השבועה השניה

 

הדוד הולך על הרי בתר. על משכבה בלילות מבקשת הרעיה את שאהבה נפשה, מבקשת ואינה מוצאת.

"אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות,

אבקשה את שאהבה נפשי.

בקשתיו ולא מצאתיו.

מצאוני השומרים הסובבים בעיר.

את שאהבה נפשי ראיתם?

כמעט שעברתי מהם,

עד שמצאתי את שאהבה נפשי.

אחזתיו ולא ארפנו,

עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ב-ד).

לכאורה - השיגה הרעיה את שבקשה נפשה. היא מצאה את דודה, והביאתו אל בית אמה, אל חדר הורתה. ומה אומרת הרעיה ברגע זה בו היא משיגה את מבוקשה?

"השבעתי אתכם בנות ירושלים,

בצבאות או באילות השדה,

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". (ה)

ממה יראה הרעיה עכשיו? דודה הלך, והיא זו שחיפשה, ששאלה בשווקים וברחובות; פגשה את השומרים - והפעם אמנם לא פגעו בה - ומיד מצאה את שאהבה נפשה. הרעיה הייתה זו שיזמה, זו שהצליחה להביא את הדוד לבית אמה. ממה היא יראה עכשיו?

הפעם השבועה הפוכה מן השבועה הראשונה. תחילה לא הייתה בטוחה באהבתה שלה; לא הייתה בטוחה בנאמנותה לדודה, שכן לא שילמה כל מחיר תמורת אהבתה.

עכשיו - חששה הפוך: הדוד הוא זה שלא עשה למען אהבתם; הדוד הוא זה שנענה ליוזמתה של הרעיה. חששה הוא שמא אהבתו של הדוד אינה בטוחה, אינה קבועה:

"אם תעירו ואם תעוררו אהבת דודי ממני, על ידי פיתוי והסתה" (רש"י).

בשבועה השנייה, הרעיה חרדה לנאמנות הדוד.

לקריאת הפוסט על השבועה הראשונה


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

פרק יט פסוק ב

Volver al capítulo

שיר השירים - קודש קודשים

 

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו. מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח... זעזועי הנפש מצד רגשי אהבה הטבעית שנוטלת חלק גדול במציאות במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש ע"י הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגנוז, אבל רק בשמירה היותר מעולה מנטות לצד השיכרון המכוער, שיש באלה הרגשות שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת...

החסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר האהבה אותו שיר שהוא קודש קודשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה! וכמו שמי שהוא חמור לאהבה, לא יחודש מה חפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים ואם הייתה בידו יכולת להשפיל את געגועיהם עם כדי טעימת חושו הגס היה עושה כן בשמחת לב ונפש חפצה רק מי שלבו ערל ומוכרח להיות כן מפני שלא טעם להתנשא אל מרומי קודש, ולא חש מעצם נועם אור אהבת צור כל העולמים - איש נבל ולא חכם כזה לא יוכל להכיל את הרעיון כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים ש"בשיר השירים" הם רשמיים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה אשר בחר לו ד' לשמו ולזכרו, מפני שאיננו מרגיש כלל שום חסרון בהיפקד מקום אלה הרגשות אשר לא ידעם. 

אבל מי שלא השהו אלוה חכמה, יכיר ויחוש שאי אפשר כלל לאוצר כתבי קודש של האומה הקדושה, שכל תולדתה מלאה רישומי אהבת נפש לצור מעוזה בימי גדולתה והודה על ידי חסד עליון מלא הוד ובימי עניה ומרודה על ידי נהרי נחלי דם ושטף צרות רבות ורעות אשר כל אלה עוררו את האהבה חזקוה והוציאוה אל הפועל המורגש - אי אפשר בשום אופן שאלה הגעגועים לא ירשמו בספר באוצר הכללי אשר שמה נאספו כל הגיוני קודש. אמנם מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יכול יוכל להשיב "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה ובכל נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנה", ולהאריך באותה שעה באחד עד שיצאה נשמתו, רק הוא יכל לאמר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו "שיר השירים" לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים!

(נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הקדמת הרב קוק לשיר השירים. לקריאת המאמר המלא)

 

 

הראי"ה קוק - הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בגריבה אשר בלטביה בשנת ה"א תרכ"ה (1865) ונפטר בירושלים בשנת ה"א תרצ"ה (1935). כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל היה הרב קוק דמות בעלת השפעה מרכזית בתולדות היישוב החדש שבארץ ישראל. אהבתו לחלוצים, אף לכופרים שבהם, ידועה ומפורסמת. עזבונו הספרותי והתורני הוא רחב ביותר - קבלה, פילוסופיה, הלכה, פירושים לגמרא, תשובות ופיוטים - בכתב יד ובדפוס.

Volver al capítulo

השבועה הראשונה

 

ארבע שבועות משביעה הרעיה את בנות ירושלים; בכולן מופיעות בנות ירושלים כעוינות את הרעיה ואת אהבתה. הן מופיעות כמתחרות על לבו של הדוד, כמסיתות את הרעיה, ופעם אחת מופיעות הן כעדות על נאמנותה של הרעיה.

ההתפתחות בשבועות והשינויים שבהן מראים את השינויים החלים בקשר שבין הרעיה והדוד.

השבועה הראשונה:

"השבעתי אתכם בנות ירושלים

בצבאות או באילות השדה,

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ז)

הדוד והרעיה בשיא אהבתם. מה פשר השבועה? ממה ייראה הרעיה, שככה היא משביעה את בנות ירושלים?

נבחן את מעשיה של הרעיה ואת מעשיו של הדוד המוזכרים כרקע לשבועה. הדוד הוא הפעיל, הוא הבוחר את הרעיה;

הדוד אומר: "הנך יפה רעיתי..." (א', טו)

והרעיה מאשרת: "הנך יפה דודי..." (א', טז)

הרעיה מכריזה: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי" (ג)

ואילו הדוד: "הביאני אל בית היין... סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים... שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ד-ו).

הרעיה אינה עושה ולא כלום; היא מאשרת את מעשיו של הדוד; היא מצפה לכך שהיא תיבחר; היא מבקשת כי יסמכוה וירפדוה. היא חסרת יוזמה. הדוד הוא הבוחר; הרעיה מאשרת את הבחירה ומסכימה לה. היא לא שילמה כל מחיר עבור בחירתה; היא לא עשתה כל מאמץ כדי להצדיק את בחירתה.

וברגע זה של אהבה, מתחילה הרעיה לחרוד. חוששת היא שמא לא עשתה די למען הדוד. חוששת היא שבחירתה שבאה בלא מאמץ, עשויה אף לחלוף. חוששת היא שהסכמתה המהירה לדודה תתהפך לבגידה בדוד. אין הרעיה בטוחה בעצמה! והיא משביעה את בנות ירושלים:

"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ז) -  אם תעירו ואם תעוררו את האהבה שביני לדודי, לשנותה ולהחליפה ולבקש ממני להתפתות אחריכם (רש"י).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

מדרגות הדבקות בה'

Volver al capítulo

VaYishlach: Where Was Rivka?

One of the fascinating (and, at times, frustrating) aspects of the Torah is how much information it does not tell us. We know nothing of Abraham’s first 75 years, are left in the dark regarding most of Moshe’s first 80 years and so many of the laws of the Torah are written in a way that is somewhere between obscure and incomprehensible. Of course, this is intentional; and analyzing what makes it into the text and why, and what does not, is itself an important aspect of Torah study.

The Torah goes into great detail regarding the death and funeral of Sarah, and is a bit less specific regarding that of Rachel. Presumably, the recording of the death of Sarah is necessary to teach such notions as respect for the dead, our connection to the land of Israel, and Abraham’s integrity in negotiation. The death of Rachel not only gives rise to the naming of Binyamin, it helps us focus on the unfulfilled relationship between Yaakov and Rachel, and allows to appreciate how much more difficult the coming years will be for Yaakov.

Yet why is the Torah totally silent regarding the deaths of Leah and Rivka? “And Devorah, the wet nurse of Rivka, died and she was buried below Beit-El.” (Breisheet 35:8) This is the first - and last - time we hear of Devorah, and yet her death is recorded; but not that of Rikva! Rashi quotes a Midrashic teaching that Rivka, too, died at that time, demonstrating the deep bond between child and “nanny”. If this is so, we must empathize with Yaakov, who lost his mother and wife in quick succession (immediately thereafter, we read of the death of Rachel). This just sharpens the question as to why the death of Rivka is itself not recorded.

Rashi (Breisheet 35:8) explains that the Torah purposely hid her death, so people would not curse her as the mother of Eisav. While this may fit in well with the Midrashic notion of Eisav as the personification of the enemy of the Jewish people, this seems difficult to understand based on the plain meaning of the text. After all, Eisav and Yaakov did reconcile, and there is little in the text itself indicating that Eisav was, say, any worse than Yishmael.

Perhaps the Torah is hinting that Yaakov’s relationship with Leah and Rivka lacked something. We can understand how Yaakov may have been bitter over his fate in marriage, and while the Torah tells us that “he also loved Rachel” (Breisheet 29:30) meaning that he surely loved Leah the Torah also tell us in the very next verse, that “G-d saw that Leah was hated.”

While Leah would be the eternal wife of Yaakov and the mother of the majority of the tribes, including those of the monarchy and religious leadership, and although Yaakov and Leah were to be buried together, the lack of any mention of her death reflects a distance between the two. 

So too, apparently, was there some distance between Yaakov and his mother. “And now my son, listen to my voice and get up and run for you to Lavan, my brother...why should I be bereaved of both of you on the same day?” (Breisheet 27:43, 45) While Rivka sent Yaakov away for his own safety, it was actually a permanent farewell, with mother and son never to see each other again. Our Sages teach that, “The Divine Spirit rested upon her, and she prophesized that they [Eisav and Yaakov] would die on the same day.” While that day would not be for many years, in a certain sense, Rivka was bereaved of her children on that very day. Yaakov on his deathbed beseeches his children to bury him in ma’arat hamachpela, “there they buried Abraham and Sarah his wife, there they buried Yitzchak and Rivka his wife and there I buried Leah.” (49:31) While Yaakov buried Leah, it was “they” who buried Rivka who is described as Yitzchak’s wife but not Yaakov’s mother. Yaakov does not even appear at her funeral.

The family dynamics of our founding patriarchs and matriarchs is complex, to say the least. The Torah says little, but leaves out much, allowing and insisting that we fill in the many details, helping to make their lives even more relevant to ours.

Courtesy of Torah in Motion - www.torahinmotion.org

Volver al capítulo

על מה איוב התחרט?

 

במענה איוב האחרון, אליו חותרים כל מענות הוויכוח, יש שלושה שלבים, ושני ציטוטים.

1. מה שאיוב ידע תמיד, ומעולם לא פקפק בו – האמונה בה', שהוא כל יכול!

2. על נפלאות הבריאה, שאיוב ראה בה את הגודל, את עוצמת ההרס והחורבן, ולא יכול היה לראות אור וטוב – איוב מצטט את שאלת ה' מהמענה הראשון (ל"ח, ב > מ"ב, ג) – "מִי זֶה מַחְשִׁיךְ [=מַעְלִים] עֵצָה [בְמִלִּין] בְּלִי דָעַת"? – ועונה ומודה, שדעתו קצרה מלהבין את נפלאות הבריאה, באמת!

3. על עצם ההתגלות אליו בשני המענות, שוב איוב מצטט מה שאמר לו ה' (בשני המענות: ל"ח, ג; מ', ז) – "ואֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי"! ורק כאן הוא ניחם ומתחרט על טענותיו הקשות ביותר – "הֹרָנִי לַחֹמֶר! וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר – אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי! עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי! תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי! בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (ל', יט-כא) – אחרי שראה איוב את ההתגלות, ושמע את דבר ה' אליו, ברור לו, שה' לא שנא אותו, ולא מאס בו ולא התאכזר אליו – איוב התחרט על טענות "עָפָר וָאֵפֶר", טענות השנאה!

4. איוב לא יכול לענות דבר על שאלות הצדק והרשע בעולם, ועליהן הוא נותר בשתיקתו – ברור, שהוא לא ינהל את העולם, ולא שום אדם, אבל מתי ה' מגלה בעולם את ידו החזקה, ואת משפט צדקו (?) – שאלה זו לא נפתרה בספר איוב, ונותרה כשאלת השאלות גם בדברי הנביאים, ובתפילות חבקוק ותהלים!   

וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה', וַיֹּאמַר:
יָדַעְתִּי [מאז ומתמיד] כִּי כֹל תּוּכָל!
וְלֹא יִבָּצֵר (=לא תִמָנַע) מִמְּךָ מְזִמָּה (=תכנית)!

[אבל על מה ששאלת] –
מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת? –
לָכֵן (=אכן) הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין! נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע!

[ועל מה שאמרת] –
שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר! אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי! 
[אני מודה] –
לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ – וְעַתָּה [גם] עֵינִי רָאָתְךָ –
עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי (=מתחרט) עַל [טענות] עָפָר וָאֵפֶר!


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מי יצוד את לויתן?

 

שרידי דינוזאורים היו ידועים בימי קדם (לא פחות מאשר בימינו), וגם הובן הקשר שלהם עם נחשים ותנינים ולויתן, בעלי החיים הגדולים שנותרו עדיין. במיתולוגיות האליליות (בדומה לתיאור המדעי כיום) נחשבה הריגת המפלצות על ידי האֵלים (כמו פגיעת מטאוריט ענק בכדור הארץ, וכיסוי אור השמש לזמן ארוך) כשלב מכריע בהיווצרות העולם המוכר לנו; אולם במקרא מופיעים יצורי ענק אלה וחיסולם, כמשל על רשעי עולם במלחמת הצדק העתידית – כך בנבואות ישעיהו (כ"ז, א; נ"א, ט), במזמורי תהלים (ע"ד; פ"ט) ובמענה ה' לאיוב.

ביום הדין הגדול והנורא "יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיה כ"ז, א) כלומר, יפיל וירסק את המעצמות הגדולות (אז, אשור, בבל ומצרים), ויפתח לעולם פתח של חיים חדשים.

האם יש אדם, שמסוגל לחסל מעצמות רשע בהכרעה 'משפטית', או בתחבולות ערמה, כמו שצדים דגים, ואפילו (באמת!) 'תנין' ו"לִוְיָתָן"?

תיאורי הציד מראים בקיאות וידע מקצועי מדויק, וזאת הוכחה ברורה למשל שבפרק, כי את החיות ההן באמת כך צדים, אבל משטר אכזרי. ושליט צצקי (צורר צפון קוריאני) המוציא להורג כל מי שעוצם עין לפניו, מחזיק רבבות אדם במחנות עינויים ומוות, ומדשן שדות בצואת אדם – מי יפיל אותו לפני חרב ה' בבוא יום הדין ההיסטורי?

השאלה הגדולה שאני שואל לפני ריבון העולמים יום יום (בתפילה ובמחשבה), היא כעין המשך למענה ה' לאיוב (מ'-מ"א), לנבואות ישעיהו, לתפילת חבקוק (ג') ולמזמורי תהלים.

ברור, ששום אדם מעצמו לא יוכל להתמודד עם שליטי הרשע עד יבוא יומם, אבל -

ריבונו של עולם, האם אין דרכים קצרות יותר אל הכרעת הצדק, שתבוא ותתגלה "בַּיּוֹם הַהוּא"? אנא, שלח ידך ממרום (או תן לנו חכמה והזדמנות להשמיד נשקם ההרסני בעוד מועד) להפיל אותם כשהם קטנים, בתחילת דרכם הרעה, לפני שימיטו אסונות כבדים על מיליוני אנשים, לפני מלחמות העולם שלהם, לפני "בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל ל"ח, יח), ונשיר לך "שִׁיר חָדָשׁ" (תהילים ל"ג, ג; קמ"ט, א) 'על גאולתנו ועל פדות נפשנו', לא מתוך שואה, אלא מתוך שמחה – אנא!  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

למה איוב לא חזר בו?

 

לנוכח ההתגלות "מִן הַסְּעָרָה" (באמצעות נבואת אליהוא), איוב שתק (כפי ששתק לדברי אליהוא הראשונים), אבל כאן פנה ה' ישירות אליו (מ', א-ג). אחרי הסערה, הנה דו שיח ישיר בין ה' לאיוב, אך הוא הניב רק תגובת שתיקה (מ', ד-ה) – איוב הודה באפסותו (שמעולם לא פקפק בה), אבל לא חזר בו משום מילה שאמר! מדהים! הרי דיבור כזה הוא בדיוק מה שביקש – דרש – זעק – והתחנן אליו, על סף הייאוש – והנה, מרגע שה' ענה לו איוב השתתק מחד, ומאידך, לא התחרט על דבר מכל הדברים הקשים שאמר מתוך מצב של ריחוק וניתוק וסבל!

