לקבל את עול מלך בבל
לאחר עלייתו של צדקיהו למלוכה, מנסות מדינות האזור להתארגן מחדש כנגד האימפריה הבבלית. המדינות הקטנות מסתמכות על כוחה של המעצמה המצרית, ונציגיהן מתכנסים בירושלים במטרה להתנגד לכיבוש הבבלי ההולך ומתרחב. הנבואות למלכי האומות, למלך יהודה ולעם, המצויות בפרקנו, נאמרו על רקע כינוס זה. מן הפרק עולה שנביאי השקר באומות העולם ובישראל מעודדים את מהלך ההתנגדות לאימפריה הבבלית, ורק ירמיהו ניצב לבדו, מתריע כנגדו, ומלווה את דבריו באמצעי המחשה סמלי – מוסרות ומוטות, המיועדים לחזק את המסר למלכים - עליהם לקבל את שעבוד בבל ולא לשמוע לדברי נביאי השקר.
א. הנבואה הראשונה והארוכה בפרק (ד-יא) מופנית למלכי האומות:
1) השורש ׳עבד׳ חוזר שמונה פעמים בנבואה ושוזר את רעיונותיה העיקריים – עקבו אחר היקרויותיו והקשריו השונים: הציווי להכנע למלך בבל וטעמו; העונש למורדים במלכות בבל והשכר לאלו שייכנעו לעולה.
2) עיינו בפסוקים ה ו-ט ובדקו כיצד מתאים הנביא את עולם המושגים של נבואתו לעולמם של הגויים.
ב. בפסוקים יב-טו פונה הנביא לצדקיהו. השוו בין דבריו על נביאי השקר בישראל (יד-טו) לדבריו על נביאי וקוסמי האומות (ט-י). מה נוסף כאן בתיאור חטאם ועונשם ומדוע?
ג. הנבואה השלישית (טז-כב) מופנית לכהנים ולעם, ובה מתבטא ירמיהו בחריפות נגד נבואות השקר על השבת כלי המקדש. מדוע מתמקד ירמיהו בנבואה שקרית זו דווקא? חשבו מה מסמלת השבת כלי המקדש, וכיצד סותר עניין זה את נבואתו של ירמיהו על גורל ממלכת יהודה וגולי בבל. ראו לקמן כ"ח,ג-ד.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
גלות יהויכין - פורענות או נחמה?
לפרק כ"ד מוצמד תאריך מדויק: "אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה... מִירוּשָׁלִַם וַיְבִאֵם בָּבֶל" (א). ה' מראה לירמיהו שני דודאי (=סלים) תאנים. סל עם תאנים טובות וסל מלא בתאנים רעות. כל סל מייצג קבוצה אחרת בעם: הסל עם התאנים הטובות מייצג את הגולים, שיחזרו לארץ "כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם" (ז) ואילו הסל עם התאנים הרעות מייצג את שארית העם שבירושלים, וה' מבטיח להם כי הוא ישלח בהם "אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם" (י)
מדוע הגולים זוכים לתקווה ולנחמה ואילו לנשארים בארץ מובטחת פורענות? היינו מצפים שהמצב יהיה בדיוק הפוך, ומדוע, אם כן, מנבא כך ירמיהו על הגולים לבבל ועל הנשארים בארץ?
ספר ירמיהו כמעט ולא מתייחס לגלות יהויכין, וגם אם ישנה התייחסות היא לא משמעותית, כפי שאנחנו יכולים לשער בעצמנו. האוכלוסייה האיכותית, האליטה שבעם עוזבת את ירושלים וגולה לבבל, וזוהי מכה קשה למצב ביהודה.
כשנחפש אזכור לגלות יהויכין נזכר בפסוקים מספר מלכים על עלייתו של יהויכין לגדולה ימים לאחר הגלות: "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין... נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל" (מלכים ב כ"ה, כז-כח).
ייתכן לומר כי גלות יהויכין שבה הוגלו ראשי העם נועדה רק בשביל להגן על אותם האנשים מפני הפורענות הגדולה שעומדת להתרחש ביהודה. כלומר ה' חס על שכבת האוכלוסייה הגבוהה ביהודה, והוציא אותם מיהודה רגע לפני הפורענות הגדולה. ירושלים וודאי נפגעה מגלות זו שהרי בארץ נשאר רק העם הפשוט, וכך אירוע זה יצר פורענות ונחמה כאחד. הגולים זוכים לנחמה, מכיוון שהם לא היו מיועדים לפורענות.
חלמת או קיבלת נבואה?
"הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'" (ירמיהו כ"ג, כח)
אמר איך תשוו חלום החולם עם הנבואה הבאה בחלום?
כי החולם יספר חלומו, ואם יזדמן שיהיה בו דבר אמת - מעט הוא, כי החלומות מדמיון המחשבות בהקיץ והמחשבות בעתידות, לא יצדיקו רובם, וכן אמר "וחלומות השוא ידברו" (זכריה י', ב).
"ואשר דברי איתו ידבר דברי אמת" - ידבר דבר שהוא אמת. אם יהיה דברי בחלום לנביא - ידבר דברי אמת אין בו שקר כלל.
אם כן דברי החולמים הם כמו התבן והתבן אין בו הנאה כי אם למאכל הבהמות או למלאכה והבר הוא מאכל לבני אדם, אם כן איך ישוו ביניהם? "מה לתבן את הבר"?
יאמר בחלום "יספר" ובנבואה "ידבר" -
כי מספר החלום אין דבריו אלא ספור דברים שראה בחלומו כמו שיספר דברים ששמע, אין לשכל בהם חלק כי אם בכח המדמה,
אבל דברי חלום הנבואה נאמר עליהם "ידבר" כי הם בכח הדברי, רוצה לומר השכלי, עם כח המדמה...
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
במה ירמיהו אשם?
ירמיהו, כזכור, היה כהן מעיר הכוהנים ענתות, אך הוא לא עבד במקדש; הוא גם היה נביא. והנה, כהן ונביא זה בא לחצר המקדש, ומנבא על חורבנו. הנבואה מקוממת את הכוהנים והנביאים הנמצאים במקדש, התופסים אותו וקוראים לעברו:
"מות תָּמוּת! מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמר כְּשִׁלו יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה?" (ח-ט)
מדוע חייב ירמיהו מיתה? האם אליו אמורה להיות מופנית השאלה "מדוע נבית בשם ה' לאמור כשלו יהיה הבית הזה"? מדוע ניבא ירמיהו? כי ה' אמר לו להינבא! איזו טענה הם טוענים כנגד ירמיהו?
נחזור ונקרא את הכתוב בעיון: "ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל אשר צוה ה' לדבר אל כל העם" (ח). מדוע מודגש כאן כי ירמיהו דיבר "את כל אשר צוה ה' לדבר"? וכי מה מדבר הנביא אם לא את אשר מצווה ה'?
כאשר המהומה בחצר בית ה' גדלה, עולים השרים מבית המלך ויושבים למשפט בשער בית ה' החדש. הכוהנים והנביאים חוזרים על דבר ההאשמה כלפי ירמיהו. הפעם הם מקצרים בדבריהם: "משפט מות לאיש הזה, כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם" (יא). הכוהנים והנביאים אינם מעיזים לחזור על דברי הנבואה של ירמיהו. אין הם מזכירים את המלים "העיר הזאת תחרב", ומשמיטים כליל את הדברים על המקדש.
מדוע אין הם חוזרים על דברי ירמיהו? מדוע הם טוענים כי משפט מוות לירמיהו?
את סעיף ההאשמה נגד ירמיהו נמצא בספר דברים, בפרק י"ח. שם נאמר:
"אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר... ומת הנביא ההוא" (דברים י"ח, כ).
הכוהנים והנביאים מאשימים את ירמיהו כי נביא שקר הוא, וכי חייב הוא מיתה כדינו של נביא שקר!
עכשיו מובן מדוע מתחיל הכתוב את סיפור המעשה במשפט "ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל אשר צווה ה' לדבר" (ח); ומדוע הכוהנים טוענים כנגדו "מדוע נבית בשם ה'" (ט). זוהי העילה לתביעה נגד ירמיהו: "נבית בשם ה'" - דבר שלא ייתכן כי ה' אסרו! כל כך מזועזעים השומעים מדברי הנביא, עד שאין הם מסוגלים לחזור עליהם. בלהט הוויכוח הראשון הם שואלים את ירמיהו "מדוע נבית בשם ה' לאמור כשלו יהיה הבית הזה" (ט). כאשר יושבים השרים למשפט, חוזרים הם ואומרים "כי ניבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם" (יא), מהססים הם לחזור על דברי החורבן.
העם הרוצה לשמוע בשורות טובות אינו מסוגל לחשוב כי חורבן לנגד פניו, ובמקום להתייחס ברצינות לאזהרות הנביא הוא מעדיף להעמידו לדין על נבואת שקר!
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
להעמיד את הנביא לדין
פרקנו שב ועוסק בנבואת ירמיהו על היכל ה׳, נבואה שהופיעה לראשונה בפרק ז׳, אך הפעם מזווית שונה. בעוד שפרק ז׳ התמקד בתוכן הנבואה, פרקנו מתמקד בסיפור המשפט שנערך לירמיהו בעקבות דברי הנבואה שנשא על חורבן המקדש (המתוארים בתמצות בפסוקים א-ו), ובהצלת ירמיהו מהמוות הצפוי לו בעקבות דבריו. ירמיהו מואשם בידי הכהנים בהאשמה חמורה, אך תשובתו איננה עונה באופן ישיר להאשמתם, והוא מביא טענה אחרת להוכחת חפותו. הסיפור כולו מציג בפנינו את תפיסת הקדושה המעוותת של העם ביחס לירושלים.
א. 1) עיינו בפסוקים ט ו-יא ונסו להגדיר את ההאשמה המוטחת בירמיהו - שימו לב לתפיסת הקדושה של ירושלים המונחת ביסודה.
2) נאום ההגנה של ירמיהו בנוי מכמה טיעונים: במה מתמקד הטיעון הפותח והסוגר (יב, טו), וכיצד עונה טיעון זה להאשמה המוטחת בו? בפס׳ יג הנביא מעלה טיעון נוסף. כיצד תורם טיעון זה להגנתו של ירמיהו?
ב. בתהליך המשפט מעורבות קבוצות שונות – הכהנים, הנביאים, השרים והעם. בשונה מהנביאים והכהנים הניצבים כנגד ירמיהו ותובעים את מותו, והשרים שתפקידם לשפטו, תפקידו של העם בתהליך זה איננו ברור. עקבו אחר עמדות העם בפסוקים ז-ט, יא-יב, טז. שימו לב כיצד לאורך הסיפור חלות תנודות בדעת הקהל וחשבו מניין הן נובעות.
ג. לאחר זיכויו של ירמיהו בידי השרים והעם נזכרים שני תקדימים של נביא שניבא נבואות פורענות על ירושלים: המקרה של מיכה המורשתי (יח-יט) והמקרה של אוריהו בן שמעיהו (כ-כג). מה ההבדל בין שני התקדימים, וכיצד ניתן להסביר את הבאתם זה לצד זה? ראו את תשובת התוספתא, ולעומתה את פירושו של המלבי"ם, ועמדו על ההבחנה בזהות הדוברים ובתפקידו בסיפור של כל אחד מהתקדימים:
תוספתא סוטה ט׳,ה: ׳מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיה מלך יהודה...׳ אמרו כשרים שבהן, רשעים שבהן אמרו: ׳וגם איש היה מתנבא בשם ה׳ אוריהו בן שמעיהו׳... כל פרשה זו עירובי דברים, מי שאמר זה לא אמר זה.
מלבי"ם: (כ) וגם איש היה מתנבא - עתה מודיע כותב הספר שטענת זקני העם לא היה מועיל להציל את ירמיה ממות, כי בזמן ההוא בעצמו התנבא אוריה גם כן כדברי ירמיה, וגם הוא נבא בשם ה׳, ובכל זאת נהרג ע"י המלך.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
Tanakh in the News: An Amazing Philistine Find
July 2016 - Tammuz 5776
The Philistines have captured…not the Ark of the Covenant, this time, but the media’s attention.
In exciting news for archaeology and Tanakh study, a Philistine cemetery- the first one found, has been discovered in the vicinity of Ashkelon (which had been a major Philistine city). If one has studied Yirmiahu, it should not be surprising (Jeremiah 47, 6-7).
We find descriptions of some Egyptian death rites in the Tanakh (Genesis 49, 2-3; Genesis 50, 25), but little is written about the Philistine death and burial customs, other than their treatment of enemies (I Samuel 31, 7-11).
This new archaeological discovery can add another dimension to Tanakh study- the way Philistines were buried can tell much about the way they lived. Their burial customs, too, can point to ways that Philistine culture differed from that of the Egyptians and Semitic groups (such as the people of Yavesh-Gilead who participated in a multi-step burial process), as opposed to the Philistines (I Samuel 31, 12-13).
References to the Philistines appear throughout Tanakh. You may have heard of the Philistines in the context of Avraham and Yitzhak's dealings with Avimelekh of Gerar, Shimshon, Delila, and his other pursuits, the capture of the Ark from Shiloh in the time of Shmuel, Shaul's battles, and the showdown between David and Goliath. But they also appear in Neviim Acharonim, and in the genealogical lists at the beginning of Bereisheet and Divrei HaYamim.
Does the Tanakh offer hints to their origins? Will the recent archaeological finds help explain the context of these Biblical encounters with the Philistines?
Amos refers to a Philistine exodus. Yirmiahu prophesies their doom. Yehezkel calls the Philistines the "Sea People."
What other fascinating archaeological treasures are hidden underground, waiting to see the light of day?
One thing seems clear: the study of Tanakh will be enriched as more of the biblical world of past is uncovered.
גיהנום וגן עדן בירושלים
גֵיהִנֹם הוא מקום בו שורפים ילדים. ב"גֵיא בן-הִנֹם" בירושלִַם (מתחת להר ציון, לימין משה ולברֵכַת הסוּלטן), בסמוך למערות הקבורה, שרפו ילדים כקרבנות למולך. אם שמעו מקריבי ילדים על עקֵדת יצחק, אולי חשבו גם, שהקרבת ילד יכולה להיות צו א-לוהים, חלילה. האם עלה על דעתם, שעקדת יצחק באה לעצור הקרבה כזאת?
בתורה, בספר דברים (י"ב, לא) נכתב על פולחני תועבה אלו – "לא תעשה כֵן לה' א-להיך כי כל תוֹעֲבַת ה' אשר שָׂנֵא עשו לֵאלֹהיהם כי גם את בְּנֵיהֶם ואת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ באֵש לֵאלֹהיהם"; באו חכמי התלמוד (תענית ד עמוד א), ופירשו את דברי ירמיהו (י"ט, ה):
אשר לא צִויתי – זה בנו של מישע מלך מואב (שהקריבו על החומה; מלכים ב ג', כז);
ולא דִברתי – זו בת יפתח (שנדר בטעות להקריבה; שופטים י"א, לא-מ);
ולא עָלתָה על לִבי – זה יצחק בן אברהם (שלא היתה כוונה להקריבו; בראשית כ"ב).
האם היה גם גן עדן בירושלִַם?
כך נכתב בספר בראשית (ג', כד) - "וַיְגָרֶש את האדם וַיַשְכֵּן מִקֶדֶם לגן עדן את הכְּרֻבים ואת לַהַט החרב המִתהַפֶּכֶת לִשמֹר את דרך עץ החיים"; במשכן, כמו בדביר בבית ה', היו כרובים פורשי כנפים, שומרי ארון הברית, ופירוש הדבר, ש"דרך עץ החיים" נפתחה מחדש על ידי הברית והתורה. לפיכך, היו אז בירושלִַם גם 'גן-עדן', וגם 'גֵיהִנֹם', במצב בלתי אפשרי. ירמיהו כבר כעס (בנבואה המקבילה, בפרק ז', א-יא; ל-לא) על אלה שהלכו גם לתועבות "התֹפֶת", וגם להיכל ה', והפכו את היכל ה' ל"מְעָרַת פָּרִצים" (ז', יא), שמוכרחה להיחרב.
אכן, יחזקאל (בפרקים י'-י"א) תיאר את חֶרֶב החורבן, עם יציאת הכרובים מבית ה'.
באדיבות אתר 929
למה לקלל את מבשר הלידה?
"אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת-אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד-לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ. וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר-הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. אֲשֶׁר לֹא-מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָּה הֲרַת עוֹלָם" (ירמיהו כ', טו-יז)
פירוש דעת מקרא לספר ירמיהו
... שהבריות שמחו על הולדת הבן יותר מאשר על הולדת הבת, שהרי הוא עתיד להמשיך את שושלת המשפחה...
והטעם לקללת המבשר הוא שהשלה את אבי, שכן הבן הנולד נועד להיות אומלל ונרדף, ולא ישא אשה ולא ימשיך את שושלת המשפחה.
ורד"ק אומר שפשחור בן אמר הכהן שהכה את ירמיהו ונתנו על המהפכת היה המבשר, אבל אין ראיה לדבר, וספק אם ידע ירמיהו מיהו המבשר...
דעת מקרא - מפעל פרשנות לתנ"ך, שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. ייחודו של הפירוש הוא בלשונו הבהירה, ובשילוב בין פרשנות מסורתית לממצאי המחקר התנכ"י המודרני (התואם את המסורת), בעיקר בתחומי הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מחברים רבים השתתפו בכתיבת ספרי דעת מקרא. הפירוש לספר ירמיהו נכתב על ידי ד"ר מנחם בולה.