המושא החמקמק
הרעיון שעומד בבסיס שיר השירים הוא התחושה המתמדת של החתירה אל חיים מלאי משמעות שהופכת להתרוצצות סחור־סחור חסרת מנוחה, התרוצצות שבסופו של דבר אינה מביאה אל תכלית כלשהי. בסופו של התהליך מצויה השלמה, פשרה חיוורת ונעדרת חיוניות, שתאפוף את האדם בבגרותו ותלווה אותו עד יום הסתלקותו מהעולם. זהו שיר על התשוקה למצות את החיים ועל ההחמצה.
לאורך כל המגילה הרעיה מוכנה להתמסר לדוד, להיות שלו ורק שלו - אך הוא אינו מוכן לכך. הוא אומר לה מילים יפות, אבל חומק ומדלג על ההרים. הוא חושש להתקשר - בורח ומבריח - לכי לך!
באופן בולט מגילת שיר השירים איננה מספרת לנו את הסיבות להתנהגותו של הדוד, רק את הסיטואציות, או, נכון יותר, את חוויות האהבה הנכזבת של הרעיה. השיר אינו מציג את החיים כקיטש מתקתק ואינו מבטיח גן של שושנים לרעות בו. הוא אחוז במציאות האנושית ולכן מדבר אל האדם הקשוב לו, וקורא לו לאמונה מעבר לייאוש.
הנושא הגדול של שיר השירים הוא "המושא החמקמק". כל חיינו אנחנו רודפים אחריו. יהיו אלו האהוב או האהובה, הילד שלנו, התלמיד שלנו, הידע, נושא המחקר של המדען, משמעות העולם והקיום כמושאו של הפילוסוף, או הא־לוהים. האבסורד כבר כאן. הכול כבר נמצא בשיר הגדול הזה.
כאן הקדים התנ"ך - כמו תמיד - באלפי שנים את קפקא ואת קאמי. בשיר השירים מסובב האדם (הרעיה) בשווקים וברחובות, ב'המשפט' של קפקא במסדרונות הביורוקרטיה ובתי המשפט, בסרטו של בריאן דה־פלמה 'לבוש לרצח' במסדרונות המוזיאון ובסרטיו של וודי אלן בין חדרי הדירה, אבל תמיד יש לנו עניין עם מושא ערגה חמקמק. זו היא אותה תחושת קיום שמאופיינת על ידי קאמי ב'המיתוס של סיזיפוס'. מלאכת החיפוש האינסופי שבה האדם, כלשונו של עגנון, "מגיע ולא מגיע".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
אליפז, הגזמת
אחרי נאום הסיכום במענה אליפז עם כתב האישום החמור נגד איוב על מעשיו ו'מחדליו' כשופט, ועם הקריאה האחרונה לחרטה ותשובה, ולקבלת הייסורים באהבה, לא נותר עוד מה לומר - אבל בלדד חש כנראה, שאליפז הרחיק לכת יותר מדי, ואולי אף הפריז בפירוש החיזיון והקול מן הדממה מעבר למה ששמע באמת –
לכן, בלדד חותם (בשפתו הדתית) בדברים קצרים על גדולת הא-לוה - "הַמְשֵׁל (=השלטון) וָפַחַד עִמּוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (כ"ה, ב), וב'תיקון' קל לניסוח הקול מן הדממה, בדומה ללשון הראשונה של אליפז (בפרק ד'), ובשונה מהניסוח הקשה של אליפז (בפרק ט"ו) -
"דְּמָמָה - וָקוֹל אֶשְׁמָע: הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק?! אִם מֵעֹשֵׂהוּ (=מִיוצרו) יִטְהַר גָּבֶר?!
הֵן בַּעֲבָדָיו (=משרתיו) לֹא יַאֲמִין!! וּבְמַלְאָכָיו [לא] יָשִׂים תָּהֳלָה (=אורה) –
אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר (=בני אנוש) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם..." (ד', טז-יט);
"מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה?! וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו –
אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!
אֲחַוְךָ (=אומַר לך) שְׁמַע לִי, וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה" (ט"ו, יד-יז);
כעת בא בלדד וחותם בלשון הקול המסתורי מן הדממה, אבל נזהר מן הניסוח החמור של אליפז 'הקטגור', "נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה"! (ט"ו, טז); בלדד חוזר ללשון הראשונה, "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר, אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם" (ד', יט), ומוסיף, שגם אחריתם 'בעפר' עם "רִמָּה... ו-תּוֹלֵעָה" (כ"ה, ו) –בזה גם מוכח עד כמה נחשב הקול ההוא בעיני הרֵעים כקביעה מוחלטת, כמו 'בת קול ממרומים', שהוכיחה את צדקת הרֵעים ואת אשמת איוב, או על כל פנים את אפסות דבריו -
וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר:
הַמְשֵׁל (=השלטון) וָפַחַד עִמּוֹ! עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו –
הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו?! וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ?!
וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵ-ל?! וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן עַד-יָרֵחַ (=ירח-עד), וְלֹא יַאֲהִיל (ואין לו אור משלו), וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו -
אַף כִּי אֱנוֹשׁ (=שסופו) רִמָּה, וּבֶן אָדָם (=שאחריתו) תּוֹלֵעָה.
באדיבות אתר 929
השבועה הרביעית
ושוב נפגשים הדוד והרעיה. אם בפגישה הראשונה היה הדוד היוזם; ובפגישה השניה הייתה הרעיה היוזמת; ובפעם השלישית לא נפגשו כלל, והרעיה הצהירה על נאמנותה אל מול רעותיה; עכשיו גם הדוד וגם הרעיה יוזמים את הקשר שביניהם. הפגישה הפעם היא כמו שילוב של הפגישה הראשונה והשנייה:
"אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבזו לי.
אנהגך, אביאך אל בית אמי תלמדני...
שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני" (א-ג)
הביטוי "אביאך אל בית אמי תלמדני"; לקוח מן הפגישה השנייה, שם נאמר "עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ג', ד). ומן הפגישה הראשונה מועתק התיאור בשלמותו: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב', ו). הרעיה היא שהביאה את הדוד אל בית אמה, והוא הוא המחבקה, שניהם יוזמים; והרעיה בטוחה באהבתה: בטוחה היא בעצמה, ובטוחה היא בדודה. והיא מכריזה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
מה תעירו ומה תעוררו את האהבה
עד שתחפץ" (ד)
גם השבועה כאן שונה משתי השבועות הראשונות. קודם הצהירה הרעיה: "אם תעירו" - וכוונתה הייתה: שלא תעירו. ועכשיו היא בטוחה בעצמה והיא מתריסה כלפי אויביה:
"מה תעירו ומה תעוררו" -
כי לא יועיל לכם! (רש"י).
בשבועה הרביעית הרעיה ודודה הגיעו לאמון ובטחון באהבתם. השבועה אינה כדי לחזק את האהבה, אלא כדי להתריס בפני האויבים: מה תנסו להפר את אהבתנו, היא לא תועיל לכם!
לקריאת הפוסטים על השבועה הראשונה, השבועה השניה והשבועה השלישית
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
השבועה השלישית
היחסים המורכבים שבין הרעיה ודודה נמשכים. שוב ישנה הרעיה לבדה, ולבה ער, הדוד דופק:
"פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (ב)
והרעיה מהססת, ועד שהיא קמה לפתוח לדודה, הדוד חמק עבר. הרעיה מחפשת את הדוד, אבל אינה מוצאת אותו:
"בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני. מצאני השמרים הסבבים בעיר" (ו)
כבר פגשה הרעיה את השומרים הסובבים בעיר. בשבועתה השנייה ניסתה אפילו לבקש את עזרתם בחיפושיה אחרי הדוד. הפעם - גורלה מר:
"הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שמרי החומות" (ז).
הרעיה אינה מצליחה לפגוש את דודה. חבולה ופצועה היא נשארת לבדה, מול בנות ירושלים, המתחרות עמה על אהבתו של הדוד. ובשעה זו היא מצהירה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים,
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני" (ח).
אני פצועה ובודדה; אני מוקפת אויבים; אני עומדת לבדי מול לעגן של בנות ירושלים. ועם כל זאת, ואולי בגלל כל זאת, חולת אהבה אני. נאמנה לדודי אני.
בשבועה השלישית הרעיה והדוד לא הצליחו להיפגש. הרעיה מצהירה קבל עם ועדה על נאמנותה לדוד שברח, לדוד שהסתתר.
לקריאת הפוסטים על השבועה הראשונה, ועל השבועה השניה
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
השבועה השניה
הדוד הולך על הרי בתר. על משכבה בלילות מבקשת הרעיה את שאהבה נפשה, מבקשת ואינה מוצאת.
"אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות,
אבקשה את שאהבה נפשי.
בקשתיו ולא מצאתיו.
מצאוני השומרים הסובבים בעיר.
את שאהבה נפשי ראיתם?
כמעט שעברתי מהם,
עד שמצאתי את שאהבה נפשי.
אחזתיו ולא ארפנו,
עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ב-ד).
לכאורה - השיגה הרעיה את שבקשה נפשה. היא מצאה את דודה, והביאתו אל בית אמה, אל חדר הורתה. ומה אומרת הרעיה ברגע זה בו היא משיגה את מבוקשה?
"השבעתי אתכם בנות ירושלים,
בצבאות או באילות השדה,
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". (ה)
ממה יראה הרעיה עכשיו? דודה הלך, והיא זו שחיפשה, ששאלה בשווקים וברחובות; פגשה את השומרים - והפעם אמנם לא פגעו בה - ומיד מצאה את שאהבה נפשה. הרעיה הייתה זו שיזמה, זו שהצליחה להביא את הדוד לבית אמה. ממה היא יראה עכשיו?
הפעם השבועה הפוכה מן השבועה הראשונה. תחילה לא הייתה בטוחה באהבתה שלה; לא הייתה בטוחה בנאמנותה לדודה, שכן לא שילמה כל מחיר תמורת אהבתה.
עכשיו - חששה הפוך: הדוד הוא זה שלא עשה למען אהבתם; הדוד הוא זה שנענה ליוזמתה של הרעיה. חששה הוא שמא אהבתו של הדוד אינה בטוחה, אינה קבועה:
"אם תעירו ואם תעוררו אהבת דודי ממני, על ידי פיתוי והסתה" (רש"י).
בשבועה השנייה, הרעיה חרדה לנאמנות הדוד.
לקריאת הפוסט על השבועה הראשונה
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
שיר השירים - קודש קודשים
הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו. מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח... זעזועי הנפש מצד רגשי אהבה הטבעית שנוטלת חלק גדול במציאות במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש ע"י הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגנוז, אבל רק בשמירה היותר מעולה מנטות לצד השיכרון המכוער, שיש באלה הרגשות שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת...
החסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר האהבה אותו שיר שהוא קודש קודשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה! וכמו שמי שהוא חמור לאהבה, לא יחודש מה חפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים ואם הייתה בידו יכולת להשפיל את געגועיהם עם כדי טעימת חושו הגס היה עושה כן בשמחת לב ונפש חפצה רק מי שלבו ערל ומוכרח להיות כן מפני שלא טעם להתנשא אל מרומי קודש, ולא חש מעצם נועם אור אהבת צור כל העולמים - איש נבל ולא חכם כזה לא יוכל להכיל את הרעיון כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים ש"בשיר השירים" הם רשמיים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה אשר בחר לו ד' לשמו ולזכרו, מפני שאיננו מרגיש כלל שום חסרון בהיפקד מקום אלה הרגשות אשר לא ידעם.
