לנצל את החולשה של בבל

הנבואות הכלולות בפרק כ"ז נאמרו כאשר התכנסו בירושלים אצל צדקיהו מלך יהודה מלאכים של מלכי המדינות השכנות (ג).

מה עניינם של שליחי המדינות הסובבות את יהודה בהתכנסות זו בירושלים אצל צדקיהו?

רד"ק שיער את התשובה הבאה: "נראה כי המלכים הנזכרים שלחו לצדקיהו שיסכים עמהם, וימרדו כולם במלך בבל".

ברם, מדוע התכנסו הללו דווקא ב"שָּׁנָה הַהִיא" – השנה הרביעית לצדקיהו?

כך מבארים זאת שני חוקרי מקרא (יאיר הופמן ופנחס ארצי) ב'עולם התנ"ך' ירמיהו, עמוד 139:

שנה זו היא שנת 594 לפני הספירה היא השנה האחת עשרה לנבוכדנאצר. בכרוניקה מן השנה העשירית לנבוכדנאצר נאמר: "בשנה העשירית היה מלך אכד בארצו. מחודש כסליו עד חודש טבת היה מרד באכד... הוא הרג הרבה מצבאו שלו. בידיו שלו הוא תפס את אויבו. בחודש... הוא צעד לארץ חתי, מקום בו מלכים ו... שרים באו לפניו, והוא קיבל את מסיהם הכבדים ואז חזר לבבל". מתברר שבשנה העשירית היה נבוכדנאצר עסוק בדיכוי מרידה פנימית בארצו... נסיבות אלו יצרו אצל עמי הסביבה תחושה, שממלכת בבל נחלשת, והגיעה שעת כושר לפרוק את עולה. התכנסות המלכים בירושלים הייתה כנראה מפגש התארגנות... למטרת מרד בבבל.

הנבואה הראשונה בפרק כ"ז מופנית אם כן לנמענים לא רגילים אלה:

"כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ.

וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן

בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" (ב-ג)

בפסוקים ד–ח להלן מבארת הנבואה את המשמעות הסמלית של שילוח המוסרות לשליחי מלכי המדינות השכנות: על כל הגויים הללו לתת את צווארם בעול מלך בבל ולא להעלות על דעתם לעשות ההפך מכך. ה' הוא שהעניק לנבוכדנאצר את השלטון על כל הארצות בעת הזאת, והגוי שלא ייתן את צווארו בעולו – ייענש בחומרה, ויורחק מעל אדמתו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

לא רוצים לשמוע את האמת

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת: מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה': ... וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם" (ירמיהו כ"ו, ח-יא)

תחלה השתתפו גם העם עם הכהנים להמיתו,

ולא בעבור שחשבו שהוא נביא שקר ושבדה הנבואה מלבו, כי באמת האמינו שה' שלחו ואם כן אין לו משפט מות כפי הדין,

רק שרצו להמיתו שלא על פי הדין כדי שלא ימצא מוכיח להוכיחם ולהודיעם דברי ה'...

"מדוע נבאת בשם ה'" (ט) -

הגם שהנבואה אמת

לא היה לך לנבאות נגד רצוננו,

כי אין אנו רוצים בנבואה כזאת הגם שהיא מאת ה'...

אמנם הכהנים והנביאים לא האמינו בנבואתו

ורצו להרגו מצד שמנבא שקר בשם ה' (כי נביאי השקר היו מכחישים נבואתו והיו מנבאים בהפך),

ועל כן טענו הם אל השרים ואל העם, ואמרו "משפט מות לאיש הזה" (יא).

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

המקדש לא נחרב?

פרק ל"ט מתאר את החורבן הקשה שהגיע על יהודה. הבבלים מגיעים ליהודה, ומשחיתים כל דבר שעומד בפניהם: "ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש, ואת חומת ירושלם נתצו" (ל"ט, ח). באופן מפתיע, בפרק שכל כולו עוסק בחורבן יהודה – תיאור חורבן המקדש לא מופיע! מדוע לא כתוב ואפילו ברמז שבית ה' נחרב?!

