הרעיה משביעה את בנות ירושלים בפעם השנייה. הפעם היא איננה בטוחה באהבת הדוד אליה.

 

הדוד הולך על הרי בתר. על משכבה בלילות מבקשת הרעיה את שאהבה נפשה, מבקשת ואינה מוצאת.

"אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות,

אבקשה את שאהבה נפשי.

בקשתיו ולא מצאתיו.

מצאוני השומרים הסובבים בעיר.

את שאהבה נפשי ראיתם?

כמעט שעברתי מהם,

עד שמצאתי את שאהבה נפשי.

אחזתיו ולא ארפנו,

עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ב-ד).

לכאורה - השיגה הרעיה את שבקשה נפשה. היא מצאה את דודה, והביאתו אל בית אמה, אל חדר הורתה. ומה אומרת הרעיה ברגע זה בו היא משיגה את מבוקשה?

"השבעתי אתכם בנות ירושלים,

בצבאות או באילות השדה,

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". (ה)

ממה יראה הרעיה עכשיו? דודה הלך, והיא זו שחיפשה, ששאלה בשווקים וברחובות; פגשה את השומרים - והפעם אמנם לא פגעו בה - ומיד מצאה את שאהבה נפשה. הרעיה הייתה זו שיזמה, זו שהצליחה להביא את הדוד לבית אמה. ממה היא יראה עכשיו?

הפעם השבועה הפוכה מן השבועה הראשונה. תחילה לא הייתה בטוחה באהבתה שלה; לא הייתה בטוחה בנאמנותה לדודה, שכן לא שילמה כל מחיר תמורת אהבתה.

עכשיו - חששה הפוך: הדוד הוא זה שלא עשה למען אהבתם; הדוד הוא זה שנענה ליוזמתה של הרעיה. חששה הוא שמא אהבתו של הדוד אינה בטוחה, אינה קבועה:

"אם תעירו ואם תעוררו אהבת דודי ממני, על ידי פיתוי והסתה" (רש"י).

בשבועה השנייה, הרעיה חרדה לנאמנות הדוד.

לקריאת הפוסט על השבועה הראשונה

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת