מי הם החתן והכלה?
מקובל לפרש, שהחתן המתואר בספר שיר השירים הוא שלמה המלך. ולפי זה, הכלה היא אחת מנשותיו, שאהב במיוחד.
אולם, ישנם כמה רמזים לכך, שהחתן המתואר בספר אינו מלך כלל:
1. הכלה מתייחסת אל החתן כאל רועה צאן: "הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה? אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם? שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ?" (א', ז); תיאורים אלו אינם מתאימים למלך, בפרט לא למלך עשיר כשלמה.
2. החתן בא אל הכלה בסתר: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (ב', ט). מלך לא צריך לבוא בסתר - הוא יכול פשוט לקחת את הכלה אל ביתו.
3. הכלה מחפשת את החתן בעיר, בשווקים וברחובות "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאֵתִיו" (ג', ב). המלך נמצא רוב הזמן בארמון, אין צורך לחפש אותו ברחובות.
לעניות דעתי, על-פי הפשט, השיר מתאר את אהבתם וחתונתם של שני אנשים פשוטים - רועה צאן עם שומרת כרמים (אבן עזרא, "הדרך השניה"). לפי זה, יש להבין את הפסוקים המדברים על שלמה המלך כתיאורים פיוטיים של החתן:
השם "שלמה" יכול להיות שם כללי לכל חתן - החתן ביום חופתו נראה מושלם, והוא משלים את עצמו על-ידי התחברות לחצי השני שלו, ולכן הוא נקרא שלמה. וגם הכלה נקראת כאן "שולמית":
"שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" (ז', א)
(גם המילה 'כלולות', הנרדפת למילה 'נישואין', היא מהשורש כלל הדומה לשורש שלמ ומציין שלמות).
חתן ביום חופתו דומה למלך (כדברי חז"ל), בלבושו, במשתה שהוא עורך לאורחיו, ביחס שהוא מקבל מהאורחים, ועוד.
בחלק מהפסוקים הכוונה לשלמה המלך ממש, אך מטרתם של פסוקים אלו להדגיש את הניגוד בין אהבתו של המלך לבין אהבתם של האנשים הפשוטים: למלך שלמה "ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר" (ו', ח), אבל אצל האנשים הפשוטים "אחת היא יונתי תמתי" (שם, ט).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך
הנך יפה רעייתי
השיר 'הנך יפה רעיתי' (ד', א-ז) כולל תיאור עשיר של הרעיה על ידי הדוד. הדוד סוקר את דמותה מלמעלה למטה, בתיאורים מלאי תנועה, צבע וריחות.
1. התיאורים בשיר זה ובשירים נוספים במגילה משתמשים בדימויים מעולמה של ארץ ישראל. (דימויים אלה לעיתים מופלגים, ראו למשל את דברי רש"י על פסוק ה בפרק ז': אפך כמגדל הלבנון – איני יכול לפרשו לשון חוטם, לא לענין פשט ולא לענין דוגמא. כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל?) מה משמעותה הפנימית של תופעה זו ומה היא מלמדת על אופיו של שיר השירים? היעזרו בדברי ג"ח כהן (עיונים בחמש המגילות): 'תיאורי הרעיה חורגים הרבה מעבר למקובל בשירת האהבה במזרח הקדמון ומתקבל הרושם הברור שהדוד מתאר אהבה שהיא מעבר לאהבה אנושית רגילה, כשארץ ישראל משמשת לא רק מקור לדימויים אלא בעקיפין גם נושא לתיאור עצמו. נראה שבאהבה בין הדוד לרעיה משמשת ארץ ישראל כממשות שדרכה ניתן להמחיש אהבה מיוחדת זו, שהיא מעבר למישור הארצי - אהבה בין הקב"ה לעמו'.
2. השוו את דברי הדוד בפסוק ו לדברי הרעיה לעיל ב', יז: מה פשר דברי הדוד לפי הקבלה זו? לעומת זאת השוו לאזכור המור והלבונה בתיאור הרעיה לעיל ג',ו: למי מרמזים דבריו לפי הקבלה זו? מהי ההתפתחות המתחוללת ביחס בין הדוד לרעיה בין השירים?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
מציאה במדבר
"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים ג', ו)
מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ג סימן ו
"מי זאת עולה מן המדבר" -
וכי מן המדבר העלה אותם? והלא ממצרים העלה אותם
אלא מלמד על חבתם של ישראל שהם חביבים לפני המקום
כמציאה שבני אדם מוצאים במדבר
לקיים מה שנאמר: "ימצאהו בארץ מדבר" (דברים ל"ב, י).
שיר השירים זוטא - מדרש שהוציא לאור שלמה בובר מתוך כתב יד וכונה כך על ידו. בובר טען כי המדרש היה מוכר לבעל הילקוט שמעוני, לרמב"ן ולרבי אברהם בן הרמב"ם. המדרש מכיל דרשות אגדה על פסוקי שיר השירים. רוב החוקרים משערים את זמן כתיבת המדרש למאה העשירית אך מציינים שהוא מכיל חומר קדום שחלקו לא ידוע, ממקור אחר. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
אל גינת אגוז
אל גינת אגוז ירדתי
לראות באיבי הנחל
לראות הפרחה הגפן
הנצו הרימונים (ו', יא)
לכה דודי נצא השדה
נלינה בכפרים
נשכימה לכרמים
נראה אם פרחה הגפן
פיתח הסמדר (ז', יב-יג)
עורי צפון ובואי תימן
הפיחי גני יזלו בשמיו
יבוא דודי לגנו
ויאכל פרי מגדיו (ד', טז)
לחן: שרה לוי-תנאי ביצוע: צמד הפרברים
מיטתו שלשלמה
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
אחת היא
בפסוקים ד-י הדוד מקלס את רעיתו.
בפסוקים יא-יב רעיתו עונה לו.
כמו שמצינו בפרק ד', קילוס הדוד הוא ארוך, ותשובת הרעיה קצרה.
קצת משבחי הרעיה האמורים בפי הדוד כאן כבר אמורים בפרק ד', אלא שענין השיר הזה בכללותו שונה מעניין השיר ההוא.
השיר ההוא נאמר בעת הכניסה לחופה, ואילו השיר הזה - מסתבר שנאמר לאחר שנסתיימו ימי השמחה של הנישואין. הדוד משבח את רעיתו, שהיא אחת ואין דומה לה בין הנשים. כמלכה היא לו והוא מאושר בה יותר מהמלך בנשיו הרבות. משום כך פתח בתרצה וירושלים, ערי המלוכה, וסיים: "מלכות ופלגשים ויהללוה" (ט). ואף הרעיה עונה לדודה במעין דבריו ומשבחתו שהוא הנדיב (המלך) והיא כמרכבתו.
ועל פי המשל, כל האמור בשיר הזה הם דברי שבח שמשבח הקב"ה את כנסת ישראל, שאין בכל אומות העולם אומה נאה כמותה ("אחת היא יונתי תמתי").
"גינת אגוז" (יא) היא כינוי לבית המקדש.
"לא ידעתי נפשי שמתני..." (יב) - אומרת כנסת ישראל בתלונה על שלא נשמרה מן החטא, והביאה את עצמה תחת שעבוד הגויים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר שיר השירים, סיכום פרק ו'.