תובנות מסיור באדום

אני זוכר היטב את התדהמה שאחזה בי בסיור בעבר הירדן עם פרופ' חיים בן-דוד, כשניצבנו, מול 'סלע-אדום' (כ-4 ק"מ מבּוּצִירַה =בּצרה, בירת אדום העתיקה), וחיים הראה לי את תבליט הניצחון של 'נַבּוּנָאִיד' מלך בבל, המעט שנותר חרות על הסלע בגובה של 90 מטר מעל התהום!
המלך הבבלי (האחרון!) סוגד לירח ולשמש. פתאום הבנתי מי היה "מאת ה', וציר בַּגוים שֻלָח" (א), להחריב את אדום.

מה קרה לפני כן? יהודה וירושלִַם חרבו ביד נבוכדראצר מלך בבל, כמו שאר הממלכות מסביב – רק אדום נותרה, שורדת בהרים הגבוהים, חוגגת ולועגת ליהודה האחות החרֵבה (יא-יב). לכאורה, יעקב הפסיד את הכל (כמו אז בבריחתו לחרן), ועֵשָו לבדו זכה:
שֹׁכנִי בְחַגוֵי סלע מְרוֹם שִבתוֹ
אֹמֵר בְּלִבּוֹ – מי יוֹרִדֵנִי ארץ (ג);

מצודות הסלע הגבוהות בהרי אדום תרמו תרומה עצומה לביטחון העצמי של האדומים הגֵאים, שאפילו מעצמת העל הבבלית לא תנסה לפרוץ אל מרומי המצודות השוכנות בנקיקי סלע, ובתוכם, כמובן, מצודת 'סלע אדום', שם התבצרו כנראה אנשי בצרה, עיר הבירה, ובהם ראשי אדום ושריה.
ואכן, צבאות בבל בהנהגת נבוכדראצר לא ניסו לכבוש את אדום ולהחריבה, ואילו האדומים סייעו לבבלים, ואף הסגירו פליטים יהודים שברחו (יד).

אולם ירמיהו (מט) ועֹבדיה נשאו בדבר ה' חזון חורבן לאדום שלא תימלט מעונשה ביום ה', וחורבנה יהיה מוחלט:
אם תַּגבּיהַ כַּנשר,
ואם בין כוכבים שׂים קִנֶּךָ
מִשָׁם אוֹרידךָ נאֻם ה' (ד);

בזמן הנבואה היה חזון זה הפוך ממה שראה כל אדם בעיניו - יהודה וישראל חֲרֵבוֹת ואדום גֵאָה ושורדת. מה באמת דחף את המלך הבבלי 'נַבּוּנָאִיד', שהיה נוטה לעסוק בהגות דתית, חופר מקדשים עתיקים, מחולל שינויים דתיים בפולחן האלילי הבבלי (בהשפעת אמו, ולמורת רוחם של כוהני בבל), לצאת למסע מלחמה נגד אדום, בדרך אל נְוֵה המדבר 'תֵּימָא' בערב הצפונית, שם התבודד כמה שנים?

המלך הבבלי אולי היה אומר שנשלח על ידי אליליו. הנביאים אמרו שיקום שליח מאת ה', ותפקידו יהיה להחריב את אדום ולהעניש אותה. 'נַבּוּנָאִיד' עשה זאת, וזה היה ככל הנראה מסע המלחמה האחרון של מלכי בבל, הפרק האחרון של "יום ה' על כל הגוים" (טו), כ-14 שנה לפני נפילת בבל לידי כּוֹרֶש.

בעוד המלך הבבלי יוצא הדופן מתבודד, בבל נשארה מפוררת בתוכה, תחת יורש העצר 'בֵּלשאצר בן נַבּוּנָאִיד'; שמו ידוע לכל מן המשתה בו חזה דניאל (פרק ה) את 'הכתובת על הקיר' המבשרת קץ למלכות בבל הכשדית; שערי בבל נפתחו לפני כּוֹרֶש מלך פרס, והוא שנתן ליהודים לחזור ליהודה ולירושלִַם ולהקים מחדש את בית המקדש.

