חוצפתו של נביא ישראלי
יונה התפלל רק כשהיה לגמרי לבדו מול ה'. אבל תפילתו האישית נסמכה לשיר תפילה כללי של מצוקות אנשי ים וטובעים, כי הביטויים מתארים מצבים שונים:
קראתי, מִצָרה (שבאה) לי, אל ה' –
וַיַעֲנֵני (אם אזכה) –
מִבֶּטֶן שְאוֹל (=מִקֶבֶר) שִוַעְתי (=זָעַקתי) –
שָמַעתָ (=הֲתִשמַע) קולי?
וַתַשְליכֵני מְצוּלה בִּלְבַב יַמים,
ונהר יְסֹבְבֵני,
כל מִשְבָּרֶיךָ וגַלֶיךָ עָלַי עָבָרוּ;
ואני אמרתי: נִגְרַשְׁתי (=התרחקתי) מנגד עיניך,
אך אוסיף להַבּיט אל היכל קדשך;
אֲפָפוּני מים עד נפש
תְהוֹם יְסֹבְבֵני,
סוּף חָבוּש לרֹאשי;
לקִצְבֵי (=לַקְצָווֹת, לְתַחתית) הרים ירדתי,
הארץ (נעלה) בְרִחֶיהָ בַעֲדי (=עָלַי) לעולם,
וַתַעַל מִשַחַת חַיַי (=נפשי), ה' א-להי;
בְּהִתְעַטֵף (=בהִתעַלֵף) עָלַי נפשי, את ה' זכרתי,
וַתָבוֹא אֵלֶיךָ תפלתי אל היכל קדשך (?);
מְשַמְרים הַבְלֵי שָׂוְא (=עובדי אלילים, אנשי הספינה),
חַסְדָם יַעֲזֹבוּ (=השליכו אותי למים כדי להינצל);
וַאני בקול תודה אֶזְבְּחה לך, אשר נָדַרתי אֲשַלֵמה,
יְשוּעָתָה לה' (=אם תוֹשיעֵני).
ב'בית' הראשון של התפילה בולטת תחושת ההשלכה וההרחקה שיונה גזר על עצמו, כאשר נמנע מלהתפלל ולהתווכח וברח מִלעמוד "לפני ה'". ב'בית' השני בולט מצבו הנואש, נָעוּל ב'קֶבֶר', ונפשו עומדת לצאת בכל רגע. שני ה'בתים' מסתיימים בתקווה ובתפילה "אל היכל קדשך", ומלמדים כוחהּ של תפילה גם מתהומות הייאוש.
ה'בית' השלישי מקביל לזבח ולנדרים של אנשי הספינה (א, טז), כך ששני הפרקים (א ו-ב) חותמים בזבח ונדרים לה', והנה נחשף טפח מחוצפתו של נביא ישראלי:
'ריבונו של עולם, במי אתה בוחר?
בעובדי אלילים, שהפכו ליִראֵי ה' בעת צרה, אבל השליכו אדם למים למען הצלת נפשם?
או בנביא עברי, שקשה לו להסכים עם שליחותך?'.
יונה קיבל הזדמנות נוספת.
באדיבות אתר 929
נביאים ולא צייתנים
האם "יונה בן-אֲמִתַי" הוא אותו "הנביא... מִגַת החֶפֶר"* (מלכים ב יד, כה), שניבָּא על ניצחונות ירבעם בן-יואש? האם נינוֵה היא בירת האימפריה האשורית, זו שתחריב ותַגלֶה את שומרון, כעבור שני דורות?
לדעתי כן, וצדקו חז"ל (המובאים ברש"י), שיונה ברח "תַרשישה מִלִפני ה'" כדי למנוע קטרוג על ישראל, אם נינוֵה תשוב מרעתה ותינצל.
גם אליהו שקינא לכבוד ה' נהג באופן דומה כשה' ציווהו בהר חורב למשוח את "חֲזָאֵל למלך על ארם, ואת יֵהוּא... למלך על ישראל, ואת אלישע... תמשח לנביא תחתיך..." (מלכים א יט, טו-יז). אליהו, ביודעו את האסונות שיבואו על ישראל מיד חֲזָאֵל ומיד יֵהוּא, משח רק את אלישע, ואלישע בכה כשהלך לדמשק ובישר לחֲזָאֵל על מלכותו – "כי ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה..." (מלכים ב ח, יב). יונה בבריחתו המשיך את אליהו ואלישע רבותיו, בנבואה.
נביאי ישראל לא היו צייתנים – רק נֹח ציית ובנה תיבה להצלת עצמו ומשפחתו. אברהם התווכח על סדום (ולוט בתוכה), ומשה התווכח כל ימיו להצלת עם ישראל.
אנשי הספינה, עובדי אלילים תמימים היו – מעולם לא עשו רעה לאיש, ובעת הסכנה התפללו כדרכם. העִברי המוזר לימד אותם לירָא את "ה' א-לֹהי השמים אשר עשה את היָם ואת היבשה" (א', ט-י). המלחים בצרתם, קיבלו יראת ה' מהנביא העברי, אך מיד גם כעסו עליו, על בריחתו – "מה זאת עשית?" – 'אם אתה מאמין באמת בא-לוהים אחד שעשה גם יָם וגם יבשה, איך אתה יכול להתווכח, ולברוח מלפניו?'
מאות מיליוני מאמינים קיבלו אמונה מנביאי התנך העִברים, אך לא יכלו לקבל, בשום פנים, את החוצפה היהודית – עד היום הזה!
_________________________
* מנחלת זבולון, ממזרח לציפורי
באדיבות אתר 929
יעקב בנבואת מיכה
בפרקים ד'-ה' במיכה אנחנו עדים לקובץ נבואות נחמה שפותח בנבואת אחרית הימים, שמופיעה בצורה כמעט מדויקת בישעיהו, וממשיך בנחמה בהקשרים שונים: היחס לעבודה זרה, לגויים ועוד.
ישנם כמה וכמה ביטויים במהלך שני הפרקים שמזכירים את סיפור יעקב. כך למשל הנביא מתאר שהגויים יגיעו ל"בית א-להי יעקב" (ד', ב) מה שמזכיר מאוד את המסקנה של יעקב לאחר החלום בבית אל: "אין זה כי אם בית א-להים וזה שער השמים" (בראשית כ"ח, יז). כך גם הנאמר בהמשך הפרק: "ביום ההוא נאם ה' אספה הצלעה והנדחה" (ד', ו) מזכיר את יעקב ש"צולע על ירכו" (בראשית ל"ב, לב). וכן הביטוי "ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך" (ד', י) מזכיר את הביטוי שמוזכר בסיפורי יעקב: "כי ראיתי א-להים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (בראשית ל"ב, לא).
מסתבר שהאזכורים של יעקב קשורים למהות הנבואה כאן. נזכר שיעקב אומר על עצמו: "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם" (בראשית מ"ז, ט). יעקב מקבל הבטחות רבות מאת ה', אך חייו רצופים בקשיים, וכמעט שאינו זוכה להתממשות הברכות. בנבואה שלנו יש תרחיש דומה: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב" (ה', ו) – מפסוק זה נשמע שעתידם של ישראל יהיה רצוף בשלווה ובשלום. בניגוד גמור לכך מופיע הפסוק הבא: "והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער..." (שם, ז). האם עם ישראל יהיו כטל וכרביבים עלי עשב, בסימן רוגע ושלווה, או שמא כאריה בבהמות יער, המסמל חיים רצופי מלחמות וקשיים?
נראה שיעקב מסמל את המתח הזה שמוצג בנבואה. מחד איש תם יושב אהלים ומאידך מתמודד עם קשיים ונלחם על המשך חייו, נשותיו וילדיו. לכן הנביא בוחר לדרוש את סיפורי יעקב. עם ישראל ימשיכו את דרכו של יעקב אביהם.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
מהפך
לאחר 'לידתו' המחודשת של יונה ביציאתו ממעי הדג, יונה יוצא עתה מחדש לשליחותו. הפרק פותח בציווי נוסף ליונה (א-ב). הפעם ממלא יונה את הציווי (ג-ד), ונבואתו נושאת פרי – אנשי נינוה שבים בתשובה (ה-ט), וגזר הדין מתבטל (י). משמעותו של הפרק מתבררת מתוך השוואתו לשליחות הראשונה ותוצאותיה בפרק א'.
א. במרכז הפרק ניצב תיאור תשובתם של אנשי נינוה, המתוארת בפירוט ובהרחבה.
1. תגובת אנשי נינוה מתוארת בפסוק ה. מהם המאפיינים של תגובה ייחודית זו ומה היא נועדה להבליט?
2. מתיאור פעולות האנשים הפשוטים עובר הכתוב לתיאור מעשי המלך (ו-ז). עקבו אחרי ארבע הפעולות שנקט המלך ועמדו על היחס ביניהן. כיצד שינה המלך את אופיו של הצום הציבורי? אילו היבטים נוספו בדבריו ומה משמעותם?
3. בפסוק י מתוארת תגובת ה' לתשובת אנשי נינוה – דייקו בפסוק – לאיזה פן במעשי העם הוא מתייחס?
ראו גם משנה תענית ב, א: הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם', אֶלָּא: 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה'; וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר: 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם'.
ב. 1. תשובת אנשי נינוה מקבילה לתשובת המלחים בפרק א': עמדו על קווי הדמיון בין שתי הסיטואציות. קימתו של המלך והכנעתו מלפני דבר ה' מהופכת לקימתו של יונה בפרק א', ומקבילה לדמות רב החובל בפרק. עקבו אחר היחס בין מעשי שני המנהיגים למעשי ההמון. איזו תפיסה דתית מתבטאת בלשון אי הוודאות הננקטת על ידיהם בשני הפרקים (א',ו; ג',ט)?
2. במה נבדלות הפעולות בכל מקום? כיצד מהווה יונה מפתח להצלה בשני המקרים וכיצד הדבר קשור לעילת הסכנה בכל מקום?
ג. ברקעו של הפרק מרחף סיפור הפיכת סדום: יונה אומר לאנשי נינוה 'עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת' , עונש זה על עיר שלמה, מצאנו בעבר רק אצל סדום. כך גם בדברי ה' בפרק א' נאמר על נינוה 'כי עלתה רעתם לפני', בדומה לאמור על סדום שצעקתה הגיעה אל ה'. כיצד מבליטה הקבלה זו את ההבדל שבין פעילותו של אברהם כנביא (בראשית י"ח, כ-לג) לבין יונה כנביא? (שימו לב לכך שבשני המקרים אין הנביאים מקבלים את דבר ה' בכניעה!) לעומת זאת כיצד היא מחדדת את ייחודה של תגובת אנשי נינוה לנבואת יונה אל מול תגובת אנשי סדום למלאכי ה'?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
בלב הסערה
בפסוק י, לראשונה, כונו מלחי האניה פעמיים בשם "האנשים". לראשונה, נזכרו בפסוק ה בשם "המלחים" ומאז לא נזכרו, אלא: "ויאמרו איש אל רעהו" (ז). "ויאמרו" (ח).
בכינויים זה "האנשים" ולא בזה המקצועי "המלחים" (החוזר בפרק עוד פעמיים) רוצה המספר לתת ביטוי לחולשתם ולאפסותם של קברניטי הספינה. אין הם מלחים כבתחילת הפלגתם, שכל אחד מהם "ברצותו אוחז וברצותו שילח". בחילוף התואר, ובחזרה המרובה על "האנשים" מובלטת חולשתו של האדם נוכח יכולתו וגבורתו של האל הכל-יכול. מלחים קברניטים הם רק לזמן קצר ביותר. לכן נזכרים הם בשם זה פעם אחת בלבד. אך אנשים, בני תמותה חלשים, הנתונים לחסדיו של האל (בגורל האל הם תלויים, ולא באותם גורלות שהם מפילים) - הם במשך כל הזמן.
הים לא עמד מזעפו. ה"אנשים" אובדי עצות מבקשים הם מיונה להשיא להם עצה.
יונה המואס בחייו, והמעדיף למות, רק לא להינבא לעכו"ם ש"קרובי תשובה הן", חורץ את משפטו הוא: "שאוני והטילוני אל הים וישתק הים מעליכם... כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יב). זוהי עצתו. אך אין אנשי האניה ממהרים לעשות כרצונו. כדברי אברבנאל מטילים הם גורלות שוב ושוב "כי חששו אולי נפל הגורל במקרה על יונה". אמנם רוצים הם להציל את עורם, אך מנסים הם דרכים אחרות: להשיב אנייתם אל החוף, ולהוריד שם את יונה. כאילו להחזירו אל אותו אל שמפניו הוא בורח. כל זאת במחשבה, שאם לא יצליח בבריחתו, תשכח הסערה ותשוך חמת האל מעליהם. אולם אין הם מצליחים בכך. כאן נעשה המצב חמור ביותר. עם ההתקדמות בסצינה - רואים אנו את התפתחות הסערה: "ויהי סער גדול בים" (ד), "כי הים הולך וסוער" (יא), "כי הים הולך וסוער עליהם" (יג)
תחילה הורגשה הסערה בים, אך לא פגעה בהם במישרין. אט אט מתגברת הסערה. ורק משהרגישו כי הים הולך וסוער עליהם - ומשקצרה ידם בנסיונם הראשון, ולאחר תפילה, רק אז מחליטים הם להטילו לים. אולם מה ש"החסיר" הכתוב - משלים המדרש. נוסף להטלת הכלים לים, להפלת הגורלות, לנסיונם לחתור אל היבשה ולתפילתם - ארבעה נסיונות - ניסו להביא את ההצלה גם בדרכים אחרות:
"הטילו אותו עד ארכובותיו (-ברכיו) - ועמד הים מזעפו; העלוהו אצלם - והים הולך וסוער. הטילו אותו עד טבורו - והים עומד מזעפו; העלוהו אצלם - והים הולך וסוער. עד שהטילו כולו".
גם הסיפור המקראי, ובעיקר המדרש רוצים להבליט בפנינו את צדיקותם וחסידותם היתרה של אנשי האניה, עובדי עבודה זרה. מרגישים הם כאילו עליהם לשפוך "דם נקי". ועל כן הם מצטדקים לפני אלוקיו של יונה. רק לאחר תפילתם, ממלאים הם אחר דרישת יונה. רק עתה נח הים מזעפו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
ועשקו גבר וביתו
"וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (מיכה ב', ב)
תלמוד בבלי מסכת גיטין נח ע"א
אמר רב יהודה אמר רב, מהו זה שכתוב: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו"?
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה [= ושוליה של נגר היה].
פעם אחת הוצרך [רבו] ללוות, אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוונה,
שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים.
קדם ובא אצלו, אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא?
אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.
אמר לו: מה אעשה?
אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה.
אמר לו: כתובתה מרובה,
אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה.
עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה.
כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך.
והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן,
והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן,
ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.
כל משבריך
"כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (יונה ב', ד; תהילים מ"ב, ח)
תפילת יונה ערוכה בלשון כללית וסתמית כדרך כל התפילות בספר תהילים, שלא מפורש בתפילה המאורע המיוחד שעליו היא נאמרת. ושיבץ יונה בתפילה פסוקים ולשונות ממזמורי תהילים שמילותיהם ודימוייהם מזכירים את המעשה שארע לו. הפסוק "כל משבריך וגליך עלי עברו" מופיע גם בתהלים מ"ב, שם הוא דימוי לייסורים הבאים על האדם.
(מתוך פירוש דעת מקרא ליונה ב', פס' ב ופס' ד)