יום ה' הגדול והנורא

פרק ל׳ פותח את חטיבת נבואות הנחמה בספר, הנמשכת עד פרק ל"ג. פרקנו מתאר את יום ה׳ שבו תבוא מלחמה גדולה שממנה יוושעו ישראל, נבואה הרומזת ככל הנראה לנפילת בבל. בהמשך הנבואה מתוארים השלבים הבאים בגאולה - שיבת ישראל לארצו ולמעמדו העצמאי, בניינה מחדש של הארץ החרבה וחידוש הקשר בין ה׳ לעמו.

א. ׳כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר׳ (ב)

1) השוו לציוויי ה׳ למשה בשמות י"ז,יד; ל"ד,כז. שימו לב למשמעות הכתיבה בכל ציווי, וחשבו מה יכולה להיות משמעות כתיבת נבואות הנחמה בירמיהו.

2) מדוע מופיע ציווי זה דווקא על נבואות הנחמה? חשבו על משמעות הקשר בין ציווי הכתיבה ובין תשובת ירמיהו לחנניה בן עזור בכ"ח,ט.

ב. ׳הויֹ כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ׳ (ז) הנבואה פותחת בתיאור יום ה׳. בתחילה מתוארת החרדה והאימה הגדולה ביום זה (ה-ז) ולאחר-מכן מתוארת הישועה שתתרחש בו (ח-יא).

1) עיינו בירושלמי תענית ובפירוש כתר שם טוב ובדקו מדוע קודמת החרדה לישועה:

׳אמר לו ר׳ יהושע: וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם? אמר לו ר׳ אליעזר: הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין, מה טעם (=מה המקור בפסוק) "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע"׳ (ירושלמי תענית א, א).

׳ואמר מורנו הבעל שם טוב... שכתוב "ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוָּשֵׁעַ", דלא זו בלבד שיפטר מן הצרה, אלא עוד כי "וממנה יִוָּשֵׁעַ", דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה׳ (כתר שם טוב, הוספות ח)

2) חרדת עם ישראל מדומה בפרקנו לחרדתה של אישה יולדת (ו). עמדו על הזיקה בין דימוי זה לבין דימויי יום ה׳.

ג. ׳וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת, אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק׳ (ח) תיאור זה דומה ביותר לנבואת חנניה בן עזור, נביא השקר שהתקיף את ירמיהו (לעיל כ"ח,ב). מהו ההבדל המהותי בין נבואת ירמיהו לנבואת חנניה?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

“Temidim in their order, and Musafim according to their laws”

· Shabbat's additional sacrifice (mussaf) of two sheep is additional to the daily sacrifice (tamid), resulting in a double tamid sacrifice on Shabbat.

· With the exception of Sukkot, all of the festivals have the same amount of sheep (7) and rams (1) sacrifices. They differ only in the number of bulls (1 or 2).

· The festivals are divided into two groups: Rosh Chodesh, Chag HaMatzot and Shavuot (2 bulls), and Rosh Hashana, Yom Kippur and Shemini Atzeret (1 bull).

The first group is connected with the Nissan festivals and with the Exodus from Egypt. The second group is connected with the Tishrei festivals (All are celebrated in the month of Tishrei).

· Sukkot belongs to both groups (It is celebrated in Tishrei, yet serves as a remembrance of the exodus - Leviticus 23:43). Therefore it has double the amount of sheep (14) and rams (2) sacrificed.

· Below are two of the various ways to explain the amount of bulls sacrificed on Sukkot (13 on 1st day, decreasing daily to 7 on the 7th day):

1. The total number of bulls sacrificed on Sukkot is 70, corresponding to the 70 nations (Sukkah 55b).

2. Since Sukkot belongs to both groups, there should have been 3 bulls every day of Sukkot (1 for Tishrei group and 2 for Nissan group). However, as illustrated in the chart, there are actually many more than that sacrificed every day of Sukkot (beginning with 13 on the first day and ending with 7 on the last day). These remaining number of bulls after the initial 3 per day add up to 49, and the 50th is sacrificed on Shemini Atzeret, parallel to the counting of 50 days from Pesach to Shavuot .

Click here to learn more about the Mussaf sacrifices.

Volver al capítulo

המאבק מול נביאי השקר

הוויכוח בין ירמיהו לבין נביאי השקר הוא ויכוח בין אלה המסוגלים לקבל את ההנחה כי העם חטא ועליו לשנות את דרכיו לבין אלה שאינם מסוגלים להשלים עם הנחה זו.

לפני חורבן ירושלים ניבא ירמיהו על החורבן הקרב ובא, ומנה את החטאים המזמינים את החורבן. בתגובה לנבואה זו הועמד לדין על נבואת שקר, וכמעט הוצא להורג. כל כך בטוח היה העם בצדקתו.

לאחר יציאת העם לגולה ממשיך ירמיהו במאבקו, והפעם במכתבים. הוא שולח לגולה ספר בידי שליחיו של המלך צדקיהו לנבוכדנצר. הוא דורש מן העם להשלים עם העונש שהוטל עליו ולעמוד בפני פיתוייהם של נביאי השקר: "כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל, אל ישיאו לכם נביאיכם אשר בקרבכם וקוסמיכם, ואל תשמעו אל חלומותיכם אשר אתם מחלמים; כי בשקר הם נבאים לכם בשמי, לא שלחתים נאום ה'" (ח-ט).

נביאי השקר השיבו מלחמה שערה. כאשר ירמיהו מתווכח עם חנניה בן עזור, שובר חנניה את המוטות שירמיהו נושא על צווארו וקורא: "כה אמר ה' ככה אשבור את עול נבוכדנאצר מלך בבל בעוד שנתים ימים מעל צואר כל הגויים" (כ"ח, יא). מול האגרות ששולח ירמיהו לגולה, שולחים נביאי השקר מן הגולה אגרות לירושלים, ושואלים מדוע מניחים בירושלים לירמיהו להינבא. על אגרות אלו אנו שומעים מתוך איגרותיו של ירמיהו, המשיב עליהן.

ממכתבו של שמעיה אנו למדים כי פקידים מיוחדים היו בבית המקדש, ותפקידם היה לעצור את כל המשתגעים והמתנבאים ולשמור על הסדר שבבית המקדש. מובן כי המקדש היה מרכז פעילותם של הנביאים - נביאי שקר ונביאי אמת כאחד - ותפקידו של הפקיד הממונה לא היה קל כל עיקר. עליו היה להחליט מיהו נביא אמת, ולהתיר לו להינבא, ומיהו נביא שקר, ולכלוא אותו בצינוק או במהפכת. שמעיהו הנחלמי שולח מכתבים מן הגולה, ומתלונן נגד הפקיד הממונה על הסדר בבית המקדש, שאינו ממלא את תפקידו כהלכה ואינו מכניס את ירמיהו הנביא למאסר.

המאבק בין נביא האמת לנביא השקר הוא המאבק בין היכולת לראות את המציאות המרה לבין הרצון לשמוע את שהלב מקווה לשמוע. תולדות ישראל מלאים דוגמאות שבהן האמינו במה שרצו להאמין, עד שבאה המציאות וטפחה על פניהם. נביא האמת אינו מרגיע, אינו מרדים. דרישותיו כבדות ותנאיו רבים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

איך סופרים 70 שנה?

"כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כ"ט, י)

אפקוד - שהעיר את רוח כרש מלך פרס כמו שכתוב.

והפקידה היתה לשבעים שנה למלכות בבל

אבל בנין הבית לא היה אלא עד מלאת לחרבות ירושלם שבעים שנה שהוא בגלות צדקיהו.

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

הרס עצמי

שלושת גיבוריה של פרשת ההרס העצמי הם: הרוצח (ישמעאל בן נתניה), הקרבן (גדליה בן אחיקם), והיורש (יוחנן בן קרח).

