טוב מותי מחיי

שוב יונה לבדו – רק 'אני וָהוּ' (כמו במעי הדג, בפרק ב), והפעם אין ישועה, ותפילה הפוכה מפי יונה, רצון למות (ד, ב-ג):
כי ידעתי, כי אתה א-ל רחום וחנון (על רשעים!),
אֶרֶך אַפַּיִם ורַב חסד, ונִחָם על הרעה;
ועתה ה' קח נא את נפשי ממני,
כי טוב מותי מֵחַיָי;

כמענה לבקשת תפילתו (במקום "וָיְמַן ה' דג גדול...", ב, א, להצלת נפשו) –
וַיְמַן (=זימן) ה' א-להים קיקיון... צֵל... להציל...,
ואחר כך (בלי שם ה'!)
וַיְמַן הא-להים תולעת...
וַיְמַן א-להים רוח קדים חֲרישית..." (ד, ו-ח),

ויונה בשלו:
...וַיִתעַלָף, וישאל את נפשו למות,
ויאמר: טוב מותי מֵחַיָי;

כל זה כדי ללמד את יונה, שיש בהנהגת העולם גם רחמים, ושוב בשם ה' (ד, י-יא):
ויאמר ה'...
וַאֲני לא אָחוּס על נינוֵה העיר הגדולה?!
אשר יש בהּ הרבה משתים-עשרה רִבּוֹ אדם,
אשר לא ידע בין ימינו לִשמֹאלו (=אלה שאינם אוחזים נשק בימינם),
ובהמה רבה!

אין תשובה של יונה, ולדעתי, הנביא העברי העקשן מֵת שם, כפי שביקש, בלי שחזר בו. אבל יש המשך ברור לתפילתו האחרונה, ולטענתו, שה' "אֶרֶך אַפַּיִם" לאויבי עמו, ב"משא (חורבן) נינוֵה, ספר חֲזוֹן נַחוּם האֶלְקֹשי" (א, א-ג).

א-ל קַנוֹא ונֹקֵם ה',
נֹקֵם ה' ובַעַל חֵמה,
נֹקֵם ה' לצָרָיו, ונֹטֵר הוא לאֹיְבָיו;
ה' ארך אפים וּגְדָל כֹּח,
ונַקֵה לא יְנַקֶה...

שני נביאים מהגליל, ויונה רצה את חֲזוֹן נַחוּם – חורבן לנינוֵה בטרם תמיט אסון על כל העמים, ובטרם תחריב את ממלכת ישראל.
אני מבין שעוד לא מלאה סאת הרשע של נינוֵה בעת ההיא, אבל, ריבון העולמים, למה לתת הזדמנות נוספת – לנינוֵה, בבל, רומא, ברלין?

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

קיום העולם תלוי בירושלים

"שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וִיהִי אֲדֹנָי ה' בָּכֶם לְעֵד אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ" (מיכה א', ב)

ונָבֹא אל ביאור הכתובים, והוא בהקדים כי ירושלים על ידי בית ה' אשר בתוכה והצדיקים אשר בקרבה הן הם המקיימים את העולם, ואלו יצייר חלילה לבטלם יתבטל העולם עם כל רבוי עמים אשר בו... ועל פי דרכו רומז לנו טעם אל היות קיום העולם או ביטולו היה תלוי בישראל ולא על יתר העמים, והוא "כי חלק ה' עמו" (דברים ל"ב, ט) חלק אלוק ממעל, מה שאין כן העמים כי חצונים הם.

ונָבֹא אל הענין, אמר "שמעו עמים" כי לכלם נוגע הדבר אשר אני נשפט אל ירושלים, כי בה תלוי קיום העולם או ביטולו,

ורמז הטעם באומרו "כלם" ולא אמר 'כלכם', כלומר כי כל העמים גם בדברו יתברך לנוכח אתם, באמר להם שמעו "כלם" יאמר להם ולא 'כלכם' כאלו אינן לפניו כי חצונים הם, אך ישראל גם כשאין הוא יתברך מזכיר בשמם על אשמותם לא יבצר מהיותם 'אתם'... וזהו "ויהי ה' אלקים בכם" לעד שמדבר בם לנוכח, ואמר שה' בהם לעד...

