התשובה של אנשי נינווה לא הייתה בפיהם בלבד, אלא בליבם ובמעשיהם, ורושם ברור של כנות עולה הימנה. אך יש לעמוד על המניע של תשובה זו. האמונה בזעמו הכול יכול של א-לוהים היא המניע הבלעדי למעשיהם. החורבן הממשמש ובא הוא חזות הכול, ויש לעשות הכול כדי למונעו. המלך דורש את השיתוף המלא של הבהמות בכל תהליך התשובה, והרי הדבר מלמד באופן מאלף על המניע של התשובה: יצר הקיום הוא הפועל כאן, ותו לא; יצר זה קיים בבהמות לא פחות מבבני אדם, ואף הן מרגישות צורך להתגונן מן הרעה. אך כדרך שאין לדרוש מן הבהמות לידע מה בין טוב לרע, כך גם אנשי נינווה אינם שבים מתוך הכרה מוסרית, אלא כדרך להישרדות. ברי שמניע זה של התשובה תורם לחוסר יציבותה, כי מאחר שאין כאן הפנמת ערכו של הטוב כשהוא לעצמו, ואין הוא משמש אלא כאמצעי להצלה, הרי לאחר שתסור הסכנה עלולים הדברים לשוב במשך הזמן ליושנם.
המהירות המדהימה של תשובה כנה זו, ההיסחפות השלמה של המלך וכל אזרחיו בה, ואף שיתופן הגמור של הבהמות בתהליך, כל אלה מבטאים את סוג הכֵנות שמדובר בה: לפנינו כנות של תשובה ילדותית. הילד המתחרט על מעשיו עושה כן באותו רגע באמת ובתמים; אך אין בדבר כדי למנעו מלשוב אחר כך לאותם מעשים, בקלות ובאותה תמימות עצמה. הפגם בתשובתם של אנשי נינווה אינו נעוץ אפוא ביושרה, אלא בשאלת יציבותה. כדרך שברגע אחד הפך ליבם של כל אנשי העיר מן הרע המוחלט לטוב הגמור, אין ספק שכך ממש אפשר שֶיקרה בעתיד - לכיוּון ההפוך.
אמנם מעשיהם של אנשי נינווה מקרינים יושר וכנות של ילדים, אבל נפשו של יונה היא נפש מבוגרת; ומשחק מתמשך זה שנוהג בעולם, שבו פונים בני האדם אל א-לוהים רק מכוחה של פורענות קרֵבה, ולאחר שזו מסולקת חוזרים הם עם הזמן למשובתם - משחק זה אינו נסבל בעיניו, לפי שאיננו תכליתי. ההיסטוריה האנושית אינה מתקדמת בקו מתפתח על פי הנהגה זו, אלא סובבת היא במעגלים, רצוא ושוב. בדבר זה אין הנביא רואה כל טעם, ויש בו כדי לייאשו עד תום.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות