קריעת הבגדים בעקבות נאום רבשקה

 

ישעיהו הוא אמן של מילים. לאורך הספר כולו אנחנו נחשפים למופע מרהיב של שימוש במילה. כי הכלי היחיד של הנביא הוא המילה. הדרך היחידה שלו לנסות לשנות מציאות היא הנאום.

לכן הפרק שלנו, שאנחנו כבר מכירים מספר מלכים, המוצב באמצע ספר ישעיהו, הופך את הספר לזירת קרב של ממש. בתוך ספר הנאומים, ספר שהוא נחלתו הבלעדית של ישעיהו, נמצא נאום אחר, נמסרת לנו תעמולה נגדית.

גם רבשקה מכיר את הכוח של המילה, והוא יודע לשחק במילים ודרכן במאזיניו. קריאה בנאום של רבשקה תחשוף את הדרך שבה משתמש הדובר במילים כדי להעצים את האפקט על השומעים.

הלכה אחת שלומד התלמוד מתוך פרקנו, תחשוף אותנו, אולי, לקלף המנצח. למילה שכשהיא נאמרת במקום הנכון, לקהל השומעים המתאים, היא שוברת את המאזינים, מכריעה את המערכה.

ההלכה שאליה מתייחס התלמוד היא הקביעה של המשנה את ההליך השיפוטי ביחס לאדם שגידף את ה' בשמו המפורש. כדי לגזור את דינו של המגדף על הדיינים לשמוע את הגידוף במפורש מפי העדים. כך זה מתנהל:

"מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן, ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין" (סנהדרין נ"ו עמוד א).

העדים אומרים את הגידוף והדיינים קורעים את בגדיהם.

התלמוד שואל - מניין שהשומע גידוף צריך לקרוע את בגדיו?

"קורעין מנלן (=מניין לנו שיש לקרוע)?

דכתיב: "וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר... אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבשָׁקֵה"" (שם ס' עמוד א)

בתום נאומו של רבשקה מגיעים השרים קרועי בגדים אל חזקיהו. הקורא סבור שקריעת הבגדים משקפת את האימה לנוכח המציאות המשתקפת בנאום, אך התלמוד מציג קריאה אחרת. קריעת הבגדים היא התגובה לגידופים שהשמיע רבשקה כנגד ה'.

הקריאה הזו מעמידה את הנאום על עיקרו. הנאום מציב את העוצמה האנושית מול שלטון א-לוהים. ישעיהו לכל אורך הספר דורש במפגיע - שלטון א-לוהים ולא שלטון אדם. ואילו רבשקה בנאום מחושב בא, מגדף את א-לוהים, ואומר לכולם - הכוח הוא בידיה של אשור, א-לוהים לא יעזור. והשומעים קורעים את בגדיהם.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה לישעיהו פרק לו

Volver al capítulo

מפה לישעיהו פרק לד

Volver al capítulo

שמחת עולם

Volver al capítulo

זה לא מום אמיתי

 

כולם רוצים להיגאל, כולם רוצים עצמאות, כולם רוצים לחזור אל ארץ מולדתם. אבל בדרך לשם רבים הקשיים.

ישעיהו, בנבואתו בפרק ל"ה, פונה אל הגולים, מנחם אותם ומספר להם על הגאולה העתידית. לפי הפרק שלנו הגאולה תתרחש בצורה ניסית, גם ברמה הגאוגרפית-מציאותית, וגם ברמה האישית, ומעניין לראות את הבעיות והקשיים שאיתם סבור ישעיהו שיתמודדו הגולים:

בעיה חמורה אחת היא המדבר המבדיל בין ארץ ישראל לבבל, אותו יש לצלוח. אך זו לא הבעיה היחידה, ישעיהו סבור שיהיו בעם גם עיוורים, חירשים, פסחים, ואילמים. האם ישעיהו מדבר על מומים אמיתיים, או שמא הוא מתייחס אליהם כאל מטאפורות? עיוורון רוחני, חירשות ורפיסות של אנשים שומעים, חזקים, בריאים, היודעים גם לדבר, שבעייתם היא שהם לא רוצים לשמוע ולראות את המציאות?

