מיהי אדום ומיהם המושיעים?

"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א', כא)

מי הם המושיעים האלה?

כתבו המפרשים, שהם המשיח וגדולי דורו,

והנביא אמר שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם, וחכמים ז"ל כינו אותם בשמות,

... ולי נראה שהנביא ביאר בפסוק האחרון הזה מנבואתו איך תהיה נקמת אדום כי הנה ישראל לבדם לא יהיו יכולים עליו ולכן אמר שיעלו מושיעים בהר ציון והם שאר הגוים אשר יבאו להלחם על הנוצרים באדמת הקדש, ולפי שהם יושיעו את הארץ מבני אדום הנוצרים ויעשו בהם נקמת ה' לכן קראם מושיעים כי בבחינת שיגרשו אותם מן הארץ וישמידום יקראם מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולכלותו מן העולם,

הלא תראה שקרא הקדוש ברוך הוא את אשור שבט אפו וקרא לנבוכדנצר עבדו ואת כורש משיחו לא בבחינת עצמם כי אם בבחינת פעולותיהם אשר יעשו בגזרתו העליונה להנקם מאויביו, ועל הדרך ההוא קרא פה את המחריבים לבני אדום מושיעים בהר ציון, עם היות שהאומות ההם יפלו ויחרבו כי תהיה נקמת ה' בכולם, אבל חרבן אדום יהיה יותר עצום ומופלג לפי שיהיה החלטי שלא ישאר ממנו אדם מכל אותם שיבואו לאותה מלחמה ולא תהיה ההריגה כל כך בשאר האומות.

וייעד הנביא שאחרי הנקמה העצומה הזאת יהיה ה' למלך על כל הארץ, שכל בני העולם יודו במלכותו וכמו שאמר זכריה (י"ד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

אברבנאל - ר' יצחק בן ר' יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

Volver al capítulo

על מה הזעם הגדול?

יש פרקים בתולדות העמים הדומים להתפרצות הר געש: עם השוכן אי-שם מעבר לארצות התרבות והנמצא בדרגת התפתחות ירודה, פורץ והורס כל מה שבדרכו, מחריב הישגי תרבות של דורות, ולבסוף הוא משתקע באחת מהארצות שכבש ומתחיל לפתח תרבות משלו. כח אדיר כמו זה התפרץ בצפונו של חצי האי ערב, סילק כל מה שהיה בדרכו, הרס את מדינת אדום, הבריח את תושביה, וכשנרגע הקים את מדינת הנבטים. לאחר כמה דורות הפכה להיות מרכז תרבותי ראוי לשבח, הן בבחינת הסחר הבין לאומי שפיתחה והן בבנין ערים שהקימה לתפארת, אבל בדרכה זו הרסה כליל את מדינת אדום.

על גירוש האדומים מארצם על ידי הנבטים אומר עובדיה: "עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך, השיאוך, יכלו לך אנשי שלומך" (א', ז). אנשי בריתך, אנשי שלומך הם השותפים של אדום בסחר השיירות בערב. השותפים נוכחו לדעת שהם הם מקור העושר וניתן להמשיך בעסקים גם בלי האדונים האדומים, קמו עליהם וגרשו אותם. בראש המהפכה עמדו בני שבט ערבי - הנבטים והצטרפו אליהם שבטי ערב אחרים מאנשי השיירות. עובדיה מצטט, כאילו, את הסיסמה שקראו שבטי ערב זה לזה: "שמועה שמענו מאת ה' וציר בגויים שלח, קומו ונקומה עליה למלחמה" (שם, א). על תוצאותיה של המלחמה בין שבטי ערב לבין אדום אומר ירמיהו (מ"ט, י): "כי אני חשפתי את עשו... שדד זרעו ואחיו ושכניו...".

מסתבר שהיה באדום הרג רב, רבים נפלו והניצולים ברחו. שיחקה להם לבורחים השעה, הם הגיעו ליהודה כאשר צבא נבוכדנאצר כבש את ירושלים. עתה הפכו פליטי אדום כלי-שרת בידי מלך בבל. הם סייעו לנבוכדנאצר בחורבן ירושלים, רדפו אחרי פליטי יהודה והסגירו אותם לבבלים למות, להגליה או מכירה לעבדות. בעת מעשיהם אלה ניתנה הרשות לאדומים להתנחל בערי יהודה, שרוקנו מיושביהם.

הגולים, בשבתם על נהרות בבל, זכרו את המעשה הזה של מי שהיו בתחילה שותפים למרד בבבל והפכו למשרתיו של נבוכדנאצר ומסייעים בחורבנה של יהודה. ועל כך הם התפללו ואמרו: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם האומרים - ערו, ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

סיבת הפיזור בגלות

"כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ" (עמוס ט', ט)

באר עניני ההשגחה בזה, שיניע אותם בכל הגוים עד שיהיו נעים ונדים ומפוזרים בין כל האומות, שזה צדקת פזרונו בישראל כמו שפרשו חכמינו זכרונם לברכה, שעל ידי כן לא יתבטלו בשום מקום וכן על ידי כן לא תשלוט עליהם שום אומה לכלותם, כי יתהלכו מגוי אל גוי.

זאת שנית שידמו כאשר ינוע בכברה שמניחים שם חטים ושעורים ומניעים הכברה לנקותם מן הפסולת, שהפסולת הדק נופל דרך נקבי הכברה, אבל הצרור היינו הגרעינים המלאים שצרור בהם קמח, לא יפול ארץ, וישאר בכברה, כן על ידי הפיזור והגליות יפלו מהם הרשעים ויטמעו בין האומות, אבל הצדיקים הצרורים בצרור התורה והמצוה ואחדות ישראל לא יפלו ארץ וישארו באמונתם.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

יחס גורר יחס

לאחר ארבעת המראות משובצת סדרת נבואות (ח',ד-יד) המתארות את העושק והרמאות במסחר שרווחו בממלכת ישראל, ואת הפורענות שתבוא בעקבותיהם. לאחר מכן מופיע מראה חמישי (ט',א-ו), החותם את סדרת המראות, ובו מתגלה לעמוס ה' הניצב על המזבח, ומפרט את האסון שיבוא על העם.

הספר נחתם בשתי נבואות: הנבואה הראשונה (ט',ז-י) עוסקת בשאלת בחירתו של עם ישראל בהשוואה לשאר העמים, ואילו הנבואה האחרונה (ט',יא-טו) שהיא גם נבואת הנחמה היחידה בספר עמוס מדברת על הקמתה מחדש של סוכת דוד ושושלתו, ועל שיבת ישראל לארצו לאחר הגלות.

א. בפסוקים יא-יד מופיעה נבואת פורענות מיוחדת במינה, המתמקדת בצימאון הרוחני לדבר ה' שלא יוכל להתמלא: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדנָֹי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ' (יא)

1. מהי דמות העולם המשורטט בנבואה, ומהו יחס הבורא לבריותיו בעולם זה? עמדו על תפקידם ומשמעותם של דימויי הרעב והצמא בתיאור.

נבואת פורענות זו מקבילה לנבואה לעיל ד',ד-יא, האם הנבואה בפרקנו מוסיפה היבט חדש?

2. על שום מה תבוא פורענות זו על העם? ראו את התיאור בפסוק יד, והיזכרו בדברי אמציה לעמוס ובדברי עמוס בנבואתו הראשונה (ב',יא-יב).

ב. 'רָאִיתִי אֶת-אֲדנָֹי נִצָּב עַל-הַמִּזְבֵּחַ' (ט',א)

1. מהו המאפיין העיקרי של המראה החמישי המתייחד מארבע המראות שקדמו לו? על מנת להעמיק בהבנת המראה השוו אותו לתהלים קל"ט,ז-יב, מהו טיב המפגש בין האדם לה' בשני המקומות?

2. המראה נחתם במשפט: 'וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה ולא לְטוֹבָה' – בדקו את משמעותו הרגילה של הביטוי 'שימת עין' באמצעות עיון בבראשית מ"ד,כא. כיצד מתהפך הביטוי בנבואתנו, וכיצד היפוך זה משפיע על היחס בין ה' לעמו? להרחבה כדאי לעיין בדברים י"א,יב ובעמוס ג', א-ב.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

לחנוק את הבעירה הטבעית

בתיאור פשעי ישראל, מונה עמוס גם כמה עוונות 'להכעיס' - "לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי" (ז): הטיית ענוים מדרכם, חילול משפחתי של נערה, השקיית נזירים ביין, מניעת נביאים מנבואתם. המשותף לכולם הוא הניסיון לפגוע בטהרה, בהתקדשות. יתכן שהמניע לכל החטאים הללו הוא הקנאה, המביאה לשנאה גדולה.

בתחילת ספר עמוס מתוארת שריפה שתבוא כעונש לכל העמים המגדישים את הסאה. לכאורה גם לישראל האש אמורה להגיע, להשתלח בחומות יזרעאל ולאכול את ארמונות שומרון. אך לעם ישראל מתואר עונש אחר. האם יש שוני בין חטאי ישראל לחטאי שאר העמים?

