נעניתי לכתוב רשימה קצרה זו לבקשת הרב ד"ר בני לאו, לזכר אמי שפרה רובינשטיין-בירנברג עליה השלום, שהיתה אחות בריאות הציבור בכירה, אישה רבת פעלים וזכויות, ציונית נלהבת אך בעלת אופי פסימי משהו, שהתנ"ך היה למראשותיה תדיר והנביא ירמיהו, על חייו, נבואותיו וגורלו היה אהוב לבה. שמעתי מפיה פעמים רבות את הפסוק האחרון של פרק ח' ואת הפסוק הראשון של פרק ט', שזה לשונם: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי; מי יתנני במדבר מלון אׂרחים ואעזבה את-עמי ואלכה מאתם, כי כֻלם מנאפים עצרת בׂגדים".
חלק גדול מנבואות ירמיהו הוא ביקורת על החברה היהודית בת-זמנו. ירמיהו אינו ראשון הזועקים על חליי הזמן; זוכרים אנו את נתן הנביא המוכיח את דוד המלך בעניין אוריה החתי במשל כבשת הרש (שמואל ב, י"ב); ואת ישעיהו המטיף ל"קציני סדום" שבירושלים "איכה היתה לזונה קריה נאמנה... שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שׂחד ורׂדף שלׂמׂנים..." (ישעיהו א', י, כא, כג).
ובפרקנו ממשיך ירמיהו קו זה, המופיע כבר בראשית פרק ה', אך נשים אל לב מייד כי התיאורים הקשים של החברה הישראלית באים במודגש מפי ה', כדברי שוכן שחקים, ולא כדברי הנביא בלבד:
א מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים ב וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ. כִּי מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא-יָדָעוּ, נְאֻם-ה' ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ, כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ ה שִׁבְתְּךָ, בְּתוֹךְ מִרְמָה; בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת-אוֹתִי, נְאֻם-ה'... ז חֵץ שוחט (שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר; בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אָרְבּוֹ ח הַעַל-אֵלֶּה לֹא-אֶפְקָד-בָּם, נְאֻם-ה'; אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה, לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי.
הסיומת של פסוק ב ("ואׂתי לא-ידעו נאֻם-ה''") ושל פסוק ה ("מאנו דעת-אותי נאֻם-ה'") מדגישה את מקורה האלוקי של הנבואה; כך גם בפסוקים ו ו-ח – הנבואה הנחרצת באה ישירות מפי הקב"ה; (ראו גם את שיחת הרב יעקב מדן המטעים כי האיסיים בשלהי בית שני באו לקיים את דברי ירמיהו בדבר "מי יתנני במדבר מלון אׂרחים" (א), אך יש לזכור כי הדברים נאמרו מאת הקב"ה, שכן הנביא אינו רשאי בשכמותם). פסוקים אלה של פרק ט' הם תלונה נוקבת על התנהגות בוגדנית של העם "ועל-כל אח אל-תבטחו, כי כל-אח עקׂב יעקב וכל רע רכיל יהלׂׂך" (ג) "לִמדו לשונם דבר-שקר העוה נלאו" (ד).
ברי לכל בר דעת, כי חברה המבוססת על שקר, לשון הרע ופגיעה בזולת לא תיכון – ודינה חורבן רחמנא ליצלן; ואף אחרי החורבן, בגלות, לא השתפר המצב בעם היהודי, וראו דבריו הנוקבים של ר' אפרים זלמן מלונטשיץ בפירוש "כלי יקר" על דברי הפסוק (בתוכחת פרשת בחֻקותי, ויקרא כ"ו, לו) "והנשארים בכם והבאתי מׂרך בלבבם בארצות אויביהם, ורדף אׂתם קול עלה נדף ונסו מנֻסת-חרב ונפלו ואין רׂדף". דימוי הלשון כחץ וכקשת – "וידרכו את לשונם קשתם שקר" (ב) מתחבר אל דברי מדרש שוחר טוב: "נמשלת הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חבירו, החבר מתאונן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר – אינו יכול להחזירו".
ועוד דימוי קשה: "... מרמה דבר, בפיו שלום את-רעהו ידבר ובקרבו ישים אּרבּוׂ" (ז); האריבה מזכירה את שירו של ר' יהודה הלוי בקובץ "בחבל ערב": "דברים ארבו תוכם דבׂרים ותוך יערת דבש קוצים כסוחים" (מהדורת זמורה). לא אחת נתקלים אנו במתק שפתיים שמאחוריו איבה. הנביא הטרגי נתון בסערת נפש על חליי החברה, ובמיוחד אנשי מקומו, וכדברי בעל מסילת ישרים, ר' משה חיים לוצאטו (פרק ד', מידת הזהירות): "והיינו שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם, מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, נמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה".
כבר ראינו מדוע יכולה הלשון לפעול כחץ מקשת. כך בימים מקדם, בימי ירמיהו; אלף אלפי מונים כך בימינו, בשעה שבהקשה קלה על המקלדת, ואף בטלפון הנייד, ניתן לשלוח את חץ לשון הרע מסוף העולם ועד סופו, ומה שהיה מוגבל לחברה מקומית, התפשט לימים לעיתונות, לרדיו ולטלויזיה – ועתה, בעידן הוירטואלי, יכול להגיע בתוך שניות לכל באי עולם.
בפסק הדין דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (2014) נזדמן לי לומר בראשית חוות דעתי (בדעת מיעוט של יחיד): ""טוב שם משמן טוב" (קהלת ז', א); בשכבר הימים היה מקום נכבד תחת השמש לשמו הטוב של האדם. מקום זה הולך ומצטמצם, ובאצטלת חופש הביטוי, יסוד חברתי ראוי מאוד כשלעצמו, נשחק לדעתי כבוד האדם כפשוטו.... העמדת חופש הביטוי במקום שמעל לשם הטוב... חובתנו להגן על כבוד האדם ועל שמו הטוב לא פחות ואולי יותר מאשר על חופש הביטוי העיתונאי, כדי שלא יהיה למרמס בעולם שאין קל בו, כיום יותר מבעבר בשל עוצמתן של האלקטרוניקה והוירטואליה, מלשון הרע ומהכפשה. גם אם עמדתי נותרת במיעוט – "אדברה וירווח לי" (איוב ל"ב, כ)".
ועוד נאמר שם: "עיקר עמדתי, כפי שיבואר, הוא כי אין ניתן לומר שבאיזון בין זכות האדם לשם טוב מזה, וחופש – חרות – הביטוי מזה, ידו של האחרון בהכרח על העליונה; ואדרבה, אם יש מקום לקביעה מראש של בכירות ביניהם, הזכות לשם טוב צריכה לזכות בה. לדעתי עולה מסקנה זו, בין היתר, גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו"; להלן הובאו שם אסמכתאות המשפט העברי, ובראשן משל החפץ חיים (ר' ישראל הכהן מראדין) בעל ספרי חפץ חיים ושמירת הלשון. הבאתי מדעתי, דעת המיעוט, אך רוב חבריי הרחיב את יריעת חופש הביטוי, תוך מתן מעמד מרכזי לתקשורת ולשליחותה, וכמובן אני מכבד זאת, וזו ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל. אולם הנה הנה עמנו הביוש, ה-shaming, שגם גבה חיים – ועתה מחפשים דרכים להיאבק בו. מה יהא עליו?
קולו של ירמיהו מהדהד בעיניי בכל אלה. זעקתו לא נָדַמָּה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929