ועתה מגיד הדבר ואומר, מה שאני משמיע לכל העמים הוא, כי גם אליהם נוגעת צרת ירושלים.

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

מסע החורבן

ספר מיכה פותח בנבואה על חורבן שומרון ועל האסון הצפוי לבוא על יהודה (ב-ט). בראש הנבואה מופיע תיאור הופעת ה' כעד ושופט (ב-ד), לאחר מכן מפורטים החטאים המהווים עילה למשפט (ה), ולבסוף מתואר גזר הדין (ו-ז).

א. תיאור הופעת ה' כעד ושופט (ב-ד) מלווה בזעזוע יסודות הטבע.

1. תיאורים דומים מופיעים במקומות נוספים בתנ"ך ומדגישים את הפן האוניברסלי בהתגלות. השוו לתיאור בתהלים צ"ז, ב-ז ובדקו מה תכלית ההתגלות שם. לאור זאת, איזו הפתעה מזומנת בהמשך התיאור בפסוקים ה-ט, מדוע ה' מתגלה בנבואתו של מיכה?

2. עמדו על הזיקה המילולית בין תיאור ההתגלות בפסוקים ג-ד לבין תיאור החטא והעונש בפסוקים ה-ז:

מה תפקיד ה'במות' (ג, ה), ה'הגרה' (ד, ו), וה'אש' (ד, ז) בכל פסקה, ומהי תכלית הזעזוע של איתני הטבע לאור הקבלות אלה?

3. בפסוקים י-יב נזכרים ששה ישובים המציינים את מסלול התקדמותו של האויב האשורי אל עבר היישוב השביעי והמרכזי המופיע בפסוקים: ירושלים. הנביא עושה שימוש רטורי ייחודי בלשון נופל על לשון בחלק משמות הערים ומציג את האירועים העתידים לבוא על כל ישוב וישוב: בגת - אל תגידו; בבית לעפרה - עפר התפלשי; יושבת שפיר - עריה בשת; לא יצאה - יושבת צאנן. מה תרומתו של האפקט הרטורי של לשון נופל על לשון למסר של הנביא?

ב. שימו לב לכיוון הגיאוגרפי של המסע בפסוקים אלה, משפלת יהודה שבמערב ירושלים – עד ירושלים לעומת כיוונו של מסע ה' בפסוקים ג-ד, הפותח בירושלים. מה משמעות הזיקה בין שני מסעות הפוכים אלה?

ג. הקינה בפסוקים יג-טו כוללת גם כן רשימת יישובים, המצויים בסביבתה של לכיש, העיר המבוצרת המרכזית באזור השפלה. מיכה קושר בין חשיבותה לחטאיה ולנפילתה: 'רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת צִיּוֹן כִּי בך נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל' (יג). לאיזו 'חטאת' רומז מיכה? שימו לב לחילוף - בת ציון/ישראל בפסוק, והיעזרו בדברי הרד"ק: 'לכיש היא מערי יהודה ולמדה היא תחלה עבודת הבעלים מישראל כי אחאב החל לעבוד הבעלים... וזהו שאמר פשעי ישראל ובארץ יהודה לא היו עובדים הבעלים ויושבי לכיש למדו עבודת הבעלים מישראל'.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

דיאלוג נוקב

לכאורה, פרק ג' מהווה את הסיום והפתרון של הסיפור – העיר ניצלת מהפיכה והשליחות מצליחה. אולם חתימת הספר דווקא בפרק ד', המהווה את שיאו, מלמדת שתשובת נינוה איננה עיקרו של הספר כי אם דמותו של יונה. בעוד שהפרקים הקודמים כללו רק צעדים חד צדדיים, ללא דו שיח, הפרק פותח בדו שיח בין יונה לה' בתוך העיר (א-ד), ולאחריו דו שיח בין ה' ליונה מחוץ לעיר (ה-יא).

א. לאחר שתיקתו הגדולה בפרקים הקודמים מגלה יונה לראשונה את אשר על ליבו וחושף את סיבת בריחתו מלפני ה'. אולם גם בדבריו כאן לא ברורה לגמרי הסיבה.

עיינו בשני הפירושים הבאים וחישבו מה סיבת התנגדותו של יונה לתשובת אנשי נינוה לפי כל מקור?

1. רש"י פרק ד': וירע אל יונה - אמר עכשיו יאמרו העכו"ם שאני נביא השקר: הלא זה דברי - יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריבה ואהיה שקרן בעיניהם.

2. ירושלמי סנהדרין יא, ה: אמר רבי יונה יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'קום לך אל נינוה'... אמר יונה יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל [=עם ישראל] ומה עלי לעשות - לברוח.. (ראו גם את התוספת המעניינת של ראב"ע בהשוואה למשה ולאלישע, שחי סמוך לדורו של יונה ולפי המדרש היה רבו: 'בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה יפחד שתבוא הרעה עליהם על כן יתפלל קח נא את נפשי כדרך 'מחני נא', וכאשר עשה אלישע במשחו חזאל').

ב. בפסוקים ה-יא מופיע הדיאלוג השני בין ה' לבין יונה. ישנה הקבלה בולטת בין הדיאלוג הראשון (א-ד) לשני במבנה ובסגנון: רעה, בקשת מוות, ותגובת ה'. אולם בעוד הדיאלוג הראשון משקף את תפיסתו של יונה, הדיאלוג השני משקף את תשובת ה' ליונה. מהי הרעה המטרידה את יונה בשני המקרים? התייחסו גם לתוספת בתגובת ה' ליונה בפעם השניה (ראו פסוקים ד, ט). שימו לב גם לאופיה של בקשת המוות בשני המקרים. מהי לדעתכם סיבת ההבדלים?

ג. 'ורחמיו על כל מעשיו'

תשובת ה' ליונה, החותמת את הפרק ואת הספר כולו ומהווה את שיאו, נלמדת כלקח ממעשה הקיקיון, אולם לקח זה אינו ברור. נסו להסבירו לאור המחלוקת בין יונה לה' בשאלת מקורה ותכליתה של התשובה בעולם: השוו בין ציטוט מידות ה' בדברי יונה (ב) למקורן בהתגלות ה' למשה (שמות ל"ד,ו-ז) התייחסו להבדלים שבין 'הערכים המובילים' אצל יונה ואצל ה'.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

רמז לחנוכה

"דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח', ב)

למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים?
לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו.
אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה.

ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים ל"ג, י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקורבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוהינו?

ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קורבנות הרבה כל ימי המילואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטווה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטווה עליה?

אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהייתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כוהן גדול ובניו.

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבנו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר:

ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח.

וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו, ו):

אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקורבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.

והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקורבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו.

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

The 24th of the 9th Month - Biblical Hanukka

Hanukka is a holiday that was established after the time of the Tanakh, but might it have roots in Tanakh?

In the early period of the Return to Zion, the prophet Haggai delivers a prophecy of hope and encouragement on the day of the foundation of the Second Mikdash. He says that it is not too late for economic fortunes to improve: that God will send blessings and that trees can still bear fruit, now that the foundation has been laid for the Mikdash (Haggai 2, 10-23). This date happens to fall on the 24th of the ninth month (Kislev). The 25th was later established as the first day of Hanukka.

Zekharya, a contemporary of Haggai, also delivers prophecies of encouragement that relate to the time of the inauguration altar of the Second Beit HaMikdash. He too, recounts the troubles which befell the returnees at the beginning, before they began to build the Mikdash: harvests were scant, profits were low, enemies surrounded them and made things dangerous. Now, after the foundations have been laid for the Mikdash, God will bring blessing- crops will abound- there will be grapes and food and rain. Zekharya, like Haggai, conveys to the people a message of strength- that they should not fear, but have courage! He exhorts them to uphold truth, justice and goodness (Zechariah 8, 9-17).

Zekharya also recounts a vision of a fantastic seven-branched menorah flanked by two olive trees with connecting tubes flowing with oil. The prophetic words that follow explain the message the vision as one of excitement and hope about the future success of then-governor Zerubavel’s attempts to establish the Second Beit HaMikdash (Zechariah 4).

The Divine message of “not by might and not by force, but by my spirit” evokes the subtle nature of a “hidden miracle” and underscores the message that God is present in the midst of the people of Israel.

The Hanukka candles, reminiscent of the Menora of the Mikdash, are lit on the anniversary of the foundation of the Beit HaMikdash after the Exile. This additional dimension of Hanukka can provide an even greater atmosphere of hope, light, strength, and renewal during the Festival of Lights.

Volver al capítulo

שלוחי המקום

אחד היסודות שעובר כחוט השני בספר יונה הוא עניין ההשגחה. רבים השלוחים לפני המקום, אם גלויים ואם נסתרים, וכולם מדברים אל האדם, כל שליח בשפתו הוא; אנו, אוזננו צריכה להיות כרוייה לשמוע את הדברים, לקלוט אותם.

בארבעה מקומות בספרנו מודגשת ההתערבות האלוקית בעזרת הפועל "וימן". דומה, כי עיון קצר במקראות אלה ייתן לנו מספר קווי מחשבה בעניין ההשגחה.

"וימן ה' דג..." (ב', א)

"וימן ה' אלוקים קיקיון..." (ד', ו)

"וימן האלוקים תולעת..." (ד', ז)

"וימן אלוקים רוח קדים חרישית..." (ד', ח)

המילה "וימן" - ויזמן, באה לציין את ההתערבות האלוקית הנסתרת, הנעלמת. כאילו דרך מקרה נזדמן אותו נברא במחיצתו של יונה.

יש כאן דירוג של גודל ועוצמה: דג גדול, עץ, תולעת, רוח חרישית; וגם מגוון של צורות בריאה, מבחינת הקשר אל האדם. הם לא נזדמנו במקרה, צירופם מורה כיוון ברור.

נבראים שונים מגייס הקב"ה כשלוחיו לאדם, להשיבו לייעודו, לאותת לו ולהודיעו את דבר ה': דומם, צומח, חי, מן הים, היבשה והאוויר, כולם עושים דברו של הבורא. מול מציאות מורכבת רבת אירועים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: לאן פני הדברים? מה משמעות האירועים?

דומה, כי אף בחירתם של נבראים אלה או אחרים לשמש כשלוחי דרחמנא משמעותית במסגרת מגמת השליחות.

את תשומת לבי משכה הדגשה לשונית כפולה. בתיאור הנלווה לנינוה אין הכתוב מסתפק בהזכרת שמה סתם וטורח להציגה בצירוף "נינוה - העיר הגדולה". ובמקום אחד אף מאריך הכתוב: "ונינוה הייתה עיר גדולה לאלוקים, מהלך שלושת ימים" (ג', ג). ההדגשה הלשונית השניה היא: "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות" (ב', א-ב).

שתי הדגשות אלה, הנראות כמיותרות, יוצרות משוואה מוזרה: נינוה גדולה, שלשת ימים = דג גדול, שלשת ימים. כיוון מחשבה מעניין לפתרון משוואה זו בא לידי בעזרת פירושו של אליקים בן מנחם על ספר יונה (א, ב ובהערה 7 שם, בתוך פירוש "דעת מקרא" לתרי עשר חלק א' בהוצאת מוסד הרב קוק).

נינוה, אשר ישבה על גדת החידקל, סומנה בכתב היתדות האשורי על ידי צורת דג בתוך בית. אפשר שמקורו ההיסטורי של סימול זה כרוך בהיותה של נינוה מקור ובית לדגים משובחים, והיה זה סימן היכר מרכזי בפרסומה. אפשר שגם השם נינוה נקרא על פי הסימון כלומר: נוה (בית) של נון (דג בארמית).