אבל מי שלא השהו אלוה חכמה, יכיר ויחוש שאי אפשר כלל לאוצר כתבי קודש של האומה הקדושה, שכל תולדתה מלאה רישומי אהבת נפש לצור מעוזה בימי גדולתה והודה על ידי חסד עליון מלא הוד ובימי עניה ומרודה על ידי נהרי נחלי דם ושטף צרות רבות ורעות אשר כל אלה עוררו את האהבה חזקוה והוציאוה אל הפועל המורגש - אי אפשר בשום אופן שאלה הגעגועים לא ירשמו בספר באוצר הכללי אשר שמה נאספו כל הגיוני קודש. אמנם מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יכול יוכל להשיב "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה ובכל נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנה", ולהאריך באותה שעה באחד עד שיצאה נשמתו, רק הוא יכל לאמר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו "שיר השירים" לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים!
(נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הקדמת הרב קוק לשיר השירים. לקריאת המאמר המלא)
הראי"ה קוק - הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בגריבה אשר בלטביה בשנת ה"א תרכ"ה (1865) ונפטר בירושלים בשנת ה"א תרצ"ה (1935). כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל היה הרב קוק דמות בעלת השפעה מרכזית בתולדות היישוב החדש שבארץ ישראל. אהבתו לחלוצים, אף לכופרים שבהם, ידועה ומפורסמת. עזבונו הספרותי והתורני הוא רחב ביותר - קבלה, פילוסופיה, הלכה, פירושים לגמרא, תשובות ופיוטים - בכתב יד ובדפוס.
השבועה הראשונה
ארבע שבועות משביעה הרעיה את בנות ירושלים; בכולן מופיעות בנות ירושלים כעוינות את הרעיה ואת אהבתה. הן מופיעות כמתחרות על לבו של הדוד, כמסיתות את הרעיה, ופעם אחת מופיעות הן כעדות על נאמנותה של הרעיה.
ההתפתחות בשבועות והשינויים שבהן מראים את השינויים החלים בקשר שבין הרעיה והדוד.
השבועה הראשונה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
בצבאות או באילות השדה,
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ז)
הדוד והרעיה בשיא אהבתם. מה פשר השבועה? ממה ייראה הרעיה, שככה היא משביעה את בנות ירושלים?
נבחן את מעשיה של הרעיה ואת מעשיו של הדוד המוזכרים כרקע לשבועה. הדוד הוא הפעיל, הוא הבוחר את הרעיה;
הדוד אומר: "הנך יפה רעיתי..." (א', טו)
והרעיה מאשרת: "הנך יפה דודי..." (א', טז)
הרעיה מכריזה: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי" (ג)
ואילו הדוד: "הביאני אל בית היין... סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים... שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ד-ו).
הרעיה אינה עושה ולא כלום; היא מאשרת את מעשיו של הדוד; היא מצפה לכך שהיא תיבחר; היא מבקשת כי יסמכוה וירפדוה. היא חסרת יוזמה. הדוד הוא הבוחר; הרעיה מאשרת את הבחירה ומסכימה לה. היא לא שילמה כל מחיר עבור בחירתה; היא לא עשתה כל מאמץ כדי להצדיק את בחירתה.
וברגע זה של אהבה, מתחילה הרעיה לחרוד. חוששת היא שמא לא עשתה די למען הדוד. חוששת היא שבחירתה שבאה בלא מאמץ, עשויה אף לחלוף. חוששת היא שהסכמתה המהירה לדודה תתהפך לבגידה בדוד. אין הרעיה בטוחה בעצמה! והיא משביעה את בנות ירושלים:
"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ז) - אם תעירו ואם תעוררו את האהבה שביני לדודי, לשנותה ולהחליפה ולבקש ממני להתפתות אחריכם (רש"י).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת