"וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג', ד)
נהפכת - נחרבת.
ולא אמר 'נחרבת', כי 'נהפכת' משמש שתי לשונות - רע וטוב,
אם לא יעשו תשובה נחרבת,
ואם יעשו תשובה אז נהפכת על אנשי נינוה, קאי שיהפכו מרעה לטובה ויעשו תשובה.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
ה' מסביר את רחמיו על נינוה בשתי דרכים שונות: בסוף פרק ג' נראה שתשובתה המלאה של נינוה היא סיבת נחמתו של א-לוהים על הרעה. אבל בפרק ד' מוצע מעין קל וחומר: אם יונה חס על הקיקיון, פשיטא שא-לוהים יחוס "על נינוה העיר הגדולה". כאן אין התשובה ממלאת כל תפקיד ברחמי ה'.
כיצד ניתן להבין סתירה זו?
תפיסתו השכלתנית של יונה מפרידה בין תביעות המוסר, השייכות למישור האנושי במובהק, לבין החיים במובן החיוני-ויטאלי שלהם. סימנם המובהק של החיים הוא הדינמיות המהותית להם, של צמיחה וקמילה, לידה ומוות, רצוא ושוב. לעומת זאת, המישור האנושי-שכלי שבאדם נתפס בידי יונה כמשתייך לאמִתות הנצחיות, שהשינוי אינו חל בהן. עמידתו המוסרית של האדם צריכה, לדעת יונה, להישען על הקבע שבאמת, ואין בה ממש אם אינה נובעת ממישור זה.
לא כן היא שיטתו של ה', כפי שהיא מוצגת בספר יונה. כאן נתפסים כל גילויי החיים האנושיים ככוליות אחת, שבכל רמותיה אינה נמלטת מן הדינמיות החיונית. ותנועת רצוא ושוב האופיינית לחיי הטבע מתקיימת על כורחך גם בחיי הנפש והמוסר. בהנהגת ה' את העולם מתקיים אפוא שילוב בין תביעת הצדק לבין תפיסת מכלול תופעות החיים באורח חיוני-ויטאלי; והוא שמודגם בפרשת נינוה:
באותה שעה ששבים אנשי נינוה אין כאן בחינת 'אחטא ואשוב', אלא היפוך הדברים - באותה שעה מעידים הם עליהם שמים וארץ שלא ישובו לכסלם. אך יפה יודע ה', לא פחות מנביאו, שהדינמיות של חיי הנפש עלולה להחזירם למשובתם עם סילוק רושמה של ההפיכה. מסקנתו של יונה מכך היא שלילת החיים, אבל ה' מבקש ללמדו כי בריאת העולם משמעה אהבת הדינמיות שבחיים. תהליך הצמיחה כולל בתוכו ממילא את הקמילה, וחוזר חלילה, וזהו עצם החיים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים', בהוצאת תבונות
"וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי ה' דִּבֵּר" (יח)
מדוע עובדיה מקשר בין יעקב ויוסף למושא הפרק - אדום? הקשר בין יעקב לאחיו עשו, שהוא אדום, ברור. אך מה הקשר של יוסף לכאן?
שאלה שניה העולה מפסוק זה היא מה ההבדל בין ה"אש" שנאמרה על יעקב ל"להבה" שנאמרה על יוסף?
אש היא תהליך חמצון מהיר של גזים הנפלטים מחומר דלק, תוך שחרור חום ואור, המאופיינים בדרך-כלל על ידי להבות.
האש של יעקב היא האנרגיה, החום, הכח העצור שעוד לא יוצא אל הפועל אך עצם קיומו נותן את הבסיס להיווצרות הלהבה.
יוסף, בנו של יעקב, שחז"ל ציינו שהיה דומה לו והוא עיקר תולדותיו, הוא זה שיכול להוציא לפועל את הכוחות של אביו, את הלהבה, האש החיצונית, היכולה לצאת להבעיר ולשנות. לפעול.