במקומות אחרים בפרקי הגאולה של ישעיהו, נראה שהכוונה היא למכשולים שאינם עובדתיים, לדוגמה בפרק מ"ב: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (מ"ב, ז). גם כאן נראה שישעיהו לא פונה באמת אל בעלי המומים, אלא לאנשים הרגילים שלא מאמינים ביכולתם להיגאל, שנראה להם שהדרך קשה וארוכה, שיש מדבר בדרך, שהם לא רואים ולא שומעים את המציאות כפי שהיא, שהם תופסים את עצמם כפסחים ואילמים.

ואולי הם כן רואים את המציאות כפי שהיא. באמת יש מדבר, באמת השמועות לא טובות ונראה שהמצב לא מתאים לגאולה. ובכל זאת קורא להם ישעיהו להסתכל על הדברים אחרת, להאמין, להיות בעלי חזון. אולי בעצם זהו תפקידו של הנביא, החוזה: לגרום גם לעם להאמין בחזון. ובחיזיון.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נבואה לשיבת ציון ולדורות

 

שלוש הבטחות יש בנבואה: המדבר יפרח, החולים ובעלי המומים יתרפאו, בני ישראל ישובו אל ציון בדרך ישרה. ההבטחות אמורות בלשון כללית ורומזות שהגאולה העתידה תהיה דומה לגאולה ממצרים.

ההבטחות על פריחת המדבר משתמעות לפנים אחדות: במשמעותן העיקרית המדבר הוא בדרך העוברת מבבל אל ארץ ישראל, והוא יפרח כדי שתהא דרך נוחה ונעימה לשבי ציון, ויבקעו בו נחלים להשקות את העוברים בו, כמו שנבקעו המים במדבר ליוצאי מצרים. ואולם, מלשון הכתוב נראה, שהפריחה המובטחת לא תהיה לשעתה בלבד, לשעת המעבר של שבי הגולה, אלא שישתנה טבע המדבר, והוא ייהפך לארץ פוריה, משום שיתגלה בו כבוד ה' (א-ב). כבוד ה' ילך לפני שבי הגולה במדבר, כמו שהלך לפני יוצאי מצרים. ובגאולה העתידה יתגלה כבוד ה' ביתר תוקף ועוז מבימי יציאת מצרים, ומעוצמת התגלותו תתבטל קללת השממה הרובצת על המדבר והוא ייהפך לארץ פוריה וברוכת מים.

ומסתבר, שבכלל ה'מדבר' האמור בפרשה הזאת גם ארץ ישראל עצמה, שהייתה למדבר שממה בימי הגלות, ולכשישובו בניה אליה, תשוב ותפרח ותהיה כולה ארץ ברוכה. ועוד יש לומר, שהמדבר שיעברו בו גולי בבל בדרכם אל הארץ גם הוא כלול בתוך גבולות הארץ המובטחת לאברהם אבינו (וכן גם המדבר שעברו בו יוצאי מצרים) ככתוב: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, יח). ולפי זה יש לומר, שתחילה יפרח המדבר כדי שיעברו בו בני ישראל בדרך נוחה, ופריחתו תתמיד, כדי שבסופו של דבר יתנחלו בו בני ישראל, כאשר ירשו את כל הארץ המובטחת. 