עוד פסוקים סתומים (ו-ז) התפרשו לי באותו סיור בהרי אדום:
איך נֶחְפְּשׂוּ (=נחשפו) עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו (=נתגלו מסתוריו)?
עד הגבול שִלחוך (=שלחו עליך את האויב)
כֹּל אנשי בריתך, הִשִּיאוּךָ (=שהשלו אותך לבטוח בהם),
יָכלוּ לך אנשי שלֹמך (=שעזרו לאויב ללכוד את מבצריך),
לַחְמְךָ (=מלחמתך כשלה כי),
ישימו מָזוֹר (=מוקש ומלכודת) תחתיך,
אין תבונה בו (=להינצל ממנו);

ככל הנראה, סייענים מואבים, שישבו על גבול אדום והיו 'אנשי ברית', הם שהסגירו את מבצרי הסלע לידי הבבלים. גם זה היה עונש של מידה נגד מידה לאדום, אשר עסקה בהסגרת פליטים ושרידים ובהובלת שיירות עבדים, במשך דורות; אכן כך סיכם עֹבדיה את עונשה של אדום:

כאשר עשית יעשה לך,
גמֻלךָ ישוב בראשך;
כי כאשר שתיתם (=חגגתם) על הר קדשי,
יִשתוּ כל הגוים (את כוס התַרעֵלה) תמיד,
ושָתוּ ולָעוּ (=בלוֹעַ), והיו כלוֹא היו" (טו-טז).

אולם אחרית החזון הנבואי – "ויָרשוּ הנגב את הר עֵשָׂו..." (יט-כא) – נתקיים רק בימינו, כאשר הר הנגב בואכה אילת הפכו חלק ממדינת ישראל.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה עובדיה

Volver al capítulo

אדום, רומא, ותרבות המערב

Volver al capítulo

אפשר לחזור בתשובה

בשלושת הסיפורים על תשובה בספרנו, של המלחים, של יונה ושל נינוה, אין הוראה לחזור בתשובה: המלחים מתעוררים מעצמם לתשובה; יונה עצמו מקיש ממעשיהם של המלחים ושב בתשובה; ואף לאנשי נינוה לא נאמר מאומה על התשובה. ההכרזה היא סתמית: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (ד), מבלי ציון והוראה על פתח לשינוי הגזרה. יתר על כן, בשלושת המקרים התשובה היא ספונטנית "ויאמינו אנשי נינוה באלוקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" (ה). רק לאחר מכן, בא הציווי מטעם המלך וגדוליו.

גדולה היא תשובתם של אנשי נינוה שאף שאינם בטוחים כלל ועיקר בהצלחתה, הם מקבלים על עצמם את כל חומרותיה. "מי יודע ישוב ונחם האלוקים ושב מחרון אפו ולא נאבד" (ט). פתח צר כפתחו של מחט הוא תחילתה של התשובה וסופה בפתח רחב כפתחו של אולם.

לשיא יחיד במקרא מגיע מושג התשובה בסופו של הספר. יונה שואל לדרכי בורא העולם: מדוע זכו רשעי נינוה לחנינה על ידי תשובתם? גם הנביא-השליח הקורא לחזרה בתשובה איננו יורד לסוף דעתו של המשלח בהנהגת הבריאה, ואינו תופס את סודה של התשובה. דיוק בכתובים ובסממני הלשון בפרק ד' מראה כיצד הראה הנביא את קוצר דעתו וחולשותיו האנושיות בבואו להבין את חזון התשובה שהוא מכבשונו של עולם.

אפשר שזהו עומק דברי חכמים על מעלתה של התשובה שקדמה לעולם. התשובה היא מן המושגים שקדמו ליצירת האדם, ומשום כך אין האדם יכול לתפוס אותם. ואף על פי כן צא וראה כמה מעולה היא התשובה, אמש היה זה שנוא לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך 'פרקי היום בתנך' ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

והיתה לה' המלוכה

בשיר שלפניכם, חוברו יחדיו שלושה פסוקים, שכולם עוסקים במלכות ה' על העולם לעתיד לבוא, הכרוכה במשפט ובשלטון ה' על כל העמים -

תהלים כ"ב, כט:
"כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם"

עובדיה א', כא:
"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה"

זכריה י"ד, ט:
"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"

Volver al capítulo

Light in Tanakh

Hanukka is the holiday during which we are commanded to light the Hanukka lights. Let’s examine some places where light appears in the Tanakh.

The very beginning of creation is described as a situation of “darkness on the face of the depths.” God says “Let there be light!” And then – “there was light.” That is the beginning of the Torah, and of creation (Genesis 1, 1-5).

The fourth day of creation includes the creation of the “lights” – the sun, the moon and the stars - that are to illuminate the land (Genesis 1, 14-19).

Though the description of creation emphasizes that God separated light from dark (Genesis 1,5 and 1,18), Yeshayahu hails God as creator of both light and darkness (Isaiah 45, 7) – and as we say traditionally say in the first Brakha before Shma every morning.

In the book of Shemot, Egypt suffers a plague of thick darkness sent by God. For Bnei Yisrael, though, light still shone in their residences (Exodus 10, 23).

After the exodus from Egypt, God accompanies Bnei Yisrael with a pillar of fire by night, providing light for the way in the desert (Exodus 13,21; Nehemiah 9, 12; Psalms 105, 39).

God is described as the Psalmist’s light. “God is my light and my salvation” (Psalms 27, 1). Mikha says, too, “though I sit in darkness, God is my light” (Micah 7, 8).

Yeshayahu prophesies that in the future God’s light will shine on Israel amidst the darkness and haze of the surrounding nations. Israel can rise and shine with the continuous light of God (Isaiah 60, 1-3).

In Mishlei, a commandment is compared to a candle while the Torah is compared to light (Proverbs 6, 23).

We hope that the lights of Hanukka will shine God’s lights of creation, redemption and Torah upon us and we in turn will shine those lights on others.

Volver al capítulo

מיהי אדום ומיהם המושיעים?

"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א', כא)

מי הם המושיעים האלה?

כתבו המפרשים, שהם המשיח וגדולי דורו,

והנביא אמר שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם, וחכמים ז"ל כינו אותם בשמות,

... ולי נראה שהנביא ביאר בפסוק האחרון הזה מנבואתו איך תהיה נקמת אדום כי הנה ישראל לבדם לא יהיו יכולים עליו ולכן אמר שיעלו מושיעים בהר ציון והם שאר הגוים אשר יבאו להלחם על הנוצרים באדמת הקדש, ולפי שהם יושיעו את הארץ מבני אדום הנוצרים ויעשו בהם נקמת ה' לכן קראם מושיעים כי בבחינת שיגרשו אותם מן הארץ וישמידום יקראם מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולכלותו מן העולם,

הלא תראה שקרא הקדוש ברוך הוא את אשור שבט אפו וקרא לנבוכדנצר עבדו ואת כורש משיחו לא בבחינת עצמם כי אם בבחינת פעולותיהם אשר יעשו בגזרתו העליונה להנקם מאויביו, ועל הדרך ההוא קרא פה את המחריבים לבני אדום מושיעים בהר ציון, עם היות שהאומות ההם יפלו ויחרבו כי תהיה נקמת ה' בכולם, אבל חרבן אדום יהיה יותר עצום ומופלג לפי שיהיה החלטי שלא ישאר ממנו אדם מכל אותם שיבואו לאותה מלחמה ולא תהיה ההריגה כל כך בשאר האומות.

וייעד הנביא שאחרי הנקמה העצומה הזאת יהיה ה' למלך על כל הארץ, שכל בני העולם יודו במלכותו וכמו שאמר זכריה (י"ד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

אברבנאל - ר' יצחק בן ר' יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

Volver al capítulo

על מה הזעם הגדול?

יש פרקים בתולדות העמים הדומים להתפרצות הר געש: עם השוכן אי-שם מעבר לארצות התרבות והנמצא בדרגת התפתחות ירודה, פורץ והורס כל מה שבדרכו, מחריב הישגי תרבות של דורות, ולבסוף הוא משתקע באחת מהארצות שכבש ומתחיל לפתח תרבות משלו. כח אדיר כמו זה התפרץ בצפונו של חצי האי ערב, סילק כל מה שהיה בדרכו, הרס את מדינת אדום, הבריח את תושביה, וכשנרגע הקים את מדינת הנבטים. לאחר כמה דורות הפכה להיות מרכז תרבותי ראוי לשבח, הן בבחינת הסחר הבין לאומי שפיתחה והן בבנין ערים שהקימה לתפארת, אבל בדרכה זו הרסה כליל את מדינת אדום.

על גירוש האדומים מארצם על ידי הנבטים אומר עובדיה: "עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך, השיאוך, יכלו לך אנשי שלומך" (א', ז). אנשי בריתך, אנשי שלומך הם השותפים של אדום בסחר השיירות בערב. השותפים נוכחו לדעת שהם הם מקור העושר וניתן להמשיך בעסקים גם בלי האדונים האדומים, קמו עליהם וגרשו אותם. בראש המהפכה עמדו בני שבט ערבי - הנבטים והצטרפו אליהם שבטי ערב אחרים מאנשי השיירות. עובדיה מצטט, כאילו, את הסיסמה שקראו שבטי ערב זה לזה: "שמועה שמענו מאת ה' וציר בגויים שלח, קומו ונקומה עליה למלחמה" (שם, א). על תוצאותיה של המלחמה בין שבטי ערב לבין אדום אומר ירמיהו (מ"ט, י): "כי אני חשפתי את עשו... שדד זרעו ואחיו ושכניו...".

מסתבר שהיה באדום הרג רב, רבים נפלו והניצולים ברחו. שיחקה להם לבורחים השעה, הם הגיעו ליהודה כאשר צבא נבוכדנאצר כבש את ירושלים. עתה הפכו פליטי אדום כלי-שרת בידי מלך בבל. הם סייעו לנבוכדנאצר בחורבן ירושלים, רדפו אחרי פליטי יהודה והסגירו אותם לבבלים למות, להגליה או מכירה לעבדות. בעת מעשיהם אלה ניתנה הרשות לאדומים להתנחל בערי יהודה, שרוקנו מיושביהם.

הגולים, בשבתם על נהרות בבל, זכרו את המעשה הזה של מי שהיו בתחילה שותפים למרד בבבל והפכו למשרתיו של נבוכדנאצר ומסייעים בחורבנה של יהודה. ועל כך הם התפללו ואמרו: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם האומרים - ערו, ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

סיבת הפיזור בגלות

"כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ" (עמוס ט', ט)

באר עניני ההשגחה בזה, שיניע אותם בכל הגוים עד שיהיו נעים ונדים ומפוזרים בין כל האומות, שזה צדקת פזרונו בישראל כמו שפרשו חכמינו זכרונם לברכה, שעל ידי כן לא יתבטלו בשום מקום וכן על ידי כן לא תשלוט עליהם שום אומה לכלותם, כי יתהלכו מגוי אל גוי.

זאת שנית שידמו כאשר ינוע בכברה שמניחים שם חטים ושעורים ומניעים הכברה לנקותם מן הפסולת, שהפסולת הדק נופל דרך נקבי הכברה, אבל הצרור היינו הגרעינים המלאים שצרור בהם קמח, לא יפול ארץ, וישאר בכברה, כן על ידי הפיזור והגליות יפלו מהם הרשעים ויטמעו בין האומות, אבל הצדיקים הצרורים בצרור התורה והמצוה ואחדות ישראל לא יפלו ארץ וישארו באמונתם.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

יחס גורר יחס

לאחר ארבעת המראות משובצת סדרת נבואות (ח',ד-יד) המתארות את העושק והרמאות במסחר שרווחו בממלכת ישראל, ואת הפורענות שתבוא בעקבותיהם. לאחר מכן מופיע מראה חמישי (ט',א-ו), החותם את סדרת המראות, ובו מתגלה לעמוס ה' הניצב על המזבח, ומפרט את האסון שיבוא על העם.

הספר נחתם בשתי נבואות: הנבואה הראשונה (ט',ז-י) עוסקת בשאלת בחירתו של עם ישראל בהשוואה לשאר העמים, ואילו הנבואה האחרונה (ט',יא-טו) שהיא גם נבואת הנחמה היחידה בספר עמוס מדברת על הקמתה מחדש של סוכת דוד ושושלתו, ועל שיבת ישראל לארצו לאחר הגלות.

א. בפסוקים יא-יד מופיעה נבואת פורענות מיוחדת במינה, המתמקדת בצימאון הרוחני לדבר ה' שלא יוכל להתמלא: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדנָֹי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ' (יא)

1. מהי דמות העולם המשורטט בנבואה, ומהו יחס הבורא לבריותיו בעולם זה? עמדו על תפקידם ומשמעותם של דימויי הרעב והצמא בתיאור.

נבואת פורענות זו מקבילה לנבואה לעיל ד',ד-יא, האם הנבואה בפרקנו מוסיפה היבט חדש?

2. על שום מה תבוא פורענות זו על העם? ראו את התיאור בפסוק יד, והיזכרו בדברי אמציה לעמוס ובדברי עמוס בנבואתו הראשונה (ב',יא-יב).

ב. 'רָאִיתִי אֶת-אֲדנָֹי נִצָּב עַל-הַמִּזְבֵּחַ' (ט',א)

1. מהו המאפיין העיקרי של המראה החמישי המתייחד מארבע המראות שקדמו לו? על מנת להעמיק בהבנת המראה השוו אותו לתהלים קל"ט,ז-יב, מהו טיב המפגש בין האדם לה' בשני המקומות?

2. המראה נחתם במשפט: 'וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה ולא לְטוֹבָה' – בדקו את משמעותו הרגילה של הביטוי 'שימת עין' באמצעות עיון בבראשית מ"ד,כא. כיצד מתהפך הביטוי בנבואתנו, וכיצד היפוך זה משפיע על היחס בין ה' לעמו? להרחבה כדאי לעיין בדברים י"א,יב ובעמוס ג', א-ב.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

תובנות מסיור באדום

מפה עובדיה

אדום, רומא, ותרבות המערב

אפשר לחזור בתשובה

והיתה לה' המלוכה

Light in Tanakh

מיהי אדום ומיהם המושיעים?

על מה הזעם הגדול?

סיבת הפיזור בגלות

יחס גורר יחס

Pages

📲 Instala nuestra App