הקרב בין בית יעקב לבית עשו, מתואר כאש החיה, המאירה, המחממת. מול הקש.
בית עשו נמשל לקש - יבש, חסר פירות, מנותק מהקרקע ומהמקור, טרף קל לאש, הנדלק בקלילות ונשרף קליל על ידי הלהבה.
על פי נבואת עובדיה יהירותו של אדום המתנתק ממקורותיו ומייבש את ערכיו, תביא אותו, הקש, לשריפה זריזה, ולא יהיה לו שריד; בניגוד לבית יעקב המבוסס על גחלים של אש שאינם נכבים ומדליקים אש מאש ונר מנר, ומעבירים את המסורת לנצח.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
עמוס מנבא על רעב שיושלח בארץ שיהיה שונה לגמרי מכל רעב אחר שאנו מכירים. כדבריו - יהיה זה רעב לשמוע את דבר ה'. ולא משנה כמה יחפשו, לא ימצאו את דבר ה' אליו הם צמאים. הרעב יהיה גדול עד כדי שהם יתעלפו מהצמא תוך כדי החיפוש, ולא יקומו עוד...
על נבואה משונה זו עולה השאלה - האם רעב לדבר ה' הוא עונש? ואם אכן בא רעב לדבר ה' למה שה' לא ירצה לתת שובע מדברו? הרי הנה סוף סוף מחפשים את דבר ה'! זה היום קיווינו לו! לא?
כנראה, שאותו רעב אכן מגיע לעולם בתור עונש. כפי שהפסוק האחרון משלים את התמונה - הרעב מגיע כעונש על חטאי ממלכת ישראל בשומרון שעזבו את ה' לטובת תחליפים זולים בבמות אותן בנו בבית אל ובדן. עונש על עזבם את ה' ואת דרכו. אם כאשר ה' נמצא ודברו נשמע בתוכם, דרך הנביאים והשכינה השורה במקדש, הם אינם חפצים בו, אזי ה' יתרחק ויתן להם לחוש את חסרונו. החסרון יורגש ויתחיל רעב גדול, ובגלל הרעב אנשים יצאו לחפש משהו בו יוכלו להשביע את הרעב הרוחני שלהם ולא יוכלו למצוא עד שיפלו מרוב הצמא וחסרון דבר ה'.
נבואה זו מחזירה אותנו לריאליה העכשווית, ומזכירה את הנהייה הגדולה של העולם אחרי דבר ה': אם זה דרך הדתות הגדולות המאמינות באל אחד, ואם זה בחיפוש המתמיד אחרי הרוחניות והאמת 'מצפון ועד מזרח'.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
התשובה של אנשי נינווה לא הייתה בפיהם בלבד, אלא בליבם ובמעשיהם, ורושם ברור של כנות עולה הימנה. אך יש לעמוד על המניע של תשובה זו. האמונה בזעמו הכול יכול של א-לוהים היא המניע הבלעדי למעשיהם. החורבן הממשמש ובא הוא חזות הכול, ויש לעשות הכול כדי למונעו. המלך דורש את השיתוף המלא של הבהמות בכל תהליך התשובה, והרי הדבר מלמד באופן מאלף על המניע של התשובה: יצר הקיום הוא הפועל כאן, ותו לא; יצר זה קיים בבהמות לא פחות מבבני אדם, ואף הן מרגישות צורך להתגונן מן הרעה. אך כדרך שאין לדרוש מן הבהמות לידע מה בין טוב לרע, כך גם אנשי נינווה אינם שבים מתוך הכרה מוסרית, אלא כדרך להישרדות. ברי שמניע זה של התשובה תורם לחוסר יציבותה, כי מאחר שאין כאן הפנמת ערכו של הטוב כשהוא לעצמו, ואין הוא משמש אלא כאמצעי להצלה, הרי לאחר שתסור הסכנה עלולים הדברים לשוב במשך הזמן ליושנם.
המהירות המדהימה של תשובה כנה זו, ההיסחפות השלמה של המלך וכל אזרחיו בה, ואף שיתופן הגמור של הבהמות בתהליך, כל אלה מבטאים את סוג הכֵנות שמדובר בה: לפנינו כנות של תשובה ילדותית. הילד המתחרט על מעשיו עושה כן באותו רגע באמת ובתמים; אך אין בדבר כדי למנעו מלשוב אחר כך לאותם מעשים, בקלות ובאותה תמימות עצמה. הפגם בתשובתם של אנשי נינווה אינו נעוץ אפוא ביושרה, אלא בשאלת יציבותה. כדרך שברגע אחד הפך ליבם של כל אנשי העיר מן הרע המוחלט לטוב הגמור, אין ספק שכך ממש אפשר שֶיקרה בעתיד - לכיוּון ההפוך.
אמנם מעשיהם של אנשי נינווה מקרינים יושר וכנות של ילדים, אבל נפשו של יונה היא נפש מבוגרת; ומשחק מתמשך זה שנוהג בעולם, שבו פונים בני האדם אל א-לוהים רק מכוחה של פורענות קרֵבה, ולאחר שזו מסולקת חוזרים הם עם הזמן למשובתם - משחק זה אינו נסבל בעיניו, לפי שאיננו תכליתי. ההיסטוריה האנושית אינה מתקדמת בקו מתפתח על פי הנהגה זו, אלא סובבת היא במעגלים, רצוא ושוב. בדבר זה אין הנביא רואה כל טעם, ויש בו כדי לייאשו עד תום.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות
"מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ. וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'" (יונה ב', ט-י)
משמרים הבלי שוא - אנשי הספינה שהיו עובדים אלילים והם משמרי הבלי שוא, ידעתי שאחר שנמלטו מן הצרה יעזבו חסדם, שייראו את ה' וזעקו אליו ונדרו נדרים לא יקיימו מה שנדרו וישובו לעבודת אלהיהם, אבל אני לא כן כי "בקול תודה אזבחה לך".
... ויש מבארים "חסדם יעזבו" מן "חסד הוא" (ויקרא כ', יז) כלומר יעזבו אליליהם שהם חסד ונבלה. וכן הוא בפרקי רבי אליעזר, כיון שראו המלחים כשהגיעו אל נינוה את כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עם יונה עמדו והשליכו איש אלהיו בים, שנאמר: "משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו". חזרו ליפו ועלו לירושלם ומלו את בשר ערלתם, שנאמר: "ויראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח[ים]" (יונה א', טז) וכי זבח זבחו? אלא זה דם ברית מילה שהוא כדם זבח. ונדרו להביא איש את אשתו ואת בניו ואת כל אשר לו ליראה את ה' אלהי יונה, ונדרו ושלמו ועליהם...
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
לאחר שרשרת ה'ירידות' של יונה בפרק א', שהגיעה עד מעמקי הים, נלכד יונה במעי הדג. במרכזו של פרק ב' נמצאת תפילתו של יונה אל ה' ממעי הדג. תפילה זו מהווה תפנית במהלך העלילה ובה שב יונה אל ה'.
א. 'וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה' (א-ב)
במהלך שלושת הימים שבהם שוהה יונה במעי הדג משנה יונה את דרכו.
1. כיצד השפיעה עליו השהות במעי הדג, והרי הוא העדיף לטבוע ולמות ולא לקרוא לה'? להבנת משמעות שלב זה בתוך מסע בריחתו של יונה ראו את התיאורים בתהלים קל"ט, ז-י ההולמים את מסעו של יונה.
2. מימד עומק נוסף עולה מהסיטואציה הייחודית של יונה השוהה דווקא במעי הדג. מה מסמל מצב זה ביחס ליונה? היעזרו בדברי המלבי"ם: 'ה' הזמין במקום הזה דג גדול שבלעו כולו שלם ולא שבר עצמותיו, וזה ידוע שמן הנמנע שיחיה אדם במעי הדג אפי' שעה אחת, שהאדם צריך שאיפת רוח קר מבחוץ, אולם באשר כבר נגזר עליו מיתה ונחשב כאילו נולד שנית שם לו ה' טבע העובר, הנוצר ומתקיים ט' חדשים במעי אמו מבלי שאיפת רוח'.
ב. הבעיה העיקרית בתפילת יונה היא חוסר ההתאמה בין דבריו על ישועתו כדבר שכבר התרחש לבין מצבו הנוכחי במעי הדג.
1. בדקו את הפירושים הבאים, כיצד כל אחד פותר את הבעיה ומהם הקשיים שבו:
רש"י: ואני אמרתי - כשהשליכוני אל הים הנני מת ונגרשתי מנגד עיניך: אך - ראיתי שקיימתני כל אלו הימים ידעתי כי אוסיף להביט אל היכל קדשך:
אבן עזרא: ויתפלל - המפרשים רצו לפרש חדוש והוציאו הכתוב מפשוטו כי יונה לא התפלל רק אחרי צאתו אל היבשה בעבור שמצאו ממעי ולא אמר במעי... ועתה שים לבך וראה, כל תפילת נביא וברכתו היא ברוח נבואה ויעקב אמר לקחתי מיד האמורי כי דבר שנגזר להיות ידבר לשון עבר.
2. איזו נקודה מרכזית חסרה בדברי יונה לה' לאור מעשיו בפרק הקודם. נסו לבאר לפי זה את ניסוח התגובה האלוקית בסוף הפרק: 'וַיּאֹמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה'.
ג. פעמיים במהלך התפילה מתאר יונה את טביעתו במים ואת הישועה: בפסוקים ד-ה ובפסוקים ו-ז. עמדו על הדמיון בתהליך המתואר בהם ועל הלשונות הדומים. מהי נקודת המבט בכל תיאור? התייחסו למקומו של ה' בתיאורים ולשלבי הטביעה בתיאור השני. מהי משמעותה הכפולה של הטביעה העולה מהם?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
הפרק פותח במצג (א-ג), המתאר את שליחותו של יונה ובריחתו ממנה, ובו מופיעה החידה העיקרית של הספר: מדוע מתחמק יונה מן הקריאה לנבא על נינוה ומחליט לברוח מלפני ה'? הכתוב עצמו לא מזכיר שום הסבר מפורש בתחילת הספר, ורק לקראת סופו אנו נרמזים לטעם הדבר. בהמשך הפרק מסופר כיצד תוכניתו של יונה לברוח מלפני ה' משתבשת, וה' רודף אחריו אל תוך הים באמצעות שליחיו: הסערה והדג.
א. 'וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרחַֹ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'' (ג)
יונה מחליט לברוח מלפני ה', בריחה זו מעוררת קושי גדול - כיצד סבור נביא שיוכל לעשות דבר שכזה? מדוע דווקא לתרשיש? עיינו בדברי ראב"ע. מהו הדיוק בפסוק עליו הוא מתבסס, וכיצד מתפרשת לפי זה בריחתו של יונה?
ראב"ע: 'יש לתמוה איך יעלה על לב חכם שידע השם ומעשיו שיחשוב לברוח מפניו והוא בידו והכל מלא כבודו ואיך יתנבא מורה פי השם והוא כתוב כי הוא הנביא... וכאשר חיפשתי בכל המקרא לא מצאתי מלת 'בריחה' רק דביקה [=אלא סמוכה] על מלת 'פני', כמו 'ומפניך אברח' 'ויברח יפתח מפני אחיו'. והנה לא מצאתי בנבואה יונה שברח מפני השם, רק 'מלפני השם'. וכתוב [אצל אליהו] 'חי ה' אשר עמדתי לפניו', והנה כל זמן שהוא מקבל הוא מלפני השם, וככה 'ויצא קין מלפני ה' ' על כן אחריו [נאמר] 'ומפניך אסתר', כי פני האדמה לפני ה' '.
