גדולה אינסופית ויחס לחלש

 

התפישה האנושית מחברת את הגבורה עם הגובה והחוזק, הנראות היפה של כל הגיבורים, מאז שמשון ועד לרוקי. בניגוד לכך, בכל המיתוסים והסרטים תמיד לגיבור יש את הרגישות והנגישות לאומלל, לעני ולמי שאף אחד אינו מביט בו. בכל סצנה מתבטאת תכונה אחת שלו – כאן הוא שליט העולם ומצילו, וכאן הוא רגיש ומסייע.

בעולם הנביאים והמדרש מתקיים חיבור המשלב את הגבורה עם תשומת הלב לאלו שאינם במרכז החברה – שניהם יחד באותה הסצנה:

"אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, אתה מוצא ענוותנותו;
דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים:
כתוב בתורה – "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים" (דברים י', יז),
וכתיב בתריה - "עשה משפט יתום ואלמנה" (שם, יח).
שנוי בנביאים – "כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש" וגו' (ישעיה נ"ז, טו),
וכתיב בתריה - "ואת דכא ושפל רוח" (שם).
משולש בכתובים - דכתיב "סלו לרכב בערבות ביה שמו" (תהילים ס"ח, ה),
וכתיב בתריה - "אבי יתומים ודין אלמנות..." (שם, ו)" (תלמוד בבלי מגילה לא עמ' א).

המדרש מביא שלושה פסוקים שבהם יש שילוב בין גדולתו של האל, ובין הפניות שלו לטפל במי שאינו מרכז החברה – יתום ואלמנה, דכא ושפל רוח. שלושת הפסוקים מובאים על מנת להדגיש עבורנו, שאל נחשוב שגדולתו של האל, כיוצר העולם וכמי שמנהיג אותו והוא מלך המלכים ואדוני האדונים, מרחיקה אותו מאלו שאינם חשובים. להפך, בכל מקום שמוזכרת גדולתו והיכולת הבלתי מוגבלת שלו, מוזכרת גם תשומת לבו לקטן ולחלש.

המעבר מגדולה אין סופית לחולשה וקטנות באותה התמונה, היא שהופכת אותו להיות מי שהוא.

עוד על אותו נושא ניתן לשמוע בשיעורו של הרב אורי שרקי 'גדולת ה' בירידה לפרטים הקטנים'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק מ'

פרק זה פותח את החלק השני של ספר ישעיהו שעיקרו נבואות נחמה. לגבי היחס בין החלק הראשון של ספר ישעיהו לחלקו השני ראו: בשיעורו של הרב אמנון בזק, ובשיעורו של הרב יעקב מדן.

פרקים אלה מתאפיינים בנבואות קצרות, שמקשות על האבחנה האם קטע פסוקים מסויים הוא נבואה עצמאית או חלק מנבואה רחבה יותר.

דברי נחמה (א-יא)

בפסקה זאת הנביא פותח בדברי נחמה לישראל: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (א). הנביא מתאר כיצד כל הר, גיא וגבעה ישפלו לכבוד ה' והגאולה "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ה). הנביא ממשיך לתאר את ה' כמי שיבוא בחוזקה ויגאל את ישראל "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" (יא).

גדולת ה' (יב-לא)

קטע זה נחלק לכמה עניינים. בתחילה הנביא פותח בשאלות רטוריות, כמו: "מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן" (יב). המטרה של השאלות האלה היא ההבנה שה' שולט בבריאת העולם ובהיסטוריה. כך בהמשך הפסקה הנביא מנגיד בין הפסלים שאותם עובדים עובדי האלילים לבין ה', ולועג לפסלים ולעובדיהם. הנביא מכתיר את ה' כמי שברא את העולם והוא שולט בו: "שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (כו).

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק ל"ט

ביקור מלך בבל אצל חזקיהו (א-ב)

בעקבות מחלתו של חזקיהו, שקראנו עליה בפרק הקודם, שולח מלך בבל משלחת אל חזקיהו. חזקיהו מקבל את פניהם בשמחה ומראה להם את כל אוצרותיו: " לֹא־הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא־הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל־מֶמְשַׁלְתּוֹ" (ב).

תגובת ישעיהו (ג-ח)

ישעיהו מגיע לחזקיהו ושואל אותו על הביקור. חזקיהו שוב חוזר על מה שכתוב קודם לכן ומדגיש לישעיהו שהוא הראה להם את כל אשר בביתו "לֹא־הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא־הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי" (ד). בעקבות זאת ישעיהו מנבא רעות: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל  לֹא־יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה'. וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ו-ז). חזקיהו מתנחם בעובדה שהפורענות על ביתו לא תבוא בחייו, אלא לאחר מותו.

Volver al capítulo

תקציר ישעיהו פרק ל"ח

סיפור זה מקביל בחלקו למלכים ב' פרק כ'. שם מופיע החלק הראשון של הסיפור. תפילתו הארוכה של חזקיהו (ט-כ) לא מופיעה בספר מלכים.

מחלת חזקיהו (א-ח)

חזקיהו חולה במחלה סופנית. חזקיהו מתפלל לה' ומבקש לדחות את הקץ: "אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (ג). ה' שומע את תפילתו של חזקיהו, וישעיהו הנביא פונה אל חזקיהו ואומר לו: " הִנְנִי יוֹסִף עַל־יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ה). ישעיהו נותן אות לחזקיהו לריפוי מחלתו.

תפילת חזקיהו ורפואתו (ט-כא)

בפסקה זו מביא הנביא את תפילתו של חזקיהו בזמן מחלתו. התפילה של חזקיהו מזכירה מזמורי תהילים שעוסקים בצרה של יחיד. בתחילה חזקיהו מתאר את המוות המתקרב ("אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי"), לאחר מכן עובר לתאר את הסבל שלו ("יְשַׁבֵּר כָּל־עַצְמוֹתָי מִיּוֹם עַד־לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי") ולבסוף התעוררות תקווה שה' יציל אותו ("ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל־יְמֵי חַיֵּינוּ עַל־בֵּית ה'").

בסוף התפילה, מובאת תשובתו של ישעיהו, שנזכרת (בשינויים) גם בספר מלכים: "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל־הַשְּׁחִין וְיֶחִי" (כא).

 
Volver al capítulo

ייעודו של הסריס

 

יכול הסריס לשקוע בצער ויאוש, על שלא יישאר אחריו זכר בעולם, אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ג-ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש בעולם גם מוות וחולאים שונים, וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו. חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, אחד מהם, הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שארע לחזקיהו המלך, באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה וחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש, אמר לו הנביא: "וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ, וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ל"ט, ז).

אמרו חכמים, שבדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו, נתקיימה הנבואה הקשה. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס (סנהדרין צג, ב; פרקי דרבי אליעזר נא). מתוך התבוננות בדמותם ופועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, וכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו, ובמשך שנים ניזונו מקִטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו, היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במשך שנות גלותם בארמון המלך, החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה, ודריָוֶש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה', וכשנתפס, הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו').

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים (אבות דרבי נתן ד): "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים... היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון".

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו, ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא תוך דור או שניים יתבוללו בגויים. והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם כיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיא, ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגוים. (דניאל לא היה שם באותו הזמן, כמבואר בסנהדרין צג, א).

אמרו חכמים (סנהדרין צג, א) על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה... ולדם... כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה - נתקררה דעתו". בזכותם, זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.


מתוך הספר 'פניני הלכה' - שמחת הבית וברכתו

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מים, יין וחלב

Volver al capítulo

ה' ילמד את ישראל תורה

"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נ"ד, יג)

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויגש סימן יב 

... והרי כתיב באברהם: "וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי" (בראשית כ"ו, ה), ומהיכן למד אברהם את התורה? 

ר' שמעון בן יוחי אומר: נעשו לו שתי כליות כשתי כדים שלמים, והיו נובעות תורה. ומנין שכך? הוא אומר "אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים ט"ז, ז). 

אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן בן אלעזר איש הבירה: אפילו עירובי תבשילין היה יודע אברהם אבינו, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'" (בראשית כ"ו, ה).

ובן ג' שנים הכיר אברהם לבוראו, שנאמר "עקב" [=172; שם], שכל ימיו של אברהם היו מאה ושבעים וחמש, מכאן אתה למד שבן ג' שנים הכירו, והיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'" (בראשית י"ח, יט).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה למדת את בניך תורה בעולם הזה, ולעולם הבא אני בכבודי אלמדם את התורה, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נ"ד, יג).