הרוצח הונע על ידי הצירוף של שאפתנות עלובה עם נאמנות קנאית לדרך פוליטית, שאם הייתה לה סבירות מה לפני החורבן, הרי שלאחריו היא הייתה בלתי מציאותית לחלוטין. חשיבתו קצרת הטווח לא אפשרה לו לצפות מראש לא את התוצאות המידיות של הרצח (פעולת נגד של שרי החיילים) ולא את נזקיו לדורות (הפסקת השיקום והשיבה, אבדן שריר ההנהגה והגברת תנועת היוצאים לגלות). ההעדר הגמור של מעצורים מוסריים מנע בעדו מלהבין שרצח פוליטי, השובר באורח דרמטי את הטאבו של קדושת חיי אדם, יגרור אחריו שרשרת נוראה של שפיכות דמים.

הקרבן הוזהר מראש מפני רציחתו והריסת מפעלו, אבל תמימותו הפוליטית-מוסרית הייתה בעוכריו ובעוכרי כל האנשים שנרצחו עמו. חז"ל, ברגישות מוסרית עליונה, אף תולים בו אשמה לתוצאות הנוראיות של מחדל זה: "מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן (את שבעים הצליינים שפגריהם הושלכו לבור)" (נידה ס"א, ע"א). מכך מסיק רבא את הכלל: "האי לישנא בישא אע"פ דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי" (בעברית: לשון הרע - אף על פי שלא צריך לקבלה צריך לחשוש מפניה).

היורש, אשר על כתפיו נפלה האחריות לגורל השארית אחרי רצח גדליה ופדיון השבויים, נתפס לבהלה מחמת מעשה הטרור של יריבו. הוא השכיל לבקש את דבר ה׳ מפי ירמיהו (מ"ב), אך לא אזר כוח להישמע לו. מורך לבו, חולשת דעתו וקטנות אמונתו עשוהו שותף לחורבן העצמי, שעליו נוספה ההגליה העצמית. כך הגשים יוחנן בן קרח את מדיניות עזיבת הארץ של יריבו ישמעאל בן נתניה, אך במקום לקחת את "שארית יהודה" לארץ בני עמון הוא הביאם למצרים.

באלפיים שנות גלותנו היינו ל"רחמנים בני רחמנים" שאינם מסוגלים לרצוח. אך בשובנו אל ארצנו שוב יש בידינו הכלים, ובנפשנו היכולת, חלילה, לשפוך דם. "צום גדליהו" נועד לאפשר לנו לעמוד פנים אל פנים מול זוועות העבר, למען נאזור כוח למונען בהווה.

מתוך "בקש שלום ורדפהו", עמ' 224-225

Volver al capítulo

מכתב מירמיהו

מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר נמשכת גם בפרקנו, כאשר הפעם מתוארת התמודדותו מול נביאי השקר בגלות בבל. הגולים בגלות יהויכין הושפעו מנבואות שקר שניבאו על קיצה הקרוב של הגלות ועל השיבה לירושלים. כנגד נבואות אלה ניצב ירמיהו, השולח ספר לגולים ומשכנע אותם להשתקע ולהתבסס בגלותם, שתמשך עוד זמן רב. באופן פרדוקסלי, דווקא נבואת ירמיהו על הגלות הארוכה טומנת בחובה את זרעי התקווה והגאולה. בהמשך הפרק מסופר כיצד מכתבו של ירמיהו עורר את זעמו של אחד מנביאי השקר בבבל - שמעיהו הנחלמי, שביקש מכוהני ירושלים לכלוא את ירמיהו. בתגובה מנבא ירמיהו על שמעיה שזרעו לא יזכה לראות בנחמה.

א. 1) מכתבו של ירמיהו ליושבי הגולה פותח בסדרת הנחיות (ה-ו). השוו את ההנחיות בפסוקים אלו לקללות בדברים כ"ח,ל-לב, ועמדו על התהליך המתבטא בפעולות אלה בכל אחד מן המקורות, ועל משמעות הקשר ביניהם.

2) בפסוק ז העם מצווה לדרוש בשלום העיר הנוכריה שאליה הוגלה ולהתפלל בעדה. בפסוקים יב-טו נזכרת תפילה נוספת. השוו לתיאור בדברים ד׳,כז-לא, ועמדו על המשמעות השונה של תפילה זו לעומת התפילה בפסוק ז.

3) מדוע מייחס ירמיהו חשיבות כה רבה להשתקעות של גולי בבל בגלותם ומדוע השהיה הארוכה בגלות הכרחית לשם ביאת הגאולה?

ב. 1) בפסוקים כא-כג מאשים ירמיהו את נביאי השקר אחאב וצדקיהו האשמה כפולה על שניבאו שקר ועל שנאפו את נשי רעיהם. מדוע כורך ירמיהו את ההאשמות הללו זו בזו? ראו גם את היחס לנביאי השקר לעיל כ"ג,יד.

2) עיינו במדרש המצורף ועמדו על אופיים של נביאי השקר ועל מניעיהם.

׳אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נביאי שקר היו והיו מנאפים את נשי רעיהם.. ומה היו עושים? היה אחד מהם הולך אל אישה ואומר לה ראיתי בנבואתי שיבוא חברי אלייך ואת תקיימי (=תלדי) נביא בישראל׳ (פסיקתא דרב כהנא, כד).

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

זכותה של רחל

"כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו ל"א, יד-טז)

מדרש פתיחתא לאיכה רבה

... באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם?
מיד נתגללו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן...

איכה רבה - מדרש אגדה פרשני על מגילת איכה. המדרש נערך בארץ ישראל, ככל הנראה במאה החמישית או השישית לספירת הנוצרים. לאחר עריכתו נעשה שימוש רב במדרש בדרשות בציבור בתשעה באב, וכך במשך הזמן הפך לשני חיבורים נפרדים, המשקפים נוסחים שונים של המדרש. נוסחים אלה התפתחו במקומות שונים: נוסח אחד התפתח באיטליה ובאשכנז והנוסח השני התפתח בספרד ובמזרח; לכל אחד מן הנוסחים נוספו מקורות שונים ומגוונים שעניינם אבל ונחמה. בידינו שתי מהדורות דפוס של המדרש המשקפות את שני נוסחיו: מדרש איכה רבה, בתוך 'מדרש חמש מגילות', ומדרש איכה רבה במהדורת בובר (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

חנניה הנביא

פרק כ"ח ממשיך בתיאור התמודדותו של ירמיהו עם נביאי השקר בימי צדקיהו. במרכז הפרק עומד העימות החזיתי בין ירמיהו לבין אחד מנביאי השקר – חנניה בן עזור, שסתר בפומבי את נבואות ירמיהו. במהלך הסיפור משורטטת דמותו של נביא השקר ולעומתה מוארת דמותו וייחודו של נביא האמת.

א. דברי חנניה מופנים לכהנים ולעם ומתקשרים באופן ישיר לנבואתו של ירמיהו על כלי ה׳ בסוף פרק כ"ז. בנבואת חנניה על שבירת עול מלך בבל מהדהדת נבואת ישעיהו שנאמרה בסיטואציה דומה - עליית האימפריה האשורית על ירושלים: ׳אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ׳ (ישעיהו י׳,כד-כז). כיצד יש לראות את דמותו של חנניה כנביא לאור דמיון זה? היעזרו בתיאור המיוחד המופיע בתלמודים:

ירושלמי סנהדרין י"א,ה: ׳המתנבא מה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור... חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לוקיבוסת (גונב יצירת הזולת) והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון...׳

בבלי סנהדרין פ"ט,א: ׳עמד ירמיה בשוק העליון ואמר כה אמר ה׳ צבאות הנני שבר את קשת עילם, נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: הנני שבר את קשת עילם, כשדים עצמן על אחת כמה וכמה – בא הוא בשוק התחתון, אמר: כה אמר ה׳... שברתי את עול מלך בבל׳.

ב. למרות שחנניה סותר בפומבי את דברי ירמיהו, ירמיהו אינו מתעמת איתו באופן ישיר אלא מגיב בצורה מפתיעה: ׳אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳, יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה׳ וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוםֹ הַזֶּה׳ (ו). חשבו מה מבטאת תגובה זו.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

צוואתו של חנניה

"... אמר לו ירמיה [לחנניה]: אתה אומר "בעוד שנתים ימים אני משיב וגו'" (ג) ואני אומר שנבוכדנצר בא, ונוטל את השאר: "בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'" (כ"ז, כב).
אמר לו [חנניה]: תן סימן לדבריך!
אמר ליה [ירמיה]: אני מתנבא לרעה, ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו [חנניה]: לאו, את, הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו [ירמיה]: אין, כיני [=כן], הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש: השנה ההיא הוא מת, כי סרה דבר על יי'.
והות ליה כן [=וכך היה לו], "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא, בחדש השביעי" (יז).
שנת אחרת הייתה, ות מר הכין?! [=ואתה אומר שהיה לו כן, שמת באותה שנה?!]
אלא מלמד שמת בערב ראש השנה, וצווה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר"
(תלמוד ירושלמי סנהדרין י"א דף ל ע"ב)

בדברי הירושלמי הופך הויכוח בין ירמיהו לחנניה לויכוח טכני על הדרך להוכיח מי נביא אמת ומי נביא שקר, מי צריך להוכיח את צדקתו: ירמיהו, המנבא דברים רעים, או חנניה המנבא נבואות נחמה. ירמיהו טוען: נבואות זעם יכולות להתבטל אם ישובו בתשובה. ובכל זאת הוא מוכן לתת אות. והאות - מותו של חנניה. שוב נבואה רעה, שבאופן תיאורטי היא יכולה להתבטל.

הפרשנות של הירושלמי על סיפור מותו של חנניה היא התבוננות פסיכולוגית מעמיקה בנפשו של נביא שקר. של כל נביא שקר, בכל מקום ובכל זמן. עולמו של חנניה חרב עליו. ההוכחה של ירמיהו מתאמתת, והוא נוטה למות. אם חנניה ימות, מעיד הדבר כי כל דברי נבואתו הם שקר, וכי התקווה שנפח בעם תקוות שווא היא. גורל העם בידיו: הוא הסית את העם למרוד בבבל, להמשיך בדרכם. ועכשיו רואה הוא כי כל נבואותיו מתבדות. הוא עצמו מת לפי נבואת ירמיהו. האם יקום ברגע האחרון ויזעק כי שגה? האם יבקש סליחה מנביא האמת שאת דבריו ניסה בכל כוחו לסתור?

לא כך. מחשבתו האחרונה של חנניה על ערש מותו היא - כיצד להמשיך ולהבדות את ירמיהו. ובצוואתו, לפי הירושלמי, מצווה חנניה את בניו להסתיר את מותו בסוף החודש השישי, ולקבור אותו בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, בשנה הבאה. וכל זאת כדי להפוך את ירמיהו לבדאי, שהרי ירמיהו אמר "השנה אתה מת".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

מבחן הנבואה

"אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם. הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת" (ירמיהו כ"ח, ז-ט)

הענין הזה שאמר לו, כי בהבטחת הטובה יבחן הנביא. כי אם יבטיח טובה ולא תבא בידוע שהוא נביא שקר כי כל דבר טוב שיבטיח האל אפילו על תנאי הוא בא. אבל באמת תסור ממנו הטובה ההיא אם יחטא כמו שאמר: "ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני... ונחמתי על הטובה" (ירמיהו י"ח, ט-י) אמנם על כל פנים תחול הטובה ותבא.

אבל אם יתנבא לרעה ולא תבא כלל לא יודע בזה שהוא נביא שקר שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כשעשו תשובה כמו שעשה באנשי נינוה.

Volver al capítulo

יום ה' הגדול והנורא

“Temidim in their order, and Musafim according to their laws”

המאבק מול נביאי השקר

איך סופרים 70 שנה?

הרס עצמי

מכתב מירמיהו

זכותה של רחל

חנניה הנביא

צוואתו של חנניה

מבחן הנבואה

Pages

📲 Instala nuestra App