לאור זה משמעותי מאוד זימונו של הדג דווקא בהשבת יונה לשליחותו. כביכול אומר הקב"ה ליונה: אתה בורח מבית הדג (נינוה) העיר הגדולה, מהלך שלשת ימים, אתה תשוב לשם דרך הדג, שישמש לך כבית במשך שלושת ימים. ואכן מן הדג הגדול, לאחר שלושת ימים, פונה יונה אל נינוה העיר הגדולה, מהלך שלשת ימים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

זוהרה של מידת הרחמים

יונה אינו מדבר על מידות רחמיו של ה' כמסופק, בחינת "מי יודע" (ג', ט); יונה מזכירן בוודאות, "כי ידעתי" (ב). כאשר חורה ליונה כי ה' לא קיים את גזירתו בנינוה, אומר הוא לה' כי בגלל אותן המידות האלוקיות קדם לברוח תרשישה: "כי ידעתי כי אתה א-ל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ב). מהיכן ידע זאת יונה?

על שאלה זו אפשר לכאורה להשיב, כי מעודו ידע יונה שה' הוא ק-ל רחום וחנון, מאז הודיע ה' את מידותיו בעולם כאשר קראן בעוברו על פני משה. ברם אם כך, בוודאי קשה "כי ידעתי". מה טעם "כי ידעתי" מפי יונה, כשאותה הידיעה היא נחלת הכול? אילו לאותה הידיעה מימי קדם התכוון יונה, כלום לא ראוי היה לו להזכיר את מידותיו של ה' באורח בלתי תלוי בו בעצמו, באורח מוחלט, בלי "כי ידעתי", היינו: 'על כן קדמתי לברוח תרשישה - כי אתה ק-ל חנון ורחום...?!' אלא מן המשפט המנמק "כי ידעתי" עולה ונשמעת נימה אישית: כי ידעתי. מדובר בידיעה שדווקא יונה הוא נושאה.

ב"כי ידעתי" מעיד יונה על עצמו כי סוף מעשה כמחשבתו תחילה. ידע יונה על תכונותיו של ה' כחנון ורחום מעת שהיה אליו דבר ה' בשליחות אל נינוה - "עד היותי על אדמתי" (ב). כבר אז ידע על התכונות שבכוח אשר לא נתגלו אז בפועל. למרות שה' ציווה את יונה בגזירת פורענות, בכל זאת ידע יונה כבר אז - "עד היותי על אדמתי... כי אתה ק-ל חנון ורחום..." (ב).

יונה לא ידע זאת משום שצפה מראש כביכול כי עתיד ה' לרחם על אנשי נינוה אם ישובו מדרכם הרעה. רחמי ה' אינם מתוארים בדברי יונה כמידה צפויה העומדת להתגלות; יונה אומר: "כי אתה ק-ל חנון ורחום" - בכל עת, לעולם, גם ברגע זה! ואמנם בשעה שה' שלח את יונה אל נינוה, באותה השעה כבר נודע ה' כא-ל חנון ורחום. הרי על ידי דברו אל אנשי נינוה פותח ה' להם פתח לשוב מדרכם הרעה! הרי זוהי תכלית השליחות אל נינוה ארבעים יום לפני תחולתו של גזר הדין! זהו חפצו של ה' שאליו מתכוון יונה בדברו "כי ידעתי". מכאן צא וראה עד היכן מגיעים רחמיו על כל מעשיו. לא רק בשעה ששבו אנשי נינוה מדרכם הרעה רחם עליהם יוצרם אלא כבר מאז רחם עליהם, אף בשעה שעלתה רעתם לפניו (א', ב). בעצם דבר המשפט על נינוה חבויה גנוזה המידה הטובה. כך עולה וזוהרת מידת רחמיו של ה' מיד בפתיחת הספר. ומסיומו של הספר תשוב ותקרין אותה המידה על נינוה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Reuven's Sin and the Twelve Tribes of Israel

In reading about Reuven's sin, we come across an interesting phenomenon. In one verse, the Torah describes Reuven's sin (read more details on the approaches to Reuven's sin here). However, before the verse is completed, the Torah begins a new paragraph with the words "And Yaakov's sons were twelve" and continues to name each of the sons according to their mothers.