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Yaakov and Esav – Three perspectives on their meeting

Yaakov approaches his impending meeting with Esav with trepidation. Parshat Vayishlah relates: “Then Jacob was greatly afraid and distressed.” The distress signals expressed by Yaakov are clearly visible to us and they reflect the great concerns and frightening scenarios that are running through his mind.

The multiple preparations that Yaakov makes for the meeting are a model of strategic planning that includes a set of possible options. Yaakov appears to be anticipating a difficult confrontation – perhaps even a military clash – with Esav.

It should be noted that Yaakov’s concerns do not arise in a vacuum. The two brothers share a common history, and Yaakov is well-aware of Esav’s vow to take revenge and kill him for stealing the blessings. At the same time, Yaakov has made a decision to return to the Land of Israel and to settle there, establishing a place for himself and his family in his native land. As far as Yaakov is concerned, he has no choice but to return home. Life in exile was temporary and although it was a convenient escape from Esav's terror, his longing to return home to his father gave him no rest. After many years, he has returned home, to the Land of Israel, and with it, to the confrontation with Esav and the difficult relationship that he remembers.

An overview of what happens in this story can shed light on more general questions of conflict resolution.

 

Yaakov anticipates a struggle.

 

Something very different takes place, however: “Esav ran to greet him. He embraced him and, falling on his neck, he kissed him; and they wept.” Immediately afterwards we are told: “Looking about, he saw the women and the children. “Who,” he asked, “are these who belong to you?” It turns out that far from being violent, Esav is excited to see his long-lost brother. By all appearances, he is a doting uncle.

Yaakov’s response to Esav’s question is: “The children with whom God has favored your servant.”

This back-and-forth brings to light a clear distinction between the approaches of Yaakov and Esav. While Esav asks “who are these who belong to you?,” Yaakov answers that they are a gift from God – not something that he owns. In these succinct words, their radically different worldviews are laid bare. And yet the encounter between the two brothers was necessary, because it changed Yaakov’s initial simplistic understanding of his relationship with his brother. In his mind he imagined Esav to be a murderous demonic character, but reality turned out to be more complicated. What emerges from the reunion may not be entirely reassuring, but it certainly brings out the complexity of the relationship between the two brothers.

The Torah seeks to create a sense of dissonance between the preparation for the encounter and the encounter itself, between Yaakov’s assessment of Esav and the real Esav, between the description of the conflict as Yaakov imagined it prior to the meeting and the conflict itself following the encounter.

The brother’s relationship could not be clarified without a face-to-face meeting. Generally speaking, long-standing disputes cannot be settled by means of internal discussions under circumstances influenced by previous, simplistic perspectives. It seems that there is no substitute for a direct encounter – for all its complexity – if one is to understand the different viewpoints, the diverse perspectives and so forth.

The meeting between the brothers ends with no clear conclusion. While Esav offers to accompany him, Yaakov declines and they go their separate ways.

Before they separate, however, Yaakov does promise to meet with Esav again: “until I come to my lord in Seir.” The commentaries question how Yaakov could have made such a commitment, when we do not find that he ever makes any attempt to fulfil it. The Talmud Yerushalmi (Avoda Zarah, Chapter 2) writes: We have reviewed the entire Torah and have not found that Yaakov ever went to visit Esav!” Many different answers are offered to this question.

One possibility is that Yaakov really had planned to make his way to Seir, but once Yitzhak passed away, the brothers met at his funeral obviating the need for another meeting.

Another possibility is that Yaakov told Esav that he would meet him in Seir out of politeness, but that both he and Esav understood that the invitation and the agreement to visit were made in the realm of courtesy, and not meant to actually be carried out.

A third possibility is that even after the pleasant encounter, Yaakov still feared that Esav planned to carry out an attack against him and his family. Yaakov’s strategy was to assure Esav that they would yet meet again, hoping that if Esav really wanted to kill him, he would decide that there would be better opportunities to do so in the future. According to this approach, Yaakov never had any intention of fulfilling his promise, which was made under the duress of threatening circumstances.

Underlying each of these three approaches are a series of basic assumptions. According to the first approach, the relationship between the brothers was now a positive one, the differences between them notwithstanding. Yaakov truly planned to renew contact with his brother.

The second approach assumes that the historic meeting that took place between the brothers closed with mutual respect and a diplomatic avoidance of the differences that remained between them.

According to the third approach, it is clear that the earlier hatred still remains, and that a few hugs, kisses and tears will not change that reality. The desire for revenge still controls who Esav is, and the Torah’s depiction of a warm reunion is nothing but an illusion.

How is it that a single biblical story can be understood in radically different ways? How can different commentaries read the same words and for one to decide that they show understanding and forgiveness, while another sees a “cold war” and a third sees evidence of antipathy?

It appears that the commentaries do not view this story as merely describing the interaction between two brothers, rather they consider it a formative historical event defining the relationship between Israel and the nations of the world. Rabbi Hayyim David haLevi writes as follows:

“The main episode in Yaakov’s life, the one that symbolizes the events of the nation, is the story that opens Parashat VaYishlah. The midrash describes how Rabbi Yehudah HaNassi would review this story every time he was to interact with foreign powers, deriving the methods with which to best deal with them (Bereishit Rabbah, 78:15). Even the letters that he wrote to the monarch made use of terminology from this parasha, writing: ‘from your servant Yehudah to my lord, the king, Antoninus’ just as Yaakov said: ‘To my lord Esav, thus says your servant Yaakov’ (Bereishit Rabbah, 75:5). For our sages saw this parasha as foreshadowing everything that occurred in the exile of Rome, and they endeavored to model their own actions based upon it, just as Yaakov did, until he succeeded in returning to the land of his fathers.”

(Responsa “Aseh Lekha Rav” 4:7)

Anyone reading this story recognizes that there is a deeper meaning beyond the story itself, and since these are questions of national significance, the dry facts become less important and the interpretation given to them is truly the point of departure. This is what leads to interpretive diversity.

Is there a way to interpret this story in a positive, optimistic manner?

Some would say that this meeting opens the path towards the elimination of dehumanization of “the other,” allowing for the creation of bridges between differing world views.

Some would say that a successful, sincere personal interaction is a positive step, but, on its own, cannot resolve deep conflicts, since it does not erase the differences in fundamental beliefs.

And there are those who would say that by means of personal relationships, we can at least manage to behave in a correct fashion towards those with whom we disagree.

But perhaps, at some point in the future, the secret of Yaakov’s promise of “until I come to my lord in Seir” will be fulfilled, when the time is right.

~~~

This essay was inspired by my colleagues at the Religious Leadership Forum for Discussion of the Arab-Israeli conflict.

Volver al capítulo

אקטואלי מתמיד

 

בבררו את נושא הפרשה, כותב אבן עזרא: "והנכון בעיני... שהוא ידבר על כל עבד השם שהוא בגלות; או יהיה "עבדי", כמו "ישראל עבדי" (ישעיה מ"א, ח)". 

פירוש זה, המזהה את עבד ה' עִם עַם ישראל שבגלות, הוא המקובל על רוב הפרשנים, וניתוח הפרשה על פי הנחה פרשנית זו יאיר את הפרשה באור יקרות, שהאקטואליות שבה תפתיע את הקורא.

מה כוללת הפרשה? את תיאורו של עבד ה' - הוא ישראל בגלותו - כשהוא נתון לחרפה ולבוז; את התדהמה של הגויים בראותם את תהליך הגאולה של ישראל; ואת תהליך הגאולה והתקומה של ישראל העוזב את גלותו. נבחן את הפרשה על פי שלוש נקודות אלה:

היהודי נחשב למפלצת! "כאשר שממו עליך רבים, כן משחת מאיש מראהו, ותארו מבני אדם" (נ"ב, יד). אמונות העם של הגויים מניחות כי היהודי אין לו דמות אדם! אבן עזרא נותן לפסוק פירוש אקטואלי לדורו: "וזה דבר ידוע כי כמה גויים יש בעולם, שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות, וישאלו היש ליהודי פה או עין. כן בארץ ישמעאל ובאדום". 

זאת ועוד: הנביא אומר (בשם הגויים) - "נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי, וכמסתר פנים ממנו - נבזה ולא חשבנוהו" (ג) - הפסוק אינו ברור: מי הסתיר פנים ממי? אבן עזרא מעיר גם כאן: "יש עד היום הזה גוי, כאשר יראה יהודי, יסתיר פניו ממנו".

ופסוק נוסף: "נגש - והוא נענה. ולא יפתח פיו. כשה לטבח יובל, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו" (ז). על פסוק זה, המתאר את היהודי מעונה וסובל ומובל לטבח ואין הוא פותח פיו מעיר אבן עזרא: "אין צורך לפרש זה. כי כל יהודי כן הוא בגלות. כי בשעה שיעונה, לא יפתח פיו לדבר". 

האם אין רוח אקטואלית נושבת מפירוש זה ומפסוק זה, המתאר את היהודי החי על פי מערכת חוקים מיוחדת, מפלה, ואין הוא מעז להתקומם נגדה, כי איש לא יושיעו?

העניין השני הוא תדהמת הגויים - גאולת ישראל מעוררת תדהמה אצל הגויים: "עליו יקפצו מלכים פיהם, כי אשר לא סופר להם ראו, ואשר לא שמעו התבוננו" (נ"ב, טו) - המלכים סוגרים את פיהם מרוב תדהמה: עם ישראל, בניגוד לכל ההנחות והאמונות - מתעורר! והם קוראים בתימהון: "מי האמין לשמועתנו; וזרוע ה' על מי נגלתה?!" (א) אם נזכור כי שפלותם של ישראל הינה - לטענת הנוצרים - עונש על כך שישראל לא קיבל את מרות הנוצרי; וכי שפלותם היא היא הוכחה לצדקת הנצרות, ניתן משמעות אקטואלית גם לתדהמה של הגויים: אין יתכן שעם ישראל "ירום ונישא וגבה מאוד" (נ"ב, יג) - הרי עובדה זו נוגדת את יסודות האמונה הנוצרית!

ולבסוף, מופיע תיאור הגאולה והתקומה הכולל שלושה מרכיבים: התעוררות ישראל: "הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד" (נ"ב, יג); רציפות הגאולה לעתיד: "יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח" (י); וניצחון על סביבותיו: "לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל" (יב).

שלושה רעיונות מצאנו בפרשת שלפנינו, ושלושתם כמו מדברים אלינו היום, מהווי חיינו ותקוותנו: תיאור האנטישמיות מחד; תיאור הגויים שאינם יודעים כיצד לעכל אותנו, מאידך, ותיאור הגאולה והתקומה, שאנו צופים להם בחרדה ובאימה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת 

Volver al capítulo

הכניסה לבני נכר אסורה?

 

"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (א). פסוק שירי ומרומם זה כולל הכרזה - "כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא".

כמה וכמה קשיים משפט זה מעלה. הכתוב מציג צמד - עָרֵל וְטָמֵא. האם ערל הרי הוא כטמא? התלמוד במסכת זבחים אומר - "ערל מנלן [=מנין לנו]? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: "כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי" (יחזקאל מ"ד, ט)" (זבחים כב עמוד ב). והנה בתורה לא מצאנו איסור על כניסת ערלים למקדש.

הכתוב בספר ויקרא אוסר על קבלת קרבן בעל מום מבן נכר - "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם" (ויקרא כ"ב, כה), ומשמע שבן נכר (שהוא כנראה גם ערל) מביא קרבנות ונכנס עמהם למקדש.

כך גם משמע בתפילת שלמה - "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם" (מלכים א ח', מא-מג).

גם בנבואת הנביא המנחם שבספר ישעיהו משמע שבני נכר נכנסים למקדש - "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים... וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (נ"ו, ו-ז). ושוב באה נבואה בסוף ספר ישעיהו -  "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ס"ו, כג).

אנו יכולים לשער שההלכה הקדומה התירה כניסת גויים למקדש, ותורתו של יחזקאל ששמרה את המקדש לאליטה הכוהנית, סגרה את המקדש בפני נכרים. והנה הפסוק לא רק אוסר על כניסת ערלים וטמאים למקדש, אלא לעיר כולה - "עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (א).

כך נפסקה הלכה במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה ומשקפת כנראה הלכה צדוקית - 'כול איש עור לוא יבואו לה ימיהמה ולוא יטמאו את העיר אשר אני שוכן בתוכה… וכול איש אשר יטהר מזובו... ורחץ את כול בשרו במים חיים אחר יבוא אל עיר המקדש' (עמוד מז). האם הפסוק שאנו דנים בו מרמז לשיטה הלכתית קיצונית כעין ההלכה של מגילת המקדש? ספק בעיני. מתוך ההקשר נראה שמדובר במטאפורה שלא יבואו עוד כובשים זרים לירושלים. חז"ל לא העלו על דעתם לפְסוק שלטמאים אסור להיות בכל ירושלים, ואילו הצדוקים הפכו את המטאפורה לממשות ולהלכה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.