ב. השוו בין ציווי ה' לתגובת יונה, שימו לב לניגוד שבין הקימה בציווי (ב) ובביצוע (ג). עקבו אחרי מהלכיו של יונה הפותחים כולם במילה 'וירד' – מה לדעתכם משמעותה של מגמה זו?
ג. כנגד ירידתו של יונה מגיב ה' בהטלת רוח גדולה לים: בחנו את תגובות המלחים, ולעומתן את תגובותיו של יונה (ה) – איזו תפיסה מיוצגת בכל תגובה? שימו לב לדמיון המילולי שבין 'וירדם' לבין 'וירד', ולמשמעות ההירדמות ברגעים אלה. התייחסו גם לתוכחתו של רב החובל ליונה ולהדהוד שיש בה לדברי ה' בפסוק ב.
ד. לאורך הפרק מונגדת דמותו של יונה נביא ה' לדמות המלחים הגויים, שבראשם רב החובל. עקבו אחרי התהליך שעוברים המלחים בפרק, בהיבט הדתי והמוסרי: התמקדו באיזכורי יראת המלחים בפסוקים ה, י, טז: מהי סיבת היראה בכל מקום ומה תוצאתה? השוו גם בין קריאתם לה' (יד) לבין אי קריאתו של יונה (ב). כיצד מהופך תהליך זה לתהליך שעובר יונה במהלך הפרק, ביחסו לאלהים ואדם?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
ספר עובדיה כולל עשרים ואחד פסוקים בלבד, והוא הספר הקטן ביותר בתנ"ך. עיקר חזונו של עובדיה נסוב סביב הפורענות שתבוא לאדום כעונש על החמס שעשה לישראל אחיו בעת צרתו. זמנו ומקומו של עובדיה לא נתפרשו בספר. חז"ל מזהים את עובדיה עם עובדיה אשר על בית אחאב שנזכר במל"א י"ח, אולם כבר ראב"ע חלק על זיהוי זה. כיום מקובלת הדעה שעובדיה ניבא בעת חורבן בית ראשון, והרקע לנבואותיו הוא שותפות הפעולה של אדום לצד הבבלים בכיבוש יהודה. עובדיה מדגיש שלא זו בלבד שאדום עמד מנגד ולא סייע ליהודה אחיו, אלא אף בגד בו, סייע לאויביו והסגיר את פליטי המלחמה לידי הבבלים.
ספר עובדיה נחלק לשלושה חלקים: בחלקו הראשון מתואר זדון ליבו של אדום שהביא למפלתו (א-ט), חלקו השני (י-יד) מדבר על החמס שעשה ליעקב אחיו ועל התנכרותו אליו ביום צרה. החלק השלישי (טו-כא) חוזה את בוא יום ה' על העמים כולם ועל אדום בפרט, שבו יתהפך הגלגל וגולי ישראל ירשו את עשיו.
א. המתח בין ישראל לאדום נשזר לאורך כל תולדות ישראל במקרא - ראשיתו נעוצה במאבק המתמשך בין יעקב לעשיו, המשכו בהתנכרותו של אדום, וסירובו לאפשר לישראל לעבור בגבולו ביציאתו ממצרים (במדבר כ',כ), ובמלחמתו האכזרית עם ישראל בימי השופטים והמלכים, כפי שעולה מנבואת עמוס: 'עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרףֹ לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' (עמוס א', יא). שיא המאבק מתרחש בימי החורבן. נבואות זעם ופורענות על מעשי אדום בחורבן מופיעות בנבואות ירמיהו ויחזקאל, שחיו בתקופת החורבן. הבוגדנות האדומית והשמחה לאידה של ירושלים נזכרות גם במזמור קל"ז בתהלים: 'זְכרֹ ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאמְֹרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּה' (ז), ובמגילת איכה ד', כא: 'שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי'. עיינו בדברי עובדיה ובחנו כיצד נופה של ארץ אדום ושמות עריה ואף אירועים מעברה, נרמזים בדבריו.
ב. 'הִנֵּה קָטןֹ נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם' (ב)
לאחר הקריאה למלחמה באדום המופיעה בפסוק א, משרטטת הנבואה את מאפייניו של אדום ומנגידה בין מצבו האמיתי לתפיסתו הדמיונית. עקבו אחרי שלושת הדימויים העוסקים בעליה וירידה, המופיעים בפסוקים ג-ד. מהו הרקע ליהירותו של אדום? היעזרו בפירוש 'דעת מקרא': 'ומצאנו שכמה מערי אדום נבנו במרומי סלעים ובנייניהם נחצבו במערות ועל יד מערות'. ראו גם מל"ב י"ד,ז.
ג. 'מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקבֹ תְּכַסְּךָ בוּשָׁה' (י)
עיקר חטאו של אדום מצוין בפסוק י ומפורט בפסוקים יא-יד. שתי מילים מרכזיות שוזרות את הפסקה: 'יום' (10) ו'אל' (8) – (במובן של 'לא ראוי היה לך'), והן מציינות את מה שלא היה ראוי לאדום לעשות ביום צרתו של אחיו. עקבו אחרי מעשי אדום ביום חורבנה של יהודה, ועמדו על ההתפתחות שלהם, כיצד משתנה יחסו של אדום ליהודה מ'אח' ל'נכרי'.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
עיון בתכניה של תפילת יונה מבהיר, שתוכנה איננו בקשה להצלה ואף איננו הודיה על הצלה פיזית. בתפילה ישנה הודיה על היענות רוחנית, על חידוש הקשר שבין אדם לאלוקיו. יונה עבר תהליך, מבריחה מוחלטת מלפני ה', ועד לתחנונים שהביע על מנת לחזור אל ה' ולהביט אל היכל קודשו.
הפנייה של יונה אל ה' לא התרחשה באופן מידי. שלושה ימים עברו על יונה במעי הדג עד שהוא פתח בתפילה לה'. רק עתה הפנים יונה את דברי רב החובל והוא קורא אל אלוקיו.
לאחר דבריו הנרגשים, היינו מצפים לקרוא את תגובת ה' לקריאתו. היינו מצפים שהתגובה תהיה 'ויאמר ה' ליונה', אולם במקום זאת נאמר: "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה" (י). לאחר מכן פתח ה' בדברים אל יונה, אך אין בדברים מענה לקריאת יונה, אלא חזרה לקונית על הציווי ללכת לנינוה. חזרת ה' על הציווי, תוך הדגשה שזוהי חזרה על הציווי "שנית", נועדה לומר: אכן אצל יונה התרחש שינוי, אך ה' לא שינה דבר, הכול נשאר בדיוק כפי שהיה בתחילת הספר. למרות הגעגועים שיונה הביע כלפי ה', הוא קודם כול מחויב לקיים את דבר ה' ואת מצוותיו, ורק אחר כך יוכל ה' להסביר לו פנים.
ואכן, בדיאלוג הבא, ה' פותח עם יונה בדברים ומדבר איתו על רגשותיו ועל טענותיו. במילים אחרות, נראה שה' דוחה את דברי הגעגועים של יונה בתפילתו. הוא אמנם מצילו, אך לא כאב האוהב את בנו ומחזירו לחיקו, אלא כאב הכועס על בנו שסר מן הדרך, ומחזירו בכוח אל ביתו. נימה זו עולה מן התיאור "ויקא את יונה אל היבשה" (י). הקאה איננה סתם הוצאה או העברה, אלא יש בה סוג של דחייה רוחנית. נדמה שהכתוב מבקש ללמדנו שה' עדיין כועס על יונה, ושהסיפור עדיין לא הסתיים, כפי שאנו עדים לנוכח ההתפתחות שבהמשך הסיפור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך הספר 'וביום צום כיפור יחתמון'
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