לעומת העמים, שרעתם כאש שורפת במעשיהם האלימים ובמלחמתם למען הרע, רעת ממלכת ישראל נעשית על ידי דיכוי, הרדמה וחניקה של כל דבר טוב. לכן אצל ישראל העונש הוא "מידה כנגד מידה" - מניעת החמצן מהאש - דיכוי והחלשת הכוח הטוב, המניע -"הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר" (יג) ובלי הכוח המניע יחלשו כולם, כפי שהחלישו את ידי המתקדשים - "וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה'" (יד-טז).

העם רוצים שהנזיר לא יקיים את נזירותו ושהנביא לא ינבא, ומידה כנגד מידה לוחמיהם לא יצליחו למצוא את כוחם ולהילחם; רוצים שהעניו יסור מדרכו ושהנערות תאבדנה את טהרתן - כך גם קשתיהם לא יוכלו לעמוד בעמדתם, לכוון ולפגוע, והגבורים אמיצי הלב ימצאו עצמם בורחים ערומים ומאבדים את כל כבודם.

בשונה מהעונשים מתחילת נבואתו של עמוס שמתבטאים בשריפה ענקית של ארמונות וערים, התשובה לעוונות הקנאה של ישראל היא בכיבוים והחלשת כוחם.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

ארבעה מראות

החטיבה שלפנינו (ז'-ח',ג) כוללת בעיקרה ארבעה מראות נבואיים שרואה עמוס. ארבעת המראות מתארים את הפורענות העומדת לפקוד את העם. המראות ערוכים בשני צמדים, ויחד עם זאת כל מראה מהווה יחידה נבואית עצמאית. במראה הראשון (ז',א-ג) עמוס רואה את מכת הארבה שתבוא על העם, במראה השני (ז',ד-ו) נקראת האש לבצע את העונש. במראה השלישי (ז',ז-ט) ה' עצמו, הניצב על חומת אנך, עומד להכות את העם. לבסוף במראה הרביעי (ח',א-ג) רואה עמוס 'כלוב קיץ' המסמל את קיצו של העם. בין המראה השלישי לרביעי משובץ הסיפור הביוגראפי היחיד בספר עמוס (ז',י-יז). בסיפור זה מסופר על תגובתו של אמציה כהן בית אל לנבואת עמוס ועל תשובתו החריפה של הנביא.

א. שני המראות הראשונים מהווים צמד מכמה בחינות. עמדו על הזיקות הסגנוניות והתוכניות ביניהם, וכן על ההתפתחות הפנימית שחלה בהם (שימו לב לאופי האכילה שבכל מראה). בחנו גם את תגובתו של הנביא בשני המראות. על משמעות כפל המראות ראו את דברי יוסף לפרעה בבראשית מ"א,לב.

ב. הצמד השני מורכב מארבעה חלקים:

בחלק הראשון מתוארת תמונה סטאטית (ז' ז, ח' א).

בחלק השני עמוס נשאל על מהות המראה (ז' ח, ח' ב).

בחלק השלישי עמוס מתאר את המראות אך אינו מבין את פשרם (ז' ח, ח' ב).

בחלק הרביעי ה' מפרש את משמעותם ואת מסרם (ז' ח-ט, ח' ב-ג).

1. מהו לדעתכם היחס בין המראה השלישי והרביעי? ואיזו התפתחות רעיונית מבדילה בין מראות אלו לבין שני המראות הראשונים (ז' א-ו)?

2. תנו דעתכם לתפקיד הנביא ולתגובתו של ה' בכל אחד מהצמדים. איזו מידה מאפיינת את ה' בכל צמד?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

לרוץ על סלעים

"הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה" (עמוס ו', יב)

הירוצון - וכי אפשר לסוסים לרוץ במקום הסלע? כי הלא יהלמו וישברו עקבותם, וכן האם אפשר שיחרוש אדם בסלע עם הבקרים? הלא בזה יאבד ויפסיד את הבקרים. רצה לומר, וכי אפשר לשנות דבר הראוי? הלא המְשַׁנֶּה לא ירויח כי אם יפסיד.

כי הפכתם - כאומר הלא כן מעשיכם לשנות דבר הראוי, כי משפט התורה הפכתם לראש המר רצה לומר לקחתם תמורתו חוק העכו"ם.