ההבטחה על דרך הקודש מכוונת מעיקרה לדרכם של שבי הגולה, ועם זה היא גם הבטחה לכל הדורות על הדרך העולה אל בית המקדש. וכן ההבטחה על רפואת בעלי המומים יוצאת לפנים רבות: היא הבטחה לשבי הגולה, שלא יהיו בהם מומים המעכבים את הליכתם בדרך; היא גם הבטחה לבני ישראל שיתרפאו כולם; והיא גם הבטחה, שכל התועים יכירו באמיתות ה' א-להי ישראל ודברי נביאיו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר ישעיהו כרך א עמ' שסו-שסז

Volver al capítulo

חורבן התרבות האדומית

Volver al capítulo

על איזו תקופה מדברת הנבואה?

 

הפרשה [פרקים ל"ד-ל"ה] מתחלקת לשני חלקים: בחלק הראשון (פרק ל"ד) נבואת חורבן קשה לאדום ובחלק השני (פרק ל"ה) נבואת גאולה לישראל. סמיכות הנבואות האלה מעלה בזיכרון את דברי המקונן: "שישי ושמחי בת אדום וגו' תם עונך בת ציון וגו'" (איכה ד', כא-כב). דימיון זה עשוי ללמדנו, שכמו הדברים שבאיכה כן הנבואה כאן בישעיהו מכוונת מעיקרה לשבי ציון מגלות בבל. באותם הימים היה אדום אויב קשה לישראל יותר מבבל, כי האדומים ביקשו לרשת את אדמת ישראל ולהתנחל בה (עיין יחזקאל ל"ה י) ועל כן כאשר באה הנבואה לבשר את שיבת ציון מגלות בבל, בישרה תחילה את חורבן אדום. והוא רמז לעולים מבבל, שלא יתייראו מפני האדומים, הזוממים לרשת את יהודה לעצמם - כבר נגזרה על אדום כליה גמורה.

והנה בפירושנו לעיל (לפרקים י"ג-י"ד) [על משא בבל] הבאנו סברה, שמעיקרן התכוונו הנבואות ההן לחורבן אשור (עיין שם). ואף כאן בענין הנבואה על אדום, סבר המפרש הקדמון ר' משה הכהן שסנחריב מלך אשור החריב את אדום, ולחורבן הזה נבואת ישעיהו מכוונת. ואכן, היה אדום אויב לישראל למן ימי האבות, ונביאים רבים נבאו עליו פורענויות קשות. ואולם הדעת נוטה לומר, שאף אם מלכתחילה נתכוונה הנבואה הזאת לעניינים שהיו בדורו של ישעיהו הנביא, הרי קביעת הנבואה הזאת לפי סדר הפרשיות במקום הזה מלמדת אותנו, כי הדברים מכוונים (ולו גם בכוונה משנית) לימי גלות בבל.

ואולם, על פי הכלל הגדול בהבנת דברי הנביאים, שכל דבריהם נאמרו לשעתם ולדורות, יש לומר שתוקפם של הדברים עומד בעינו בכל הדורות, והוא ייעוד של חורבן וכליה על כל צוררי ישראל ועל כוחות הרשעה בכלל, מבלי לפרט שם של עם מיוחד או של מוסד מיוחד. 


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר ישעיהו כרך א עמ' שסה-שסו

Volver al capítulo

הדרך לצאת מהסבך

 

בפרק זה רב הנסתר על הגלוי. קשה להבין מי הוא השואל ומי הוא המשיב. לשון של קרבה בין ה' לבין עמו מתחלפת בתוכחה קשה, ואתה עומד תמה - האם הדברים הנאמרים כאן הם תוכחה או דברי נחמה? האם נבואה לעתיד יש כאן, או תיאור המצב הנוכחי ביהודה? האם הדברים מופנים אל אויבי עם ישראל או שמא אל העם השוכן בציון, או שמא אל כולם בו זמנית?

אולי ייתכן לומר שהדברים בפרק זה מכוונים למצב המסובך, שבו העם עומד על פרשת דרכים והוא אינו יודע כיצד עליו לנהוג. כל האפשרויות פתוחות, ולכל צעד יש מחיר. בשלב זה ישנם כבר לקחים היסטוריים, שמתברר מהם יותר ויותר שעם ישראל עלול לשלם מחיר כבד על ההתנהגות שלו. לכן הנביא משתמש בכוח חזונו והיותו שליחו של ה', והוא אומר להם כי יש ברצונו של ה' לסוכך ולהגן עליהם מפני כוחותיהם של הכובשים הגדולים של הימים ההם. אבל עליהם להבין שיכולתם הרבה ועוצמתם הצבאית של אויבי ישראל, גם היא חלק מהתכנית הא-לוהית.

לכאורה זו סתירה שקשה להבנה, ולכן גם הפרק שלנו כתוב ובנוי בצורה שקשה להבין אותו. אבל יחד עם זאת, שזורים בפרק מספר פסוקים האמורים לשמש לעם ישראל קווים מנחים, הבאים לסייע להם למצוא את הדרך הנכונה שתוציאם מאפלת המבוכה וחוסר היכולת לפעול נכונה, אל בהירות המחשבה והמעשה שתנחה אותם אל קיום רצונו של ה', ובעקבות זאת לקבלת סיועו של ה' להצלה, לישועה ולהמשכיותם של המקדש וממלכת יהודה. 

פסוקים אלו השזורים בפרק מציבים לעם בציון את סולם הערכים הנדרש להתחברות מחודשת אל ה'"והיה אמונת עתך, חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו" (ו). חוסנה של החברה היהודית יהיה תוצאה של ישועות ה' מחד, ומאידך הוא יהיה תוצאה של חכמה ודעת שיביאו להבנה שיראת ה' היא האוצר האמתי של עם ישראל. הרמה המוסרית שאליה יש לשאוף: "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד" (טו). בניגוד מוחלט לשחיתות המפורטת בפרק א'. נדרשת אמונה מוחלטת בה' – "כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו" (כב).

ערכים אלו הם המוצא מהסבך והמצב הבלתי ברור שעם ישראל מצוי בו. אם אומנם יפעל עם ישראל כך, אם תבוא התערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה על ידי העם עצמו), הם יזכו לתגובה מלמעלה: "נשגב ה' כי שוכן מרום מילא ציון משפט וצדקה" (ה). הקב"ה בעצמו יעזור לטפח בציון חיים שיש בהם אהבת הזולת והתנהגות של יושר ומשפט.

חיים אלה ישודרגו עד כדי כך שתוצאתם תהיה: "מלך ביופיו תחזינה עיניך, תראינה ארץ מרחקים" (יז). ההליכה לאור הערכים הללו תגרום לכך שהמלך השולט עליכם יקרין עליכם את תכונות היופי שלו: שופט בצדק, מנהיג המשפיע מטובו על נתיניו ומוליך אותם אל החיים הטובים, האמורים להיות מנת חלקם של העם ההולכים לאורו. אבל יש עוד מלך אחד, זהו הקב"ה, שישועותיו והשפע שיביא על ירושלים ותושביה, יביאו לידי ביטוי מוחשי את יופיו, דהיינו את חסדו וטובו האין סופיים שיבואו על עם ישראל. כך, שמתוך הסבך והמבוכה, יש דרך לצאת אל האורה והישועה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Communication issues

The dialogue that takes place in Parashat Hayyei Sarah between Avraham and the Hittites and between Avraham and Ephron is made up of repeated calls from all sides begging the other side to “hear me.”

“Hear us, my lord: you are the elect of God among us. Bury your dead in the choicest of our burial places; none of us will withhold his burial place from you for burying your dead.”

“Hear me, and intreat for me to Ephron the son of Zohar.”

“No, my lord, hear me: I give you the field and I give you the cave that is in it.”

“If only you would hear me out! Let me pay the price of the land; accept it from me, that I may bury my dead there.”

“My lord, do hear me! A piece of land worth four hundred shekels of silver—what is that between you and me?

“And Avraham hearkened unto Ephron; and Abraham weighed to Ephron the silver.”