על תיאור חורבן המקדש אנחנו שומעים בפרק האחרון של ספר מלכים: "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם" (מלכים ב כ"ה, ט). מעניין שהפסוק הזה והפסוק שמופיע בירמיה עוסקים בדיוק באותם הרכיבים, אבל נראה שהכתוב בירמיהו כאילו משמיט את חורבן המקדש – וכל זה למה?

בתפיסה הרווחת חורבן המקדש הוא דבר מזעזע, והוא העונש החמור ביותר שהעם זוכה לו. אך יתכן שירמיהו רואה בחורבן המקדש משהו מִשני לחורבן העיר והעם. חורבן המקדש הוא רק פועל יוצא של חטאי העם: "המערת פרצים היה הבית הזה... ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו... כאשר עשיתי לשלו" (ז', יא-יד). ירמיהו מעוניין להדגיש בנבואתו שהחורבן העיקרי הוא חורבן העיר וחורבן העם. המקדש לדאבון כולם נחרב, כפי שגם עולה מסיפור האנשים האבלים (מ"א, ה-ז), אך את העיקר צריך לזעוק: עם ישראל גלה, ירושלים נחרבה.

עוד על השמטת חורבן המקדש מפרקנו ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון

Volver al capítulo

למה ירמיהו מקבל פרוטקציה?

פרק ל"ט מתאר את החורבן הנורא שנפל ביהודה. העיר מובקעת "בחדש הרביעי בתשעה לחדש" (=ט' בתמוז) והבבלים מתחילים לטבוח באנשי העיר. כאשר רואה זאת צדקיהו מחליטים הוא ואנשי המלחמה לברוח בלילה מירושלים, דבר המעיד על שפלות ההנהגה, ועל התמוטטות טוטאלית.

ירמיהו מקבל יחס שונה משאר תושבי ירושלים: "קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע" (ל"ט, יב). מה יעלה בגורל ירמיהו? מדוע "ועיניך שים עליו"?! האם הוא יוגלה לבבל? או שמא הבבלים מתכננים מוות מיוחד לירמיהו?

תשובה לתהייה זו מתקבלת בפרק מ'. נבוזראדן מציע לירמיהו לבחור את האפשרות העדיפה עליו: "אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל – בא... ואם רע בעיניך לבוא אתי... ראה כל הארץ לפניך" (מ', ד). מדוע ירמיהו מקבל יחס שונה? מדוע מקבל ירמיהו את האפשרות לבחור?

את התשובה לכך נוכל ללמוד מדברי נבוזראדן: "ה' א-להיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר" (מ', ב-ג). עובדי האלילים לא היו קנאיים כלפי אליליהם. לאמור מכיוון שלא האמינו באל אחד, לא ראו בעיה באמונה באלים אחרים.

כך נראה שנבוזראדן מכבד את ירמיהו לא רק בגלל שניבא על בוא הבבלים. ייתכן שנבוזראדן רואה בירמיהו מה שכל אדם אמור לראות בו: נביא לא-להים. רב הטבחים הבבלי מכבד את הנביא, מכיוון שהוא איש שמייצג את האל, ולכן אין לפגוע בו.

וכל זה מוביל לאירוניה שזועקת מבעד לכתוב: בזמן שהעם ושרי צדקיהו רצו להרוג את ירמיהו, רב הטבחים הבבלי מאפשר לירמיהו לבחור בחיים, בכל דרך שירצה.

Volver al capítulo

מי אתם בני רכב?

"בית הרכבים" מוזכרים בפרק ל"ה כקבוצה מוכרת ביהודה, למרות שהקורא לא ממש מכיר או שמע בעבר על בית הרכבים. על יונדב בן רכב מסופר כחלק ממהפכת יהוא (מלכים ב י', טו-טז). אך מי הם בני רכב, וכיצד הם תפסו מקום חשוב ביהודה?

על בני רכב שומעים גם ברשימת השושלות שבדברי הימים: "ומשפחות ספרים ישבו [ישבי] יעבץ, תרתעים, שמעתים... המה הקינים הבאים מחמת, אבי בית רכב" (דברי הימים א ב', נה). נראה שיש קשר מסוים בין הקינים ובין בית רכב, והפירוש הסביר הוא שהקינים הם אבי בית רכב. לאמור, הקינים ייסדו את בית הרכבים, וכעת עלינו להיזכר מיהם הקינים.

השבט הקיני מוזכר לראשונה ברשימת העמים אותם ירשו ישראל שנאמרה לאברהם (בראשית ט"ו, יח-כא), אך הם לא מוזכרים עוד ברשימות דומות לזו בהמשך התורה ובנביאים. כזכור יתרו הוא קיני: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים..." (שופטים א', טז). בנוסף בלעם המקלל עמים שונים, דווקא מברך את שבט הקינים: "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך" (במדבר כ"ד, כא). עוד נוסיף, ששאול בהכותו את עמלק מבקש מהקיני לסור, כדי לא לפגוע בהם (שמואל א ט"ו, ו).

כל זה מלמד אותנו על גלגולו של שבט הקיני. בתחילה היו הם חלק מהעמים שה' הבטיח את נחלתם לעם ישראל, אך מאז הצטרפות יתרו הקיני לישראל, נפרדו "חבר הקיני" משבט הקיני, והצטרפו לעם ישראל. הצטרפות זו הביאה בימי הבית למהפכה של ממש: משבט כנעני ששוכן בין עמים עוינים לישראל, הפך שבט הקיני להיות "אבי בית רכב", שהפכו להיות סופרים במקדש, ולימים, כפי שעולה בפרקנו, סמל ודוגמה לעם ישראל לשמירה אדוקה על מסורת אבות.

עוד על זהותם של בני רכב ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב אביה הכהן

Volver al capítulo

The Power of Honoring

“Example is the school of mankind, and they will learn at no other” -Edmund Burke

God has informed Moses of his impending forced retirement. Moses will not cross the Jordan River with the people of Israel to enter the promised land. Rather, God tells him that he will ascend the mountain, see the land, and die there outside of Canaan. Moses makes a final request of God: don’t leave the people leaderless – appoint someone to follow me.

God acquiesces to the request and informs Moses that his disciple Joshua will take over the reins of leadership. Joshua is the one that will lead the people into Canaan and conquer the land.

In the first act of “semicha” or ordination, Moses places his hands upon Joshua and transmits to him some of his spirit, his glory, his authority. Ibn Ezra on Numbers 27:20 is so impressed by this act that he claims it had the immediate effect of raising Joshua’s status in the eyes of the entire nation. By Moses honoring Joshua so, by raising Joshua to his own level, he showed the highest form of respect. The people of Israel immediately understood the action of Moses, the honor that he was showing Joshua, and they learned to honor Joshua as well, following Moses’ example.

May we always have opportunity to see deserving people honored.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Personal, Pure, Public

Pinhas the Priest grabs a spear and personally skewers an amorous Israelite prince and his prohibited heathen paramour in a public display of zealotry that has been recorded for eternity (Numbers Chapter 25). God is then effusive with his compliments and gratitude and eternally rewards Pinhas for his extreme actions. Pinhas has since been lauded by Rabbinic commentators throughout the generations as the paradigm of successful (and hard to emulate) zealotry.

The Ohr Hachayim (on Numbers 25:11) attempts to understand the secret of Pinhas’ wild success. He attributes three factors:

Personally. Pinhas committed his zealotry personally. He didn’t delegate it to somebody else. He didn’t outsource. He didn’t command some underling to undertake the dangerous assignment. He did it himself with his own two hands, despite the very real personal danger (commentators explain that if any one aspect of Pinhas’ attack would have gone wrong, Pinhas himself would have been killed).
Purely. Pinhas’ intentions were pure. He had no ulterior motive. He had nothing personal against his adversaries. They were desecrating God’s name and Pinhas’ goal was solely to correct that grave infraction.
Publicly. Pinhas was not ashamed of his actions. He killed the prince in front of the entire nation. He believed so much in his cause, he had nothing to hide. It was done openly without any attempt to cover up any aspect.

So in short, the Ohr Hachayim’s lesson for wild success is simply not to be afraid. Not to be afraid to do things personally; not to be afraid to do things with pure motivation; and not to be afraid to do things publicly. To do the right thing personally, to do it purely and to do it publicly is an unbeatable combination.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Purposeful Reward

“Each of our acts makes a statement as to our purpose.” -Leo Buscaglia

It is one of the more violently graphic scenes in the Torah. Pinchas, grandson of Aaron the High Priest, takes a spear and in one blow kills a prince of Israel as well as a Moabite princess as they are being publicly intimate. The scene of this gruesome double murder is in front of the otherwise unresponsive leadership of Israel.

This fierce act is credited with stopping a sudden plague that killed 24,000 people in Israel for the sin of illicit relations. In what is perhaps the most surprising and ironic outcome of Pinchas’ vigilantism is that God bestows Pinchas with a “Covenant of Peace” and includes him in the prestigious caste of the Priesthood (to be a Kohen).

The Netziv on Numbers 25:13 explains that Pinchas’ reward is a natural outcome of his act. What Pinchas was in essence doing when he killed the overly affectionate lovers was protecting the Jewish people from a virulent licentiousness that had reached so far and with such fervor that a prince of Israel was ready to perform such an act publicly in front of the leaders of the nation. Pinchas stops the decadence dead in its tracks (literally).

For taking such a principled stand and for being ready to protect the nation of Israel from such immorality Pinchas is rewarded with the charge of continuing to protect the Jewish people. That was the classical task of the Kohen; to educate the nation of Israel as to God’s laws and traditions, to serve as role models of service of God and to thereby protect the Jewish people from the danger and damage of immorality.

May we each have the good fortune of finding our purposes and the reward of being able to fulfill that purpose.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

האם מותר לצאת מבבל?

"בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כ"ז, כב)

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב

ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה [=ר' זירא היה משתמט מרב יהודה],

דבעא למיסק לארץ ישראל [=מפני שרצה ר' זירא לעלות לארץ ישראל],

דאמר [=שאמר] רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" (ירמיהו כ"ב, כז).

ורבי זירא [=ומה חשב ר' זירא]? ההוא בכלי שרת כתיב [=הפסוק מדבר על כלי השרת].

על המדרש ועל דחיקת הקץ ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' אביעד הכהן

Volver al capítulo

שאגת ה'

"ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ..." (ירמיהו כ"ה, ל)

מדרש תהלים (בובר) מזמור קד, כה

אליהו זכור לטוב שאל לר' נהוראי: מפני מה הזועות באות לעולם?

אמר לו: מפני ביטול המעשרות, שאין ישראל מוציאין כתיקנן

אמר לו אליהו: נראין הדברים כדבריך, אבל אינו כן אלא על ידי שהקב"ה מביט בטרטיאות וקרקיסאות של אומות העולם, והן יושבין בשלוה ובית המקדש חרב, הוא מביט בעולמו וביקש להחריבו, שנאמר (ירמיה כ"ה ל): "(ה' ממרום) ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו" (בשביל נוהו)

מדרש תהילים - מדרש אגדה לספר תהילים הדורש את מזמורי תהילים לפי סדרם. חלק מהמדרש נערך ככל הנראה בארץ ישראל בין המאה השמינית למאה העשירית (על פרקים א'-קי"ח) וחלק אחר שלו (פרקים קי"ט-ק"נ) נערך מאוחר יותר. ההבדל בין החלקים ניכר בכך שהדרשות בחלק השני קצרות יותר ושמות חכמים כמעט ולא נזכרים בו. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

לנצל את החולשה של בבל

לא רוצים לשמוע את האמת

המקדש לא נחרב?

למה ירמיהו מקבל פרוטקציה?

מי אתם בני רכב?

The Power of Honoring

Personal, Pure, Public

Purposeful Reward

האם מותר לצאת מבבל?

שאגת ה'

Pages

📲 Instala nuestra App