותם גדרות עולם, משום שהוא יודע שכך הוא סדר העולם הנורמלי, יודע הוא שהוא כאדם מוגבל בזמן ובמקום, ועל זאת אין הוא אומר שזה מכביד עליו, משום שזה הוא הנורמלי.

ההתמרמרות כלפי קשיים שונים אינה נובעת ממהות הקשיים אלא מתוך יחס האדם אל הקשיים. כאשר אדם מרגיש שהקשיים הם נורמאליים אין זה מכביד עליו. מה ששייך לנו אינו מכביד עלינו. לא הפרטים עצמם מכבידים, לא כמותם היא המשפיעה על הרגשת האדם, אלא יחסו של האדם אל הפרטים. כשהוא רואה את הפרטים כזרים לו, כבלתי נורמליים, כבלתי טבעיים – אז הוא רואה את הפרטים כמכבידים. כאשר קרוב הדבר אל פיך וללבבך, כאשר ברור לו שהוא דבק בפרטים, אז לא עולה על הדעת בכלל להתמרד נגד הפרטים.

והנה, כל הפרטים שביהדות, כל המצוות כולן שייכות לאדם, הן נורמאליות לאדם וחיוניות לו. אחדות יש בתורה ובבורא. אחדות זו הביאה את הפרטים כולם ומאירה על כולם. ידיעה והרגשה זו מקרבת את הפרטים והופכת אותם לנורמליים. כאשר אדם רואה את הפרטים "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם" (כ"ח, יג) אז הוא רואה את הפרטים כבלתי נורמליים וממילא מכבידים, מה שאין כן כשהוא רואה את היהדות הכוללת את כל הפרטים.

(מתוך הספר "דבר אחד מדבריך")

 

 

הרצי"ה קוק - הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891-1982), בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. עסק רבות בלימוד תנ"ך, אמונה וגאולה ברוח תורתו של אביו.

Volver al capítulo

Luz

Parashat Vayetze describes how Yaakov goes to sleep in Luz. He dreams of a ladder set on the ground whose top reached to the sky, and when he awakens, he gives the place a new name: Bet El. The pasuk relates: “He named that site Bet El; but previously the name of the city had been Luz” (Bereishit 28:19). The fact that the Torah repeats the original name hints to us that there was something special about that place even before Yaakov’s sojourn; perhaps there is even special significance to the original name.

 

The name Luz does not disappear. Yaakov will ultimately return to the place, and the Torah will record: “Thus Jacob came to Luz—that is, Bet El” (Bereishit 35:6), and Yaakov himself will recall his encounter with God as taking place in Luz (see Bereishit 48:3). Many years after Yaakov’s passing, the name Luz reappears in the book of Shoftim, where the story is told of how each of the tribes claimed their stake in the Land of Israel. In the midst of a complicated story of engaging with the enemy and conquering the land, we learn:

“The House of Joseph, for their part, advanced against Bet El, and the LORD was with them. While the House of Joseph were scouting at Bet El – the name of the town was formerly Luz – their patrols saw a man leaving the town” (Shoftim 1:22-24).

 

Luz is the place where Yosef’s descendants find a man who was willing to show them how to best enter the city, and, with his help, they succeed in capturing it.

 

Regarding the original city of Luz, the Midrash Rabbah on Parashat Vayetze relates:

“But previously the name of the city had been Luz.”

This is the Luz that was used to color the tekhelet.

This is Luz upon which Sennacherib rose up but could not attain, which was attacked by Nebuchadnezzar yet could not be destroyed.

This is Luz, where the Angel of Death had no power.

What would be done with the aged ones there?

When they became very, very old, they would be taken out of the city gates where they would die.

 

According to the midrash, Luz is a city where the forces of nature did not operate. Sennacherib could not defeat it, nor could Nebuchadnezzar. Even the Angel of Death could not enter the place. The secret of eternal life was contained in the city.

 

The midrash continues and offers an additional description of the city, which comes straight from the world of fantasy:

R. Elazar quoted R. Pinhas bar Hama as saying:

A luz tree stood at the entrance to a cave,

And the luz was hollow,

To enter, one climbed into the tree, from the tree to the cave and from the cave to the city itself.  