לכאורה, קיבל איוב (כמעט) כל מה שתבע וביקש: "וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה! אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי – כַּמָּה לִי עֲו‍ֹנוֹת וְחַטָּאוֹת? פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי! לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר? וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ"?! (י"ג, כב-כד). אין הסתר פנים, ואין איבה! ה' התגלה אליו, ואף פנה אליו ישירות!

נפלאות הבריאה כוללות גם טוב וגם רע, ואיוב החשיך אותה "בְּלִי דָעַת" (ל"ח, ב) אבל ה' לא האשים אותו בשום חטא, אף לא ברמז! מסתבר, שבקריאה לאיוב "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ" (שם, ג), כלול גם שחרור ממחלתו ומייסוריו. אולי באמת ראוי לשתוק כעת?! אבל מדוע (מ', ה) "אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה, וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף"!? – לדעתי, כך יש לפרש: "אַחַת דִּבַּרְתִּי" – על הגדולות והנפלאות שה' עשה ועושה, ועל צדקתי מחטא "וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף", על הרוע המשתולל בעולם המופלא הזה.

מענה ה' הראשון לא התייחס כלל לצדיקים הסובלים ולרשעים החוגגים ומצליחים בעולם המופלא שהתגלה "מִן הַסְּעָרָה", וסערת הרשעים יש בה כדי להאפיל על זוהר הבריאה; זהו החיץ שנותר. איוב לא יכול לחזור בו מבלי לשמוע מה ה' אומר על 'צדיק ורע לו – רשע וטוב לו'! לשם כך בא מענה ה' האחרון, גם הוא "מִנסְעָרָה" (מ', ו-.יד):  
"אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ – אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי: הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי [בהנהגת העולם]? תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק?! [ואם כשופט, תוכל אתה לנהל את העולם בצדק] – וְאִם זְרוֹעַ כָּאֵ-ל לָךְ, וּבְקוֹל כָּמֹהוּ תַרְעֵם – עֲדֵה (=התעטף) נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ, וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ – הָפֵץ עֶבְרוֹת (=זעם) אַפֶּךָ, וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ – רְאֵה כָל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ, וַהֲדֹךְ (=כְּתוֹש והַפֵּל) רְשָׁעִים תַּחְתָּם –טָמְנֵם (=קבור אותם) בֶּעָפָר יָחַד, פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן (=כַּסֵה בעפר) – וְגַם אֲנִי אוֹדֶךָּ [על הצלחתך בניהול העולם בצדק], כִּי תוֹשִׁיעַ לְךָ יְמִינֶךָ!"

בנאום הסיכום וההגנה שלו (פרק כ"ט), איוב תיאר את עצמו כשופט, שכולם קמו מפניו ושמו יד על פיהם, איש לא העז לפתוח פה על ידו (כ"ט, ז-יד),  בעוד הוא, איוב, שבר שינֵי רשעים, והציל עני ואביון, יתום ואלמנה – כעת הוא שם ידו לפיו נוכח פני ה'.

בדבריו הזמין איוב על עצמו את דברי הלעג המוזרים, הפותחים את מענה ה' האחרון! ובלשוננו: 'איוב, אם רצונך לנהל את העולם בצדק, ואם תדע לעשות זאת יותר טוב, ויש לך כוח ורצון להתמודד עם רשעי עולם – קום ועשה זאת, ואפילו ה' בעצמו ימחא לך כפים...'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הנך יפה רעייתי

 

במיטתי כבר שבועות ביקשתי 
את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
(ג', א)
חיפשתי בין כל רחובות העיר 
העמוסה שקרים הזאת ולא מצאתיו  (ג', ב)
מצאוני השומרים הסובבים בעיר (ג', ג)
אך אהובי כמעט ולא מצאתי אותו 
אך לא ארפה ממנו עד שאביאו אל תוך עירי (ג', ד)
אל בית אימי ואל חדרי אל מיטתי 

הינך יפה רעייתי ושפתותייך חוט שני (ד', א; ד', ג)
שינייך לבנות כמו אור הלבנה 
מי זאת עולה מן המדבר מארץ רחוקה (ג', ו)
נישאת על כנף ציפור גדולה הגיעה לביתי 

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.