The author of the Toldot Yitzhak asks “Were they all deaf?” Why was it necessary to repeat the request to listen over and over again?

 

Obviously, they were not deaf. The meaning of the repeated requests to hear and to listen indicate that there is a subtext to the spoken word and that the speaker is asking the listener to pay attention to what is being said between the lines.

 

Avraham first asks the Hittites to sell him a burial site. One can assume that he already knew exactly what he wanted – the burial cave belonging to Ephron – but he first makes a general appeal before stating his ultimate aim. While speaking with the Hittites he does not begin with his specific request. His conversation is a means to put Ephron into a position where he cannot refuse Avraham’s request – when it comes. Avraham’s plan is to convince the general populace to recognize his legitimate needs and to side with him, rather than with Ephron. The community’s reaction is “Hear us, my lord: you are the elect of God among us. Bury your dead in the choicest of our burial places.” They continue, assuring him that “none of us will withhold his burial place from you for burying your dead.” They appear to open their hearts and their homes to him, even while hinting that they have been forced to do so. This they show by extolling Avraham’s elevated position, making clear that with another they would not have been so generous.

 

It is only then that Avraham reveals his precise request: “Hear me, and intreat for me to Ephron the son of Zohar. Let him sell me the cave of Machpelah that he owns, which is at the edge of his land. Let him sell it to me, at the full price, for a burial site in your midst.”

Avraham does not wish to take advantage of his position to make use of the people’s land without paying. He offers to pay the land’s full value. Avraham’s plan leaves Ephron no choice but to agree. It becomes clear in the coming verses that although Avraham has never spoken to him directly, Ephron has been present throughout the negotiations. Still, by turning to the townspeople and saying “Hear me, and intreat for me to Ephron the son of Zohar” Avraham is consciously ignoring the fact that Ephron is there, listening to every word.

 

Ephron falls in line with the diplomatic conversation taking place, and responds by saying: “No, my lord, hear me: I give you the field and I give you the cave that is in it.” He generously offers even more than what was originally requested – not only the cave, but the entire field, as well! By doing so, he puts Avraham in a position that he has no choice but to pay; he cannot possibly accept such a large gift. In response to Ephron's courtesy, Abraham bows low “before the people of the land.” Rather than responding directly to Ephron’s offer, he turns to the Hittite community, and thanks them for playing the role of intermediaries, for now Ephron cannot back away from his offer. Only then does Avraham turn to Ephron – still in earshot of the other people – saying: “If only you would hear me out! Let me pay the price of the land; accept it from me, that I may bury my dead there.” By opening with the words “If only you would hear me out!” Avraham indicates that he understands Ephron very well, and is open to continuing the negotiations in this manner.

 

Ephron responds: “My lord, do hear me! A piece of land worth four hundred shekels of silver—what is that between you and me?” Superficially it appears that Ephron is saying that the land is of little value and that Avraham can keep it as a gift. But by mentioning a specific price, Ephron is hinting that he expects to be paid very well for the land. Avraham understands very well how much the “gift” will cost him, and the Torah relates: “Avraham accepted Ephron’s terms. Abraham paid out to Ephron the money that he had named in the hearing of the Hittites—four hundred shekels of silver at the going merchants’ rate.”

 

Everyone who was present understood that negotiations were taking place. The negotiations went on without interruption and no one threatened to storm out or to break them up. At no time did Ephron refuse to sell, nor did Avraham complain that the price was set too high, because the discussions were not personal so much as they were political. It might appear that Avraham chose this method because he was involved in an unpleasant task – in the midst of his mourning he was forced to deal with purchasing a burial plot. In truth, however, it appears more likely that this method of negotiation is not a cover-up, for Avraham is not really negotiating for a burial plot for his wife so much as he is purchasing his first stronghold in the Promised Land. This is an historical turning point on a national level – staking the first claim in the Land of Israel.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.