What is the Torah trying to tell us by merging two paragraphs into one verse?

With regard to the children of Avraham, Yishmael was rejected because he was the son of Hagar, the maidservant.

With regard to Yitzhak's children, Esav was rejected, though he was the daughter of Rivka, because of his choices and actions.

Is the same process to be expected with the children of Yaakov? Will sons be rejected based on their lineage and actions?

To answer this question the Torah merges the two separate, seemingly unrelated paragraphs into one verse! Reuven did sin, but he is not rejected. He remains one of Yaakov's 12 sons and even the firstborn (see Rashi on verse 23). Additionally, Bilha and Zilpa's children are introduced as the children of the maidservants and nonetheless, they too are counted as Yaakov's twelve sons.

Thus, the system of rejections, an existent and necessary system with regard to the first two generations, is itself rejected in Yaakov's family, the third and defining generation of the nation.

Volver al capítulo

הסבר מבריק

פרופ' אוריאל סימון* הציע הסבר מבריק להשפעה הדרמטית של דברי יונה על אנשי נינוֵה. יונה לא קרא בשער העיר, הוא הלך ודפק מבית לבית, ובכל מקום שפתחו לו, קרא:
עוד ארבעים יום,
ונינוה נֶהְפָּכֶת (ג, ד);

שלושה ימים היו דרושים כדי לעבור בכל בתי העיר הגדולה, אבל אחרי יום אחד כבר התפשטה השמועה בכל העיר, והחרדה לא פחתה מזו של אנשי הספינה. ההקבלה בין אנשי הספינה ואנשי העיר (פרק א מול פרק ג) מתחזקת, אם יודעים שהשם 'נינוה' משמעו 'נוּן' (=דג) ב'נָוֶה', והציור הקדום שלה מראה היכל על שפת נהר (=חִדֶקֶל), ודג בנהר. הדג והספינה, ובהנגדה, 'נינוה'.

אנשי הספינה, עובדי אלילים תמימים, למדו מיונה יִראַת ה' (=אמונה). ואנשי נינוֵה, עובדי אלילים רעים למדו אמונה ותשובה (בלי לחכות למלך; ג, ה-ט):
וַיַאֲמינוּ אנשי נינוה בא-להים,
וַיִקראו צום, וַיִלבשו שַׂקים,
מגדולם ועד קטנם;

מלכים דרכם להגזים, ומלך נינוה הוסיף צום לבהמות, כדי שצעקתם תעלה לשמים, אבל הוסיף גם את העיקר המוסרי:
...וְיָשֻבוּ איש מדרכו הרעה,
ומן החמס אשר בכפיהם;
מי יודע (אולי) יָשוּב וְנִחַם** הא-להים,
ושָב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ ולא נֹאבֵד;

בפרק הראשון למדנו יראת ה' (=אמונה). בפרק השני למדנו כוחה של תפילה מתהומות הייאוש. בפרק השלישי למדנו כוחה של תשובה על סף התהום, ולא הצום קובע, וגם לא התפילה, אלא תיקון המעשים.

התנך אוהב לתאר את "הא-להים" כמִתְנַחֵם (=מתחרט), גם על עצם בריאת האדם (בראשית ו, ו), וגם על גזירות כילָיון וחֲרוֹן אַף. פילוסופים מתקשים בזה, אבל מאמינים מבינים שיש תקווה.

* שמעתי ממנו
** זה היה נוסח תפילה לצום, ביהודה (יואל ב, יד)

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

טוב מותי מחיי

קיום העולם תלוי בירושלים

מסע החורבן

דיאלוג נוקב

רמז לחנוכה

The 24th of the 9th Month - Biblical Hanukka

שלוחי המקום

זוהרה של מידת הרחמים

Reuven's Sin and the Twelve Tribes of Israel

הסבר מבריק

Pages

📲 Instala nuestra App