ופרי צדקה – רצה לומר מצות התורה הפכתם, לקחת תמורתה את הלענה הוא עבודת הפסל. וכפל הדבר במה שאמר, וכאומר הואיל ושניתם דבר הראוי לכן יגיע לכם ההפסד.

מצודת דוד ומצודת ציון - פירושים על הנ"ך שכתבו רבי דוד ובנו רבי הלל אלטשולר. רבי דוד בן רבי אריה לייב אלטשולר חי במאה ה-17 בפראג. הוא חיבר את פירוש 'מצודת דוד', שהושלם וחולק לשני פירושים על ידי בנו רבי הלל: 'מצודת דוד' הוא פירוש המסביר את תוכן הפסוקים על פי הפשט, בלשון ברורה וקצרה. 'מצודת ציון' מבאר את המילים הקשות.

Volver al capítulo

ראשית גויים או ראש גולים?

בפרק זה תוקף עמוס את הביטחון והשאננות המאפיינים את העם בתקופתו ומדרדרים את מצבו המוסרי. בנבואה הפותחת את הפרק (א-ז) פונה הנביא אל השאננים בממלכת יהודה וישראל, היושבים לבטח בערי הממלכה ואינם חוששים מן העתיד הצפון להם. תחת זאת הם שקועים בחיי תענוגות והוללות תוך התעלמות מחולאי החברה וצרותיה. לאחר מכן מתואר החורבן המוחלט של ערי ישראל וארמנותיו (ח-יא), כשבמרכז התיאור תמונה מחרידה של זוועות הפורענות (ט-י). הפרק חותם בתוכחה לעם שגבה ליבו בניצחונותיו הצבאיים, והוא הופך את המשפט והצדקה על פיהם (יב-יד).

א. להלן נעקוב אחר הופעות המילה ראש/ראשית בנבואה ונעמוד על מעגל החטא והעונש שהיא יוצרת:

1. כיצד הביטוי ”ראשית הגויים” (א) מהווה עבור העם מקור לביטחון ושאננות?

2. השוו את אזכור המילה ‘ראש’ בפס’ ז לאזכורי ה’ראשית’ (א,ו), ואת הביטוי ‘מרזח סרוחים’ (=בית המשתה) לתיאור המשתה בפס’ ד, ועמדו על ההקבלה בין החטא והעונש.

ב. 1. פסוק יג מתאר את תגובות העם לניצחונותיו הצבאיים בצפון. ‘לא דבר’ ו’קרניים’ הם שמות ערים בגבול ממלכת ארם (שמ”ב י”ז,כז, בראשית י”ד,ה), אולם לשמות ערים אלה יש בנבואה גם משמעות סמלית-אירונית, עמדו על משמעות זו. להבנת משמעות המילה ”קרניים” תוכלו לעיין בדברים ל”ג,יז ובמל”א כ”ב,יא.

2. השוו את הפורענות הנזכרת בפס’ יד לנבואה במל”ב י”ד,כה-כז, שהתגשמה בימיו של עמוס. נסו לשרטט את התהליך הרוחני שהתחולל בעם במהלך אותה תקופה.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

פולמוס דתי

במרכזו של פרק ה’ עומדת הקריאה לדרישת ה’ באמצעות קיום ‘צדקה ומשפט’, המנוגדת לדרכים אחרות הרווחות בעם. חלקו הראשון של הפרק נאמר בלשון קינה על ‘בית ישראל’ (א-יז). פסוקי הפתיחה והסיום של הקינה מתארים את האסון שיבוא על ישראל ואת הקינה והמספד בעקבותיו (א-ג, טז-יז), ובתווך מוכיח עמוס את העם על ההתמקדות בפולחן במקדשים השונים, במקום לדרוש את ה’ עצמו באמצעות הצדקה והמשפט. בחלקו השני של הפרק מתפלמס עמוס עם העם באשר לטיבו של יום ה’ שאליו הם מתאווים (יח-כ), ובחלקו האחרון של הפרק חוזר עמוס לגנות את עבודת הקרבנות של העם ומציב במקומה את דרישת הצדקה והמשפט (כא-כז).

א. לאורך הקינה בולט הפולמוס בין דברי העם ותפיסתו הדתית לבין דברי הנביא:

1. עמדו על הדרך בה מבטא עמוס את ההבדל המהותי בתפיסת דרישת ה’ בינו ובין העם.

2. בפסוקים יד-טו חוזר הנביא לעניין ה’דרישה’. השוו בין פסוק ו לפסוק יד, ועמדו על החידוש שנוסף בפסוק יד באופייה של הדרישה הראויה. חשבו כיצד פסוקים יד-טו מהווים סיכום לעניין הדרישה, לאור תוכן הפסוקים שבתווך.

3. בחנו את ההבדל בין תפיסת העם המוצגת בחלקו השני של פס’ יד, לבין ה’תיקון’ וההגבלה שמכניס בה עמוס בפסוקים יד-טו.

ב. ‘הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה’ ‘ (יח) בנבואה זו מתפלמס עמוס עם אנשי ישראל סביב היחס ל'יום ה’' ומנפץ את אשלייתם באשר לטיבו של יום זה.

1. בחנו את יחס העם ליום ה’ ולעומתו את הדימוי הפרדוקסלי שבו בוחר עמוס לאפיין אותו (יח,כ). השוו לבראשית א’,ג-ה.

2. בתוך מסגרת הדימוי של חושך ואור, מופיע בפסוק יט משל המתאר את ההתרחשות של יום ה’ – מה מוסיף משל זה על הדימוי שבמסגרת? השוו לתיאור דומה בישעיהו כ”ד,יח, ועמדו על ההיבט הייחודי המומחש במשלו של עמוס. נסו לשער מהו הרקע ההיסטורי של נבואת עמוס, היעזרו בדברי מ’ וייס: ‘בלבושו של המוטיב מידי עמוס מתבטא לא בלבד הרעיון שאין מנוס מסכנת המוות, אלא בעיקר הרעיון שדווקא באותה שעה בה סמוך האיש על פי מקום הימצאותו כי חייו בטוחים – היא שעת מותו... תיאורו של ‘איש’ זה, נוסף על המחשת עתידו של העם, מתייחס גם אל הלך רוחם של בני הדור, שבהימצאם בהווה הזוהר בימי ירבעם בן יואש, אחרי העבר האפל של סיוטי מלחמות ארם, הם מתאווים את יום ה' '.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Routine in Tanakh

When thinking of Tanakh, we immediately think of the spectacular events: Giving of the Torah, Ten Plagues, Splitting of the Sea, prophecies and other miracles, but much of the Tanakh offers insight into every day, routine life.

The Korban Tamid is offered twice daily and it is described as the one that was given “at Mount Sinai” (Numbers 28, 5), reminding us that regular routine is meant to continue the experience from the exhilarating moment of the revelation at Mount Sinai.

The Menora is kept burning from evening to morning every day. The 12 “showbread” loaves that are eaten by the Kohanim on a weekly basis are described as “Holy of Holies.” Thus “Holy of Holies” is part of routine life and not relegated to Yom Kippur (Leviticus 24, 1-9). Service of God is meant to be continuous and regular and not limited to intense, climactic bursts.

Biblical Personalities, too, demonstrate heroism in their routine activities.

Yehoshua is described as being a loyal attendant to Moshe who never left his side, never straying from the tent (Exodus 33, 11).

The Book of Daniel describes the challenges and miracles that Daniel experiences as a Jewish exile in the Babylonian and Persian courts after the Destruction of the First Mikdash. Despite the death penalty decreed upon anyone who prays, Daniel insists on partaking in his daily prayers to God. He is thrown into a lion’s pit, but miraculously, he survives (Daniel 6).

Ruth refused to leave Naomi. She came as a stranger to a foreign land, and declared her loyalty to Naomi and her people (Ruth 1, 16-22). She went to gather sheaves in the field, day in and day out throughout the gathering seasons to ensure a livelihood for herself and for her mother-in-law (Ruth 2, 23). There are no overt miracles in the Book of Ruth, and there are no dramatic wars or mass deliverance. It is a story of kindness, loyalty, and faith, subtly raising a humdrum routine into an exalted one.

This broad message can be viewed in the prism of God’s message to Eliyahu in the cave at Mount Sinai. After his triumphant and bombastic showdown with the prophets of Baal on Mount Carmel, Eliyahu is forced to run away. There he is told that God does not reveal Himself (just) in the powerful forces of nature – wind, earthquake and fire – but (also) in a “small, still voice” (I Kings 19, 1-12).

Exciting moments can boost our enthusiasm and fervor, but when the noise dies down and the lights dim, it is the “small, still voice” that we are really looking for. Religious experience can and must permeate every day, routine existence.

Volver al capítulo

מיהי אדום ומיהם המושיעים?

על מה הזעם הגדול?

סיבת הפיזור בגלות

יחס גורר יחס

לחנוק את הבעירה הטבעית

ארבעה מראות

לרוץ על סלעים

ראשית גויים או ראש גולים?

פולמוס דתי

Routine in Tanakh

Pages

📲 Instala nuestra App