פסוק ו' מבטיח נחמה לשארית ישראל, אך עיקרו איננו המקום אליו ישובו, תיאור המציאות שתשרור בירושלים בעת הגאולה או הקלת עול השעבוד של הגויים כשלעצמו, אלא הנחמה היא בכך שישראל לא יהיו תלויים עוד בבשר ודם. גם אם יהיו בקרב עמים, התנהלותם תהיה משוחררת מתלות בגויים והיא תהיה בסימן "אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (ו).
הפסוק הבא ממשיך קו זה. עניינו אינו רק בכך שישראל ייפרעו מאויביהם אלא גם בהדגשת חוסר התלות, שהרי האריה איננו כפוף למגבלות ששאר החיות כפופות להן. פסוק ו' מתאר את ישראל כחיים בתוככי הגויים, כשהתרבות המארחת היא השלטת והחזקה ואילו פסוק ז' מנבא על מציאות הפוכה. ואולם, המכנה המשותף הוא ששניהם מנתקים את ישראל משיקולים מדיניים ותולים את בטחונם על ידי נשיאת עיניהם ולבם למרום.
הפסוקים הבאים ממשיכים קו זה. פסוק ט' פותח בהבטחת נחמה מאד פרדוקסלית והיא הרס המשאבים הצבאיים של ישראל. לא עוד סוסים ומרכבות ולא עוד מבצרים וערים! "והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך" (י)
זאת הברכה המובטחת לישראל?
כמובן, שעיקר העניין איננו הרס המשאבים אלא יצירת מצב של תלות בקב"ה והבאת ישראל לידי הכרה שתשועתם תבוא על ידי בטחון בקב"ה ומתוך הישענות עליו ולא מפאת הגורם הצבאי. רד"ק מדגיש שהמבצרים ייחרבו כי לא יהיה עוד צורך בהם "ולא יצטרכו לחומה כי שלום יהיה להם וריב אדם לא יהיה בהם" והרווח ממציאות זה הוא "כי ישיבת הפרזות טובה לבריאות הגוף מישיבת הערים המוקפות והכרכים". כמובן, עיקר עניינו של הנביא בהחרבת המבצרים ובפירוז הארץ איננו הרווחה הגשמית אלא יצירת אקלים רוחני של תלות בקב"ה. ואכן, המשך הפסוקים איננו מדגיש את הגאולה עצמה אלא את תהליך הסרת המכשולים הרוחניים שישראל נתונים בהם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון