שוד ושבר

 

בפרקנו מופיעה אחת מנבואות הפורענות הקשות בספר. הנבואה מתארת את אכזריותה של עבודת האלילים בגיא בן-הינום שכללה הקרבת ילדים לבעל, ואת העונש החמור שיבוא בעקבותיה. בדומה למעשים הסמליים שבנבואת האזור בפרק י"ג ובנבואת בית היוצר בפרק י"ח, פרקנו פותח בפעולה סמלית לקיחת בקבוק חרס. בתחילה ירמיהו מצווה להינבא אל זקני העם וזקני הכהנים, ולאחר מכן הוא חוזר על הנבואה באזני כל העם בחצר המקדש. בפרק כ' מתואר כי פשחור בן אמר, כהן בבית המקדש ונביא שקר, מגיב בתקיפות על נבואת ירמיהו, מכה וכולא אותו. עם יציאתו מהכלא מתנבא ירמיהו נבואת פורענות קשה על פשחור עצמו.

א. ׳הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ׳ (א)

1) מה מסמל הבקבוק בנבואתנו? עיינו בפסוקים ז וי-יא והתייחסו לשמו ולתכונותיו.

2) נבואת הבקבוק מזכירה את נבואת בית היוצר שבפרק הקודם. גם בה משמש כלי היוצר משל לגורלו של העם. עמדו על ההבדל בין המשל והנמשל של כלי היוצר בנבואתנו ובנבואת בית היוצר. מהי לדעתכם משמעותו של הבדל זה?

ב. ׳הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו׳ (ג) ביטוי חריף זה מופיע בעוד שתי נבואות פורענות במקרא - בנבואה על עלי וביתו ועל משכן שילה בשמ"א ג׳,יא, ובנבואה על חורבן ממלכת יהודה במל"ב כ"א,יב. מה משמעות הזיקה שנוצרת בין הנבואות הללו? ראו את דברי הנביא בנבואת היכל ה׳, לעיל ז׳,יב-טו. מה הטיעון המרכזי שם, ומה הוא תורם להבנת הנבואה בפרק י"ט?

ג. בפסוקים ו, ז, ט ו-יא מופיעים תיאורי פורענות קשים מאוד. עמדו על הזיקה בין החטא החמור המתואר בפסוקים ד-ה לבין הפורענות שתבוא בעקבותיו.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

תפילת משה ושמואל

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ" (ירמיהו ט"ו, א)

 

רמב"ן במדבר פרק י"ב פסוק ו

וענין הכתוב, כי הזכיר משה מפני עמדו לפניו בפרץ להשיב חמתו מהשחית גם בעגל וגם במרגלים שהיו חייבים כליה. 

והזכיר שמואל, מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות שהיו צריכים גשם, אמר "היש בהבלי הגוים מגשימים וגו'" (ירמיה י"ד, כב). ואמר השם שאם יעמוד שמואל לפניו המוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (שמואל א י"ב, יז) לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרתם.

והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו ולברך בשמו המתפללים על ישראל,

וכן הטעם במה שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו'" (תהלים צ"ט, ו).

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

צומת הדרכים של האמונה

 

כאשר אנו קוראים את התנ"ך, אנו חכמים שלאחר מעשה, ואנו יודעים מי נביא אמת ומי משקר. מי מטעה ומי מכוון אל האמת. היהודים שחיו בזמנו של ירמיהו לא ידעו זאת. בפניהם הטיפו כמה נביאים ולא היה כתוב על מצחו של מי מהם שהוא נביא אמת. כולם טענו לדבר ה'. והמבוכה הייתה קשה. 

בדברי ירמיהו, ובדברי נביאים אחרים, אנו מוצאים הד לטענות העם: הרי אנו עושים את הדבר הנכון, ומה אתה רוצה מאתנו?!  

בפרקנו מצטט ירמיהו את דברי העם: ירמיהו בפסוק יא אומר: "שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם". ותגובת העם: "ואמרו נואש, כי אחרי מחשבותינו נלך, ואיש שרירות לבו הרע נעשה" (יב).

מדוע רוצה העם ללכת אחרי שרירות לבו הרע? יתכן כי הוא חפץ ברע, כי התייאש, והוא רוצה לתפוס ככל יכולתו ממנעמי החיים, לפני בוא החורבן. אבל ייתכן גם אחרת. יתכן כי העם רוצה בדרכו, משום שהוא מאמין בה.

בעיה זו שעומדת בפני העם השומע את דברי הנביא, היא צומת הדרכים של האמונה. כל אמונה חייבת להציב בפני המאמין שני זוגות ניגודים. הזוג האחד: את הטוב והרע, ואת היכולת לבחור ביניהם. הזוג השני: האמת והשקר, והיכולת לטעות ביניהם.

אם האמונה אינה מציבה בפני המאמין את היכולת לטעות, חדלה היא להיות אמונה, והופכת להיות חוק טבע. אם אדם האוכל טריפה יקבל הרעלת קיבה ברגע שיבלע את המאכל - אין הוא בוחר בין הטוב והרע. הוא חייב לעשות את הטוב. על כן האמונה מציבה בפני האדם את האמת ואת השקר, והוא יכול לבחור בשקר. את המצווה ואת העבירה, והוא יכול לבחור בעבירה. לא יקרה לו כלום - במישור המיידי - אם יבחר בעבירה.

הטוב והרע בפני האדם. הוא יכול לבחור ביניהם והוא גם יכול לטעות ביניהם. וכאן הפרדוקס של האמונה: המאמין חייב להחליט איזה מהשנים הוא טוב, ואיזה רע, ואחר כך לבחור בטוב ולמאוס ברע. ובתוך מבוכה זו מתנהלים חיי המאמין.

וגם הופעתו של נביא אינה מועילה הרבה. מולו עומד נביא שקר, ושוב צריך להחליט מי מהם נביא אמת, ומי נביא שקר, ולאחר שהחליט העם מיהו נביא השקר, עליו להחליט אם הוא אמנם רוצה לציית לנביא האמת, או שהוא מסרב לו.

הויכוחים של ירמיהו עם העם, הם העדות ללבטים הקשים שהעם עמד בפניהם. לספקות המטרידים ללא סוף את המאמינים. כאז, כן היום.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת     

Volver al capítulo

איזו רפואה הנביא מבקש?

"רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (ירמיהו י"ז, יד)


מהי מכתו של הנביא? ומהי הרפואה שהוא מבקש?

שלושה פרשנים שונים, עם הסתכלות שונה:


רד"ק:

הכאב והמכה... הוא הבזוי והקללה.


מלבי"ם:

שקרא נבואת זעם שמלאהו ה' בשם כאב וחולי,

בקש שה' ירפאהו ממכתו האנושה ולא ינבא עוד פורעניות.


אלשיך:

שאמר לפניו יתברך מי יתן ותעשה באופן שישובו אליך,

... הן אמת שלמעלה אמרת לי, שאם לא יקבלו וישובו אלי שלא אחוש, ולא אירא שמא יכוני או יהרגוני, כי הנה נתתני לחומת נחשת שנלחמו אלי ולא יוכלו לי, והנה אין זה תיקון, כי הלא אינך מרפא המכה...

ומה שאני מבקש הוא "רפאני ה'" כי מכתי אנושה,

שהמכה היא מה שלא יאמינו כי נראה אלי ה',

והרפואה היא שיאמינו...

כי טוב טוב הוא כי תושיעני על ידי הרפואה שהוא שישובו אליך, כי לא ילחמו בי...

 

Volver al capítulo

אמון מלא

 

בפסוקים ה-ח מתוארת ההצלחה המובטחת לבוטח בה' והכשלון האורב למי ששם בשר זרועו. אולם, יש להוסיף הבהרה מסוימת לדברים.

כחלק ממדיניות השגחתו, הקב"ה אכן יגמול טוב למי שבוטח בו ויערער את אלה הבוטחים בבשר ודם, וזוהי ההבטחה הניתנת על ידו בפסוקים הללו. אולם, אין זה הבסיס לבטחונו של האדם בקב"ה.

מידת הביטחון המצופה מן האדם היא האמון בקב"ה כחלק ממערכת היחסים שביניהם ולא הציפייה לקבלת שכר. לכן, היא קיימת בעתות משבר כבעתות שמחה, ומשמעותה היא דווקא בשימוש שירמיהו עושה בה בעת צרה. הקב"ה, מבחינתו, מבטיח שכר לבוטח בו. שנית, גם מצד האדם, מערכת יחסים טובה של אמון וביטחון בקב"ה אמורה להוליד גמול טוב וציפייה לישועה, אך זה איננו מפני שזהו מהות הביטחון אלא תוצר לוואי ממנו.

במידה ויש קרבה בין האדם למקום, אזי אם אין שיקולים אחרים, הקב"ה ירצה לעשות טוב לאדם, מפאת הקרבה שביניהם. לכן, הביטחון מוליד ציפייה לישועה אלא שזה מותנה בהעדר שיקולים אחרים של ההשגחה. ברגע שקיימים שיקולים אחרים, הם יכולים לגרום לקב"ה שלא להיטיב עם העם.

משל למה הדבר דומה, ליחסי הורים-ילדים. בהיעדר שיקולים חינוכיים מונעים, ההורה ירצה להיטיב עם ילדו ולתת לו מתנות וממתקים ובכך ימצא ביטוי לאהבתו. ואולם, שיקולים משיקולים שונים נכנסים לעתים קרובות לתמונה ומביאים את ההורה להחליט שלא לצ'פר את הילד. אין זה מעיד על חוסר אהבה אלא על מציאות מורכבת יותר מבחינת עולמו של הילד והתנהלותו של ההורה כלפיו. ילד בוגר ונבון, עדיין ייתן אמון בהוריו גם כאשר אין הם מספקים את מאווייו. כך הדבר ביחסו של האדם למקום.

בשולי הדברים, גם כדאי להעיר שהנביא ממשיל את הבוטח לעץ מלבלב, ומן הראוי לזכור שהעץ ניטע לטווח הארוך ואיננו נועד לתוצאות מיידיות.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

בטחון אמיתי בה'

 

בסוף פרק ט"ז מופיע הפסוק "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה" (יט) המביע בטחון בה'.

אמנם, פסוק זה אינו מופיע בתוך פרקי הנחמה אלא נמצא בלב לבה של שרשרת פרקי תוכחה קשים ומאיימים. פרק ט"ז מתאר דברים קשים מאד:

"... מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ... כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִּימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ד-ט).

הבעת התחושה של הנביא שה' הוא מעוזו איננה באה על רקע של הצלחה והצלה אלא מתוך עמקי המשבר והאיום, ובזה משמעותה.

בנקודה זו, מן הראוי להביא את דבריו של החזון איש ביחס לטיב מידת הביטחון:

"טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון. שם ביטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית'. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'".

תמצית דבריו היא שהביטחון בקב"ה איננו אופטימיות שה' יגמול לאדם דברים נעימים אלא האמון בו שכל מה שיקרה לאדם הוא המתאים ביותר עבורו ונעשה מפאת יחסו של הקב"ה לאדם. במלים אחרות, אני בוטח בקב"ה (trust) ובשיקוליו ולא בוטח שהוא יעשה משהו עבורי (confidence).

מידה זו של הבעת ביטחון בקב"ה למרות העונש והמחיר שהוא גובה היא התואמת את דבריו של ירמיהו, הבאים בתגובה למציאות הקשה של ימיו.

"ה' עזי ומעוזי" למרות שהשמחה תושבת והאנשים ימותו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

החזירנו בתשובה שלמה לפניך

"דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ" (ירמיהו כ"א, ב)

 

"יעשה ה' אותנו" - היה לו לומר 'יעשה לנו', ורצוף בו כונה שניה, שיחזיר אותנו בתשובה ויעשה אותנו בריה אחרת, כמו שנאמר כי "כחומר ביד היוצר" וכו' (ירמיהו י"ח, ו) , וממילא יעלה מעלינו.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

נבואה בבית היוצר

 

הפרק פותח במשל נבואי סמלי - ירמיהו מצטווה ללכת אל בית יוצר כלי חרס, ושם מודיעו ה׳ את דבריו. הנבואה בבית היוצר מורכבת ממשל (א-ד) ונמשל (ה-יב) העוסק באפשרות השינוי של הגזרה האלוקית, התלויה במעשי בני האדם. בעקבות נבואה זו מופיע תיאור התמודדותו האישית של ירמיהו עם המתנגדים לנבואותיו, המתנכלים לו ומבקשים להשתיקו. בדומה לניסיון ההתנקשות של אנשי ענתות בירמיהו בפרק י"א, גם כאן ההתנכלות ורדיפת הנביא מביאה אותו לתפילה נרגשת לה׳ שלא יסלח לעוונם.

א. המשל הנבואי פותח בתיאור היצירה של כלי החרס בבית היוצר. היצירה משמשת כדימוי לתהליכי עיצוב הגורל ההיסטורי של העמים והממלכות ביד ה׳. בשלב הבא מתרחשת תאונה - הכלי שעוצב בחומר נשחת ותכניתו של היוצר עולה בתוהו. מהו הנמשל של ׳תאונה׳ זו, ומה ניתן ללמוד מכך על דרכי הנהגת ה׳ את עולמו ביחס לגורל בני האדם?

ב. בנבואת "בית היוצר" מתפרשים ומורחבים דברי ה׳ לירמיהו בנבואת ההקדשה (א׳,י). השוו בין העיקרון הכללי המופיע בנבואת ההקדשה לבין פירוטו והרחבתו בפרקנו (ז-י), ועמדו על החידוש העולה מנבואת "בית היוצר".

ג. ׳וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל-יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת׳ (יח) .

1) כיצד תופסים יריביו של ירמיהו את נבואות הפורענות שלו ומה יחסם אליו בעקבות זאת? השוו בין המחשבה שחושב ה׳ על העם (יא) לבין המחשבה שחושבים אויבי ירמיהו (יח). מה ניתן ללמוד מהזיקה הניגודית בין הפסוקים על הכוונה העומדת מאחורי המחשבות הללו? שימו לב לפסוק יח, המעמיד מול ירמיהו שלוש סמכויות רוחניות. כיצד הדבר מחזק את הטענה המרכזית של יריבי ירמיהו?

2) לעומת הדרך בה נתפס ירמיהו בעיני העם, כיצד רואה הנביא עצמו את תפקידו ואת תכלית נבואותיו (כ-כא)?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

להמתיק את הרעה

 

(יד) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְלא יֵאָמֵר עוד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טו) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפון
וּמִכּל הָאֲרָצות אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה
וַהֲשִׁבתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבותָם.

מקומה של נבואה זו בפרקנו אינו ברור דיו. העניין שלפני נבואה זו עוסק בתוכחה המסתיימת באיום: "והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם..." (יג). העניין שאחרי נבואה זו ממשיך את התוכחה: "ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי..." (יח). ובתווך, בין שתי נבואות אלה, נבואת התקווה על העלייה מארץ צפון. מה מקומה של נבואה זו בין שתי נבואות תוכחה?

זאת ועוד: הנבואה מתחילה במילת קישור: "לכן הנה ימים באים... ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים". "לכן" זה, מה טיבו? בגלל מה לא יאמרו? בגלל נבואת התוכחה וההבטחה שיצאו לגלות?

דומה כי ניתן להבין את מקומה של הנבואה אם נזכור את המבנה הכולל של נבואות ירמיהו. הנביא נקרע בין נבואות זעם נגד העם, לבין אהבתו לעמו. ובכל עת שהוא מדבר נגד עמו, ממתיק הוא את דבריו בנבואת נחמה. אם נבדוק את סוף פרק ט"ז, נמצא את הטלטלה שירמיהו מיטלטל בין נחמה ותוכחה פעם נוספת. לאחר שירמיהו מסיים את דברי הזעם, ואומר "ושילמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם על חללם את ארצי.." (יח) חוזר הוא שוב לנבואת נחמה: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבוא מאפסי ארץ..." (יט).

חוסר הסדר שמצאנו בנבואות ירמיהו הוא הביטוי לסערת רוחו של הנביא, העושה את הקשה מכל: לנבא רעה על העם שהוא כה חפץ בשלומו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

שבת בשערי ירושלים

 

פרקנו פותח בביקורת על אנשי יהודה הדבקים בפולחן האלילים וחטאיהם חרותים עמוק בליבם (א-ד), זאת בניגוד לגויים שלעתיד לבוא יכפרו באליליהם (ראו ט"ז,יט). בהמשך מופיע קובץ של מזמורים ודברי הגות הנוגעים ביסודות האמונה, ומתמקדים בעיקר בצדק האלוקי ובדברי תחינה אישיים של ירמיהו (ה-יח). בחלק השלישי והעיקרי (יט-כז) מצווה ירמיהו לקרוא בשערי ירושלים נבואה הקושרת בין קיומה ושלומה של העיר לשמירת השבת וקדושתה.

א. 1) ׳אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם׳ (ה) – בפסוקים ה-ח מנגיד הנביא בין הבוטח בה׳ לזה שאינו בוטח בו. עמדו על הזיקה בין מעשי האדם לתוצאותיהם. (הנגדה דומה מופיעה גם בתהלים א׳, ראו בייחוד פסוק ו שם).

2) רד"ק: ׳לפי שהיו ישראל בוטחים במצרים ובאשור אמר (את) זה. ומן ה׳ יסור לבו: כי אם לא יסור לבו מה׳, אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו, ותהיה כוונתו כי בעזרת האל יוכל האדם לעזרו׳. מהו הדיוק בפסוק עליו מסתמך הרד"ק בפירושו, וכיצד הוא מגדיר בעזרתו את החטא?

ב. ׳הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי העם... וּבְכלֹ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם׳ (יט) – השערים נזכרים כמה פעמים בנבואתנו ותופסים בה מקום מרכזי. מדוע מצטווה ירמיהו לומר את נבואתו דווקא בשערים? עיינו בפסוקים ועמדו על תפקיד השערים בתיאור החטא, השכר והעונש (כא,כד,כה,כז).

ג. קיים דמיון בולט בין נבואתנו לנבואה על היכל ה׳ בפרק ז׳, אלא ששם פירט ירמיהו מגוון חטאים מתוך עשרת הדברות, ואילו נבואתנו ממוקדת בחטא אחד בלבד – אי שמירת השבת. בחנו את ההיבט הפומבי של שמירת השבת המודגש בנבואתנו (יט,כ,כה). נסו לשער, מדוע מדגיש הנביא דווקא את השבת ואת ההיבט הפומבי של שמירתה? ראו את תיאורה המיוחד של השבת כאות ברית - בשמות ל"א,טז וביחזקאל כ׳,יב-כ (תיאור מקביל מופיע בנחמיה י"ג,טו-יח).


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.