 

Luz was a magical city that could be entered only by means of the hollow tree, and death had no entrance to it. Perhaps it was invisible to everyone since it was buried in the ground. This view of the city, an image that appears like a first draft of Alice in Wonderland, offers the perspective that it is the source of human life and the fountain of youth. The tree may represent the Tree of Life from the Garden of Eden. The life-force emanating from the city and affecting its inhabitants symbolize the fact that this place is the origin of time, this is where the souls are found.

 

Another midrash describes the unique characteristics of a bone found in the human body that was called the luz-bone. The description of the luz-bone is remarkably similar to the city of Luz. That bone cannot be ground up, nor does it disintegrate. It cannot be burned up, and it lives forever. That bone serves as the source from which the dead will be revived at the end of days. Here, too, the “luz” is a source of life, and every person’s life-force is contained in it.

 

In David Grossman’s book “Be My Knife,” the author, basing himself on this midrash, writes the following:

I once read that our Sages of blessed memory had the idea that we have one tiny bone in the body above the end of the spine – they call it the “Luz.” You can’t kill it, it doesn’t crumble after death and can’t be destroyed by fire. It is from this that we will be recreated at the Resurrection. I used to play a little game with myself – I would try to guess the Luz of the people I knew, divine the final thing that would be left of them, that indestructible thing from which they’ll be reborn. And, of course, I searched for my own Luz, as well…

 

At the entrance to Luz, we find the connection with the trunk of the Tree of Life. This is where a person finds a mirror that allows them to see the image of their own, unique, Luz. This is where they can discover the secret of their existence – the thing that makes them who they are. What is it that drives them? What concept do they embody? What is the essence of their being?

 

Yaakov awakens in Luz and chooses to give that place a new name – Bet El, the House of God. This appears to be a personal renaming, one that Yaakov gives to his own, personal Luz – and to the nation, Israel, that will soon grow from his offspring. The life-source of the Jewish nation is their place in the House of God, and their belief in Him. This is the spirit that revives Yaakov, and this is the essence from which Israel draws its power. From this, the nation bearing Yaakov’s name will be resurrected and redeemed in future times.

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק כ"ט

בפרקנו שתי פסקות הפותחות בנבואות "הוי", ונבואות נוספות שקשורות אליהן בקשר ישיר או עקיף.

המצור וההצלה הפתאומית (א-ח)

פסקה זו פותחת ב"הוי" "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד" (א). אריאל היא ירושלים, והפסוקים מתארים שה' צר על ירושלים: "וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת" (ג). אך לפתע משהו ישתנה. הגויים שצובאים על ירושלים ייעלמו, והמצור ייפסק "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל־הַר צִיּוֹן" (ח). ייתכן שהנביא מכוון להצלה המופלאה מפני סנחריב וצבאו.

ראשי העם והמנהיגים עיורים (ט-יד)

הנביא פונה אל קהל שומעיו ואומר להם "הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא־יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר" (ט). הנביא מתאר את ראשי העם ואת הנביאים שלא מנתחים את המציאות כפי שהיו צריכים לעשות, מכיוון שה' עצם את עיניהם.

לאחר מכן הנביא מוכיח גם את העם על כך שיראת ה' שלהם אינה כנה ואמיתית "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (יג). לכן ה' יאבד את חכמת החכמים של העם, ויסתיר מהם עצה, בדיוק כפי שנהג עם הנביאים.

תוכחה לעוברים עברות בסתר (טו-טז)

פסקה זו שוב נפתחת ב"הוי": "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה" (טו). ישנם אנשים שחושבים שהם יכולים לחטוא בסתר, בלי שה' יראה באומרם "מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ" (טו). הנביא מוכיח אותם ומבהיר להם שלא ייתכן שהחומר יקום על היוצר, ולכן גם הם לא יכולים לחטוא בלי שה' יראה אותם.

גאולה (יח-כד)

הפסקה האחרונה בפרקנו עוסקת בגאולה. בניגוד לכל מה שקראנו קודם לכן, "ביום ההוא" החרשים יחזרו לשמוע והעורים יחזרו לראות "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" (יט). החוטאים לא יכרתו והצדיקים יישארו וכך תבוא הגאולה "וְיָדְעוּ תֹעֵי־רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ־לֶקַח" – החכמים יאמרו דברי חכמה ולא יטעו.

