במרכזו של פרק ה’ עומדת הקריאה לדרישת ה’ באמצעות קיום ‘צדקה ומשפט’, המנוגדת לדרכים אחרות הרווחות בעם. חלקו הראשון של הפרק נאמר בלשון קינה על ‘בית ישראל’ (א-יז). פסוקי הפתיחה והסיום של הקינה מתארים את האסון שיבוא על ישראל ואת הקינה והמספד בעקבותיו (א-ג, טז-יז), ובתווך מוכיח עמוס את העם על ההתמקדות בפולחן במקדשים השונים, במקום לדרוש את ה’ עצמו באמצעות הצדקה והמשפט. בחלקו השני של הפרק מתפלמס עמוס עם העם באשר לטיבו של יום ה’ שאליו הם מתאווים (יח-כ), ובחלקו האחרון של הפרק חוזר עמוס לגנות את עבודת הקרבנות של העם ומציב במקומה את דרישת הצדקה והמשפט (כא-כז).
א. לאורך הקינה בולט הפולמוס בין דברי העם ותפיסתו הדתית לבין דברי הנביא:
1. עמדו על הדרך בה מבטא עמוס את ההבדל המהותי בתפיסת דרישת ה’ בינו ובין העם.
2. בפסוקים יד-טו חוזר הנביא לעניין ה’דרישה’. השוו בין פסוק ו לפסוק יד, ועמדו על החידוש שנוסף בפסוק יד באופייה של הדרישה הראויה. חשבו כיצד פסוקים יד-טו מהווים סיכום לעניין הדרישה, לאור תוכן הפסוקים שבתווך.
3. בחנו את ההבדל בין תפיסת העם המוצגת בחלקו השני של פס’ יד, לבין ה’תיקון’ וההגבלה שמכניס בה עמוס בפסוקים יד-טו.
ב. ‘הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה’ ‘ (יח) בנבואה זו מתפלמס עמוס עם אנשי ישראל סביב היחס ל'יום ה’' ומנפץ את אשלייתם באשר לטיבו של יום זה.
1. בחנו את יחס העם ליום ה’ ולעומתו את הדימוי הפרדוקסלי שבו בוחר עמוס לאפיין אותו (יח,כ). השוו לבראשית א’,ג-ה.
2. בתוך מסגרת הדימוי של חושך ואור, מופיע בפסוק יט משל המתאר את ההתרחשות של יום ה’ – מה מוסיף משל זה על הדימוי שבמסגרת? השוו לתיאור דומה בישעיהו כ”ד,יח, ועמדו על ההיבט הייחודי המומחש במשלו של עמוס. נסו לשער מהו הרקע ההיסטורי של נבואת עמוס, היעזרו בדברי מ’ וייס: ‘בלבושו של המוטיב מידי עמוס מתבטא לא בלבד הרעיון שאין מנוס מסכנת המוות, אלא בעיקר הרעיון שדווקא באותה שעה בה סמוך האיש על פי מקום הימצאותו כי חייו בטוחים – היא שעת מותו... תיאורו של ‘איש’ זה, נוסף על המחשת עתידו של העם, מתייחס גם אל הלך רוחם של בני הדור, שבהימצאם בהווה הזוהר בימי ירבעם בן יואש, אחרי העבר האפל של סיוטי מלחמות ארם, הם מתאווים את יום ה' '.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"