"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (א-ג)
לחן: יהושע אנגלמן ביצוע: נתן אביעד
הרעיון שעומד בבסיס שיר השירים הוא התחושה המתמדת של החתירה אל חיים מלאי משמעות שהופכת להתרוצצות סחור־סחור חסרת מנוחה, התרוצצות שבסופו של דבר אינה מביאה אל תכלית כלשהי. בסופו של התהליך מצויה השלמה, פשרה חיוורת ונעדרת חיוניות, שתאפוף את האדם בבגרותו ותלווה אותו עד יום הסתלקותו מהעולם. זהו שיר על התשוקה למצות את החיים ועל ההחמצה.
לאורך כל המגילה הרעיה מוכנה להתמסר לדוד, להיות שלו ורק שלו - אך הוא אינו מוכן לכך. הוא אומר לה מילים יפות, אבל חומק ומדלג על ההרים. הוא חושש להתקשר - בורח ומבריח - לכי לך!
באופן בולט מגילת שיר השירים איננה מספרת לנו את הסיבות להתנהגותו של הדוד, רק את הסיטואציות, או, נכון יותר, את חוויות האהבה הנכזבת של הרעיה. השיר אינו מציג את החיים כקיטש מתקתק ואינו מבטיח גן של שושנים לרעות בו. הוא אחוז במציאות האנושית ולכן מדבר אל האדם הקשוב לו, וקורא לו לאמונה מעבר לייאוש.
הנושא הגדול של שיר השירים הוא "המושא החמקמק". כל חיינו אנחנו רודפים אחריו. יהיו אלו האהוב או האהובה, הילד שלנו, התלמיד שלנו, הידע, נושא המחקר של המדען, משמעות העולם והקיום כמושאו של הפילוסוף, או הא־לוהים. האבסורד כבר כאן. הכול כבר נמצא בשיר הגדול הזה.
כאן הקדים התנ"ך - כמו תמיד - באלפי שנים את קפקא ואת קאמי. בשיר השירים מסובב האדם (הרעיה) בשווקים וברחובות, ב'המשפט' של קפקא במסדרונות הביורוקרטיה ובתי המשפט, בסרטו של בריאן דה־פלמה 'לבוש לרצח' במסדרונות המוזיאון ובסרטיו של וודי אלן בין חדרי הדירה, אבל תמיד יש לנו עניין עם מושא ערגה חמקמק. זו היא אותה תחושת קיום שמאופיינת על ידי קאמי ב'המיתוס של סיזיפוס'. מלאכת החיפוש האינסופי שבה האדם, כלשונו של עגנון, "מגיע ולא מגיע".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
אחרי נאום הסיכום במענה אליפז עם כתב האישום החמור נגד איוב על מעשיו ו'מחדליו' כשופט, ועם הקריאה האחרונה לחרטה ותשובה, ולקבלת הייסורים באהבה, לא נותר עוד מה לומר - אבל בלדד חש כנראה, שאליפז הרחיק לכת יותר מדי, ואולי אף הפריז בפירוש החיזיון והקול מן הדממה מעבר למה ששמע באמת –
לכן, בלדד חותם (בשפתו הדתית) בדברים קצרים על גדולת הא-לוה - "הַמְשֵׁל (=השלטון) וָפַחַד עִמּוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (כ"ה, ב), וב'תיקון' קל לניסוח הקול מן הדממה, בדומה ללשון הראשונה של אליפז (בפרק ד'), ובשונה מהניסוח הקשה של אליפז (בפרק ט"ו) -
"דְּמָמָה - וָקוֹל אֶשְׁמָע: הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק?! אִם מֵעֹשֵׂהוּ (=מִיוצרו) יִטְהַר גָּבֶר?!
הֵן בַּעֲבָדָיו (=משרתיו) לֹא יַאֲמִין!! וּבְמַלְאָכָיו [לא] יָשִׂים תָּהֳלָה (=אורה) –
אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר (=בני אנוש) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם..." (ד', טז-יט);
"מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה?! וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו –
אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!
אֲחַוְךָ (=אומַר לך) שְׁמַע לִי, וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה" (ט"ו, יד-יז);
כעת בא בלדד וחותם בלשון הקול המסתורי מן הדממה, אבל נזהר מן הניסוח החמור של אליפז 'הקטגור', "נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה"! (ט"ו, טז); בלדד חוזר ללשון הראשונה, "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר, אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם" (ד', יט), ומוסיף, שגם אחריתם 'בעפר' עם "רִמָּה... ו-תּוֹלֵעָה" (כ"ה, ו) –בזה גם מוכח עד כמה נחשב הקול ההוא בעיני הרֵעים כקביעה מוחלטת, כמו 'בת קול ממרומים', שהוכיחה את צדקת הרֵעים ואת אשמת איוב, או על כל פנים את אפסות דבריו -
וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר:
הַמְשֵׁל (=השלטון) וָפַחַד עִמּוֹ! עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו –
הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו?! וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ?!
וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵ-ל?! וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן עַד-יָרֵחַ (=ירח-עד), וְלֹא יַאֲהִיל (ואין לו אור משלו), וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו -
אַף כִּי אֱנוֹשׁ (=שסופו) רִמָּה, וּבֶן אָדָם (=שאחריתו) תּוֹלֵעָה.
באדיבות אתר 929
ושוב נפגשים הדוד והרעיה. אם בפגישה הראשונה היה הדוד היוזם; ובפגישה השניה הייתה הרעיה היוזמת; ובפעם השלישית לא נפגשו כלל, והרעיה הצהירה על נאמנותה אל מול רעותיה; עכשיו גם הדוד וגם הרעיה יוזמים את הקשר שביניהם. הפגישה הפעם היא כמו שילוב של הפגישה הראשונה והשנייה:
"אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבזו לי.
אנהגך, אביאך אל בית אמי תלמדני...
שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני" (א-ג)
הביטוי "אביאך אל בית אמי תלמדני"; לקוח מן הפגישה השנייה, שם נאמר "עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ג', ד). ומן הפגישה הראשונה מועתק התיאור בשלמותו: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב', ו). הרעיה היא שהביאה את הדוד אל בית אמה, והוא הוא המחבקה, שניהם יוזמים; והרעיה בטוחה באהבתה: בטוחה היא בעצמה, ובטוחה היא בדודה. והיא מכריזה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים
מה תעירו ומה תעוררו את האהבה
עד שתחפץ" (ד)
גם השבועה כאן שונה משתי השבועות הראשונות. קודם הצהירה הרעיה: "אם תעירו" - וכוונתה הייתה: שלא תעירו. ועכשיו היא בטוחה בעצמה והיא מתריסה כלפי אויביה:
"מה תעירו ומה תעוררו" -
כי לא יועיל לכם! (רש"י).
בשבועה הרביעית הרעיה ודודה הגיעו לאמון ובטחון באהבתם. השבועה אינה כדי לחזק את האהבה, אלא כדי להתריס בפני האויבים: מה תנסו להפר את אהבתנו, היא לא תועיל לכם!
לקריאת הפוסטים על השבועה הראשונה, השבועה השניה והשבועה השלישית
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
היחסים המורכבים שבין הרעיה ודודה נמשכים. שוב ישנה הרעיה לבדה, ולבה ער, הדוד דופק:
"פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (ב)
והרעיה מהססת, ועד שהיא קמה לפתוח לדודה, הדוד חמק עבר. הרעיה מחפשת את הדוד, אבל אינה מוצאת אותו:
"בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני. מצאני השמרים הסבבים בעיר" (ו)
כבר פגשה הרעיה את השומרים הסובבים בעיר. בשבועתה השנייה ניסתה אפילו לבקש את עזרתם בחיפושיה אחרי הדוד. הפעם - גורלה מר:
"הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שמרי החומות" (ז).
הרעיה אינה מצליחה לפגוש את דודה. חבולה ופצועה היא נשארת לבדה, מול בנות ירושלים, המתחרות עמה על אהבתו של הדוד. ובשעה זו היא מצהירה:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים,
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני" (ח).
אני פצועה ובודדה; אני מוקפת אויבים; אני עומדת לבדי מול לעגן של בנות ירושלים. ועם כל זאת, ואולי בגלל כל זאת, חולת אהבה אני. נאמנה לדודי אני.
בשבועה השלישית הרעיה והדוד לא הצליחו להיפגש. הרעיה מצהירה קבל עם ועדה על נאמנותה לדוד שברח, לדוד שהסתתר.
לקריאת הפוסטים על השבועה הראשונה, ועל השבועה השניה
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