Volver al capítulo

ונמקו כל צבא השמים

 

הפרק שלנו הוא נבואה של טבח בעמים ובפרט באדום. יחד עם תיאור של ריבוי החללים של הגויים מתאר ישעיהו חורבן שמימי של הכוכבים: "וְנָמַקּו כָל-צְבָא הַשָמַיִם וְנָגֹּלּו כַסֵּפֶר הַשָמָיִם וְכָל-צְבָאָם יִּבֹול כִנְבֹל עָלֶה מִגֶפֶן וכְנֹבֶלֶת מִתְאֵּנָה"(ד). מה משמעות משפט זה וכיצד הוא משתלב עם שאר הנבואה?

נביא שני הסברים מהמפרשים ברבדים שונים -

הרד"ק טוען שפסוק זה ממחיש לנו מטאפורית עד כמה נוראה הצרה בה הגויים מצויים, עד שיחושו כאילו חשך עליהם עולמם - "זה על דרך משל כי למי שתבא לו צרה גדולה כאלו נהפכו השמים והארץ עליו והרי העולם לו נהפך וכאלו אין צבא השמים כי אין לו אורה והעולם חשך עליו". הצרה כל כך גדולה שאפילו הכוכבים,  אינם מאירים לגויים ונעלמים, כמו העלים הנובלים מהגפן והתאנה. השמיים שהם "נטויים כאהל", ועליהם משובצים הכוכבים, "ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל".

המלבי"ם, לעומת זאת,  מבין את עומק הנבואה כחורבן מהותי של העמים: "ונמקו, מצייר שכל עם ועם יש לו שורש בשמים שממנו מושך שפעו כחו וקיומו, ואלה הם הנקראים שרי העמים ההם, ואם העם נופל למטה ושרשו קיים בשמים דומה כעץ שנקטע ושרשו נשאר, שעוד ישוב ומתחתיו יצמח".
על פי המלבי"ם, לכל עם קיים שורש בשמיים, שאם לא מחריבים אותו אי אפשר להחריב את העם. לכן, כשנאמר שצבא השמיים ימק, הכוונה היא שגם השורשים של העמים בשמיים ימקו ולכן העמים לא יוכלו לחזור ולצמוח, וחורבנם יהיה מוחלט.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

עולם הפוך

 

שתי הנבואות המופיעות בפרקנו לכאורה מדברות על שתי תקופות שונות בעתיד עם ישראל: הראשונה (א-ח) מדברת על העמדת מלכות צדק על ישראל, בעוד והשנייה מדברת על החורבן (ט-כ).

אך החידושים בנבואות אלו דומים מאוד: בראשונה, ישעיהו אומר כי סוף סוף תהיה לעם מלכות צדק, ויעשו משפט ראוי לרשעים, שעד כה היה מקובל שהם טובים. ה"נבל" וה"רמאי" סוף סוף יוכרו כפי שהם ראויים, וכל העם יבין מה גזר דינם - "לֹא־יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ׃" (ה)

בשנייה, החורבן מובא מנקודת המבט מלאת-החרדה של "הנשים השאננות" וה"בנות הבוטחות" (ט). ישעיהו מתאר כיצד הארץ תושמד - ארמון המלך ינטש, העיר תעזב והמבצרים יחרבו, בעוד שגם רגשי העם עצמו ישתנו באופן דרסטי - "חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת רְגָזָה בֹּטְחוֹת פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל־חֲלָצָיִם׃" (יא)

ישעיהו מראה פה שני מקרים שונים, שניהם מובילים למציאות חדשה ולא מוכרת אצל העם. דרך שילוב נבואות אלו, הוא מגיב למצב הנוכחי של העם, המקבלים את ההווה כבטוח ואינו ניתן לשינוי. ישעיהו טוען לעומתם: לא הכל כפי שהוא נראה. גם ההווה ישתנה ויראה טוב יותר, וגם זמנים טובים יכולים להשתנות למצב נורא הרבה יותר.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

ריפוי לקראת גאולה

 

רבות הן נבואות הנחמה בתנ"ך, רבות מתוכן בספר ישעיהו, ונבדלות הן זו מזו. אופיה של הנחמה מושפע מסגנונו הייחודי של כל נביא, אך גם מן המצוקה של זמנו, שכנגדה הוא מבקש להציע נחמה. לעומת רעב יש לתאר שובע, לעומת מלחמה – שלום, וכיוצא בזה. מעבר לכך, יש בנבואות הנחמה גם תפיסות אידיאולוגיות שונות, לעתים הן משלימות זו את זו ולעתים מתחרות זו בזו. יש שהנביא מצפה לעולם שבו "גר זאב עם כבש" והערך המרכזי המודגש בדבריו הוא שלום בין כל יצורי תבל, יש שהוא מצפה לעולם שבו עם ישראל ישלוט בכל העמים שיבואו לשרתו, ויש שהוא מצפה לעולם שבו הכל יידעו את ה' והארץ תמלא דעה את ה'.

ישעיהו ל"ה עוסק בתיקון ארץ ישראל והעם השב אליה ומתיישב בה מחדש: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ששון ושמחה ימצא בה". (י). 

אחרי שבפרק ל"ג תאר ישעיהו את שממת חבלי הארץ: אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל (ל"ג, ט), מתבקשת נחמה מותאמת: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן (ל"ה, א-ב).

כנגד הפחד שאחז בחטאים והרעדה בחנפים (ל"ג, יד), מתבקש לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות. (ל"ה, ג).

חידושה של נבואת הנחמה בפרקנו הוא בזיקה שהיא יוצרת בין תחיית הארץ לבין תחיית האדם והעם מן החוליים של הגלות, הנפשיים והחומריים: פקיחת עיני העוורים ואזני החרשים, רינת האילמים ודילוג הפיסחים כאיילים (ה-ו), אלו הם ביטויים סמליים – מטאפוריים, אך גם ממשיים - ריאליים. על סמך נבואה זו והדומות לה, לימדנו הראי"ה קוק את חשיבותו של גוף בריא לכינונה של נשמה בריאה, לאדם, ולעם. השיקום הרוחני כרוך בתיקון מצבו הגשמי של האדם. גאולת הארץ מתחילה בשגשוג החומרי, בתנובת פירותיה וברווחה הכלכלית. זו מהווה תשתית להופעת דרך הקודש שבה ילכו הגאולים (ח-ט).

Volver al capítulo

דמות הצדיק

 

חז"ל מצאו בפרקנו מרחב עשיר לתיאורי מידותיו של הצדיק:

והָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ (פס' ו) האדם נבחן על ששה סדרי משנה שהם ששה תחומים מרכזיים בחייו: חיים של אמונה, שמירת המועדים וחגיגתם, בנין המשפחה, גיבוש חברה מתוקנת תוך זהירות בדיני ממונות ובמצוות שבין אדם לחברו, קדושה וטהרה. מעל כל אלו עומד האוצר היקר מכל, המניע את הכל – יראת ה'. (שבת לא ע"א).

הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע: (טו). ששה יסודות עיקריים בדמותו של הצדיק מנה ישעיהו בפסוק זה: עושה צדקה, מתייחס ביושר לחברו, מואס בעושק, נזהר מנתינת שוחד או לקיחתו, נמנע מלשמוע רע על הזולת ומונע עיניו מלהסתכל על מה שלא צריך להסתכל. (מכות כד ע"א). עשיית הצדקה, שתי פנים לה. האחת, בבחינת משפט וצדקה (ה), והאחרת, עשיית חסד עם הזולת: לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים  (טז).

הצדיק חי בשלווה, מתוך בטחון בה', ה' הוא "ישועתו בעת צרה" (ב), לכן, "הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו" (טז), ודמותו כדמות מלך ביפיו (יז). זאת, למרות האימה שמסביב: "נדדו עמים... נפצו גוים" (ג), שללם נאסף כבמכת ארבה (ד),  "נשמו מסלות, אבד עבר ארח" (ח), "אמללה הארץ, החפיר לבנון, קמל היה השרון כערבה ונער בשן וכרמל" (ט).

בעוד שהצדיק בוטח בה': כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ (כב), החטאים, אחוזי פחד: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים. השלוה והחרדה אינן נקבעות על פי המציאות החיצונית, אלא על פי מצבו הנפשי של האדם. רבי ישמעאל ברבי יוסי היה בשוק וראה את תלמידו ההולך עמו מתיירא. אמר לו: חוטא אתה, שנאמר "פחדו בציון חטאים". הצדיק הבוטח בה' אינו יודע פחד, כי מקורה של האימה הוא בלב, ולא מן החוץ: "לבך יהגה אימה" (יח).

Volver al capítulo

הגאולה כבריאה מחודשת

 

בפרק שלפנינו (פס' י-יז) מתוארת הגאולה כמציאות חדשה לחלוטין, כאשר הקב"ה מחריב ומוחה את הסדר העולמי הקודם ומכניס תחתיו עולם של גאולה. השיר המתואר הינו שיר חדש (י) כי המציאות הינה מציאות חדשה. המדבר המיושב, "ישאו מדבר ועריו" (יא), מהווה סמל לבריאה המחודשת, שהרי המדבר הוא האזור השומם והקמאי ביותר עלי אדמות, בבחינת ארץ לא נושבת שאיננה שייכת לעולמו של האדם. תיאור הגאולה בידי ישעיהו כהפיכת המדבר למקום מיושב שיש בו ערים נועדה לתת לה משמעות של בריאה מחודשת. אף המשך הפסוקים - "חצרים תשב קדר" (יא) - מעיד על תהליך דומה, של יישוב הנוודים בהתיישבות מאורגנת.

דימוי מעניין ביותר, הממחיש את תפיסת הגאולה כבריאה מחודשת, הוא התיאור המדמה את הגאולה ללידה: "כיולדה אפעה, אשום ואשאף יחד" (יד).

אין הגאולה מתוארת כמציאות היסטורית משופרת, אלא כעולם חדש.

מלבד רוממות הרוח שבראיית הגאולה כהתחלה חדשה וחלקה לעומת העבר, רעיון הגאולה כבריאה הוא חשוב ביותר למתן תקווה לעם המוכה והנדכא. לעם הנתון למשיסה, המתואר בפרקנו כאסיר הנתון במסגר וכיושבי חשך הנמקים בבית כלא (ז), נדמה שאין בכוחה של המציאות להשתנות. כאסיר שאינו מאמין שגורלו ישתנה, העם נתון בייאוש ובאובדן תקווה. הצגת הגאולה כמהלך של בריאה נועדה להעיד על אפשרות של מהפך פתאומי, וכשם שהבריאה הקודמת יצרה מציאות חדשה יש מאין, אף הגאולה יכולה לבוא לעולם כ'יש מאין' מתוך המציאות ההיסטורית על ידי ההשגחה, למרות שניצניה אינם נראים בשטח.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון     

Volver al capítulo

איך לחיות ב'עלמא דשיקרא'?

 

יכולה היתה רבקה, כחמותה שרה, להתווכח ישירות עם יצחק על בחירתו להעניק את הברכות לעשו ואף להזעיק לעזרתה את הקב"ה שיורה לו לשמוע לקולה. במקום זאת בחרה להנחות את יעקב בדרך העקלקלה של רמאות וגניבת הברכות. דרך שהיתה מנוגדת לאופיו של יעקב שהיה "איש תם יושב אהלים" – "שאינו חריף לרמות" (רש"י כה כז).  יעקב, לדברי חז"ל, ניגש לבצע את מצות אמו כשהוא "אנוס וכפוף ובוכה" (בראשית רבה סה טו). מדוע בחרה אמו להוליכו בדרך הזאת?
בטרם נולדו, כשהתרוצצו הבנים בקרבה, הלכה רבקה לדרוש את ה'. בעת ההיא נודע לה מאת ה' עתידם של התאומים: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". כבר אז הבינה רבקה שעליה להכשיר את יעקב בנה הצעיר למלחמת הקיום, להתמודדות ההיסטורית עם עשו אחיו: במאבק המיידי על הברכות ובמלחמה שתמשך בין זרעם אחריהם לדורי דורות.  הכשרה זו  הועילה ליעקב זמן קצר אחרי שעזב את בית הוריו,  כשנדרש להתמודד, לשרוד ואף להצליח בבניין משפחתו וקנייניו בחרן, מול לבן אחי אמו, הארמי-הרמאי ש"ביקש לעקור את הכל." 
יצחק שגדל בביתם של אברהם ושרה היה צדיק בן צדיק ולא היה אמון על התמודדות עם רשעת העולם הזה ובכלל זה עם רמאויותיו של עשו בנו הגדול ש"ציד בפיו" (רש"י, כה כז). בשונה מאביו אברהם, כמעט לא היה ליצחק שיג ושיח עם הסביבה בארץ כנען. במפגשים המעטים עליהם מסופר בתורה, הוא לא התעמת עם שכניו הפלשתים ואבימלך מלכם, אלא נסוג וחפר את בארותיו במקום אחר. גם יעקב אמור היה לגדול כך, כדברי המדרש: "היה יצחק משחר מוסר ליעקב, ולמדו יצחק אביו תורה ויסרו בבית תלמודו, שנאמר: 'ויעקב איש תם ישב אהלים', ולמד מה שלמד מאביו ואחר כך פירש מאבותיו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה". (שמות רבה א א). החינוך שקיבל יעקב מיצחק מתאים ל"יושב אהלים" בבית המדרש, אך לא למי שעתיד להקדיש פרק נכבד מחייו להתמודדות מאתגרת עם לבן הארמי, עם עשו אבי אדום ועם פרעה מלך מצרים. יעקב וזרעו, עתידים להאבק כנגד עשו וזרעו עד עלות השחר, בסוף כל הדורות.

רבקה בת בתואל, צדקת בת רשע, שגדלה בעולם הגדול בין רשעים וידעה לשמור שם על תומתה, מוכשרת היתה לחנך את יעקב אבינו להתמודדות במערכות החיים שמחוץ לאהל יצחק ומחוץ לבית המדרש. היא יכלה להדריך את יעקב, שמול הנבלים הללו אי אפשר לנהוג רק במידת "אמת ליעקב", אלא צריך לדעת גם להיות בבחינת "אחיו אני ברמאות" (בבא בתרא קכג א). ללמד את יעקב לא רק לשיר אלא גם לחיות את פסוקי שירת דוד:
"עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם־גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם,  עִם־נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהלים יח, כו-כז).

ה"בן איש חי", ר' יוסף חיים מבגדד, נשאל האם מותר לשקר ובאילו נסיבות. אחרי הקדמה שבה גינה בחריפות את השקר, מנה עשרות מקורות בדברי חז"ל שבהם מתוארים שקרים מוצדקים ואף מחויבים, וכך סיכם: "הרי סדרתי לכם שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז"ל להיתרא (=להתיר). ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר ותלמדו דבר מתוך דבר, אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קוּלוֹת חוץ מן השורה בדמיון דחוק" (שו"ת "תורה לשמה" סימן שס"ד).

מערכת חינוך אינה יכולה להסתפק בהקניית תורה ומצוות, מידות טובות וערכים נעלים. עליה ללמד גם איך לחיות ב"עלמא דשיקרא", לשרוד ואף להצליח בו. זאת, בהנחה שגידוליה אינם עתידים להישאר ספונים בבית המדרש כל ימיהם, פטורים מהבלי העולם וטרדותיו. אין מדובר בהתמודדות עם רשעים בלבד. כך לדוגמה, נדרש כיום חינוך כלכלי בסיסי לכל אחד ואחת, ואפילו ליושבי בית המדרש, לכל הפחות ברמה שתוכל למנוע מלהתפתות לפיתויי שיווק מתוחכמים, לאפשר להבין את מרכיבי השכר והמיסים, לבחון באופן מושכל את הייעוץ הבנקאי והפנסיוני ולמצות זכויות מול הרשויות השונות. אין צורך ללמד לרמות, אבל בהחלט נחוצה מידה של תחכום ואפילו ערמה כדי לקיים את המצווה "תמים תהיה עם ה' אלקיך" כהלכתה, כעצת החכם מכל אדם: פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל־דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ. (משלי יד טו)

Volver al capítulo

יצחק ועשו

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.