דמותה של רות

 

מה יודעים אנו על רות? מעט מאוד. המגילה אינה מתארת את מראה דמותה ואת חייה הקודמים ואף לא את הקורות אותה לאחר נישואיה. אנו מכירים את רות שלושה חודשים בלבד: בתקופת קציר השעורים וקציר החיטים. ובכל זאת אנו חשים קרבה אליה, סבורים אנו כי מכירים אנו אותה, ואת אישיותה הרוגעת.

זרה הייתה רות בכל מקום בו חייתה. בשדה מואב הייתה אשת היהודי, האישה שעזבה את בני עמה ובחרה לחיות עם איש זר. ביהודה הייתה מואביה, זרה וענייה שבאה ממרחק. עם זאת, בכל מקום חייתה באמונתה - לא נכנעה ולא השתנתה. עיקשת הייתה, לא קיבלה את עצת חמותה, לא קיבלה את מרות סביבתה. בדרכה הלכה, באמונתה חייתה. נאמנה הייתה לבעלה, והשקיעה את כל כוחה בגאולתה - ובגאולתו.

לא הנישואין עם בועז היו מטרתה של רות, אלא הגאולה. רצתה לקבל את הסכמתו של בועז לגאול אותה, ולהחזיר את מחלון אל החיים, באמצעות הבן אשר יוולד לה. ובועז, שהבחין בסגולותיה של רות ואהבה - מוכן למלא את מקומו של המת: לשאת את רות, לגאול את השדות, כדי "להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד', י).

רות מקבלת בשלווה את כל הניתן לה, מודה על הכל, ורואה עצמה כבלתי ראויה לכל הטוב הנעשה עמה.

רות מקרינה אהבה ורוך, שלווה ומרגוע אל כל סביבותיה. היא משנה את התנהגותו של הנער אשר על הקציר; היא מרככת את סגנון דיבורו של בועז - האיש התקיף מבית לחם. ואף נשות בית לחם, שבפגישה הראשונה עמה קוראות בפליאה ובבוז "הזאת נעמי" (א', יט), לאחר שבעה שבועות, לעת כלות קציר שעורים, כבר יודעות כולן "כי אשת חיל" היא רות (ג', יא). ולאחר כלות ימי ההריון הן משנות בשנית את טעמן, וקוראות לעבר נעמי: "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד', טו). והן מביטות בפליאה אל האהבה שבין הכלה והחמות - אהבה המנוגדת לכל מסורת ולכל מקובל.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

מבנה מגילת רות

Volver al capítulo

מצוות וחסד במגילת רות

 

במגילת רות אנו שומעים באופן גלוי על קיום מצוות, למשל:

מתנות עניים: "אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים" (ב), ובתגובת בועז: "אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה" (ח).

גאולת הקרקע וקניין סודר: "כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני... אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי" (ג', יב-יג). "ויאמר בועז: ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת, קניתי [קנית] להקים שם המת על נחלתו... וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל" (ד', ה-ז).

אכן, בעלי ההלכה עמדו הן על יסודות הלכתיים והן על אלה שבמנהג, שמקורם במגילת רות. אלא שמצאנו לחכמים הראשונים שאמרו: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב גומלי חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו). 

רבה האחרון של המבורג, הרב קרליבך, אמר כי המתבונן יראה שגם אם יש לפנינו עדויות רבות לקיום מצוות היום-יום, הרי ההדגשה המיוחדת בהן היא על פן לפנים משורת הדין שבהן. כך הוא הדבר בשתי המצוות העבריות שבא זכרן במגילה: מתנות עניים וגאולת הקרקע ונישואי האלמנה.

אכן, מסופר לפנינו על קיום מצוות לקט לעניים, אבל בועז מתחסד ומורה לנעריו: "גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה, וגם שול תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה, ולא תגערו בה" (טז). דהיינו, תרבו לה לקט ביודעים, ואף אם תקח שלא כדין אל תגערו בה.

כיוצא בדבר בגאולת הקרקע שהיא קרובה לדיני הייבום. עפ"י ההלכה הקיימת בידינו לא חלה חובת הייבום על בועז, ואף זיקתה של גאולת חלקת השדה לנישואיה של רות אינה אלא משום החסד המיוחד שיש לגלות כלפי האלמנה הצעירה שנתגיירה ונספחה לבית ישראל.

אמנם כן, מגילה זו באה להדגיש את השכר המיועד לגומלי חסדים, אלה שאינם מסתפקים בהקפדה על הדין ועל ההלכה, אלא עושים לפנים משורת הדין בין בדברים שבין אדם למקום ובין בעניינים שבין אדם לחברו


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

אהבה פורחת

 
ז',א-י: 'שובי שובי השולמית'
שיר זה הינו שבח לרעיה במחולה. השיר פותח בדברי המקהלה (אולי של בנות ירושלים) אל השולמית ההולכת לדודה, וממשיך בדברי הדוד. בשונה מהשירים הקודמים, כאן מתוארת הרעיה מלמטה למעלה. מה סיבת השינוי? 
ראו גם את פירושו של רש"י כאן: 'קילוסו של הקב"ה, ישראל מקלסין אותו מלמעלה למטה מתחילין מ'ראשו כתם פז' ויורדין ובאין עד 'שוקיו עמוד שש' לפי שהן באין לרצותו להוריד שכינתו מן העליונים לתחתונים, והוא מונה קילוסם מלמטה למעלה 'מה יפו פעמיך' הם הרגלים ומונה והולך עד 'ראשך עליך ככרמל' עד שהוא בא למושכה אליו'.
 
ז',יא-ח',ה: 'אני לדודי'.
הרעיה מזמינה את דודה לצאת אל חיק הטבע ולראות בפריחה האביבית, בדומה להזמנתו של הדוד (לעיל ב',ח-יג). אולם כאן יש פניה והזמנה ישירה.
1. במהלך השיר משולבים אזכורי הדודים והדודאים, לשון נופל על לשון. מה תפקיד עיצוב לשוני זה בתיאור האהבה בשיר? שימו לב לשילוב בין תיאורי הטבע והפריחה לדימויי האהבה (לאופיים הייחודי של הדודאים וזיקתם לאהבת הדודים ראו בראשית ל',יד-טו. ראו את דברי הרמב"ן שם: 'ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו... ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם. ויש אומרים הדודאים עשבים, יוסיפו התאוה לנשים, נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל ט"ז, ח), ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי').
 
2. הרעיה פותחת את הזמנתה בהכרזה, בה נזכר הדוד בלשון נסתר 'אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ'. לשון זו מזכירה את האמור בקללה לחוה בבראשית ג',טז. עמדו על ההבדל בתיאור אופי היחסים בין האיש לאשה בשני הפסוקים (ראו גם את הפסוק המקביל לעיל ו', ג). כיצד תורמת הקבלה זו לתיאור אופיה ומשמעותה של האהבה בשיר השירים?
 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

דודי ירד לגנו

"דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו', ב)

 
דודי ירד לגנו - צוה לנו לבנות היכלו והיה שם עמנו
 
לערוגת הבשם - מקום מקטר הקטרת
 
לרעות בגנים - ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם. אותם שלא עלו מן הגולה משרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
 
וללקט שושנים - שומע ומקשיב נדברים בתורתו ללקוט זכיותיהן ולכתבם בספר זכרון לפניו, כענין שנאמר (מלאכי ג', טז): "אז נדברו יראי ה' וגו'" ...
 
 
 
 
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
Volver al capítulo

לא על כל שאלה יש תשובה

 

הפסוק המוכר ביותר בפרק כ"ח באיוב הוא פסוק יב בו מופיעה השאלה המהדהדת: "והחכמה מאין תמצא". שאלתו של איוב הפכה לביטוי מוכר ושגור על לשוננו אבל אפשר לומר בזהירות שהוא קצת הוצא מהקשרו. רוב המשתמשים בביטוי "החכמה מאין תמצא", מתכוונים לומר שבניגוד להישגים חומריים, החכמה היא דבר שקשה להשיג, או במילים של היום: או שיש לך את זה, או שאין. אבל כשאיוב אומר לרעיו "החכמה מאין תמצא" הוא לא מתכוון לחכמה אינטלקטואלית או לידע נרכש. איוב מתכוון לדרך שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. "א-לוהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" (כג). האדם לא יודע להסביר את הנהגת האל ואת תורת הגמול, הם נשגבים מבינתו.

אחד הרבנים בדורות האחרונים שהרבה לחזור על המסר הזה היה הרב יהודה עמיטל זצ"ל. הרב עמיטל היה ניצול שואה אך כשנדרש להעניק הסבר אמוני לנוראות השואה הוא סירב לעשות זאת. כשחותנו, הרב צבי יהודה מלצר החל פעם לצטט מדרש מסוים שבאמצעותו ביקש לתת הסבר לקיומה של השואה, הרב עמיטל אמר לו בתוקף: "הצור תמים פועלו, איני מוכן לשמוע שום הסבר". גם עשרות שנים לאחר מכן, בכל פעם שרבנים ביקשו להעניק הסבר רוחני להתרחשותו של אסון קשה או פיגוע, הרב עמיטל התקומם. כשנתיים לפני פטירתו של הרב עמיטל אירע פיגוע ירי קשה בישיבת 'מרכז הרב' בו נהרגו שמונה מתלמידי הישיבה. הרב עמיטל התייחס אז להתבטאותו של אחד הרבנים החרדים שטען שהפיגוע התרחש בגלל הציונות והמדינה. "איך אדם אומר דבר כזה אחרי השואה?", הוא זעק. "אין לך תשובה על מיליונים, אז יש לך העוז והחוצפה להסביר למה זה קרה?".

"והחכמה מאין תמצא", אומר איוב. דווקא מי שסבל כמו איוב ידע לומר ש'יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע'. וכמו שהרב עמיטל אמר לי פעם: 'אני, שעברתי את השואה, לא יכול לומר שעל כל שאלה יש תשובה'.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Vayeshev: Sibling Rivalry

The Talmud records that one who has no dreams for a period of seven days is called a wicked person (Brachot 55b). Dreams represent our innermost thoughts, our concerns of the present, and our aspirations for the future. One must never cease to dream of the wonderful possibilities that may await us, constantly looking heavenward as we try to improve the status quo.

The story of Yosef teaches us that some dreams are best not revealed. Yet it was not the dreams that caused the brothers to hate Yosef; they may have added fuel to the fire, but the flames of hatred were already in place. “When his brothers realized that their father loved him more than all the rest, they began to hate him. They could not say a peaceful word to him” (Breisheet 37:4). Only in the next verse are we told that Yosef dreamt a dream and told it to his brothers. It was the favouritism displayed by Yaakov that led not only to hatred, but eventually to our exile to Egypt. Look what trouble a little coloured coat can cause!

The idea that parents must treat children equally is so ingrained and obvious that one wonders how Yaakov could have made such a simple and near fatal error. The Torah tells us “Yisrael loved Yosef more than any of his other sons, since he was a child of his old age” (Breisheet 37:3). We can clearly understand why Yaakov had special feelings towards Yosef. After all, he was the firstborn of his beloved wife Rachel, who passed away tragically young. As our commentaries point out, Yosef spent a good deal of time with his father, caring for him and tending to his needs. Yaakov’s mistake was not in loving Yosef more than his other children, but rather in manifesting this favouritism in concrete ways. It was only “when the brothers saw that their father loved him more” (37:4) that the problems began.

“And Yitzchak loved Eisav for he was also a hunter with his mouth, but Rifka loved Yaakov” (Breisheet 25:28). Yaakov Avinu grew up in a home where favouritism was the norm. Yaakov, while probably cognizant of the negative results of such favouritism, subconsciously adopted such an approach when he had his own children.

This psychological phenomenon of adopting our parents’ patterns when we become parents ourselves can help explain the apparent naivete of Yaakov in sending Yosef to meet his brothers in Shechem. How could he do such a thing, knowing the feelings the brothers harbored towards Yosef? After all, Yaakov himself ran away from home so that Eisav could not kill him; he even ran away from Lavan, who felt completely justified in fooling him at every opportunity. Why send Yosef into such a dangerous situation?

With all of the hatred, some of it perhaps even justifiable, that Eisav felt towards Yaakov, there is absolutely no indication in the Chumash that Eisav ever tried to hurt him. Even at the height of his anger, when Yaakov had stolen his birthright and Eisav declared “the days of mourning for my father are near, then I will slay my brother Yaakov” (Breisheet 27:41), he never attempted to carry out the threat. Instead, upon first seeing his brother Eisav kissed Yaakov, and at the death of Isaac he joined Yaakov in burying him.

It was inconceivable to Yaakov that the brothers would dare to hurt Yosef, despite their hatred and jealousy. Clearly Yosef’s actions of repeating a couple of dreams should evoke much less anger than Yaakov’s theft of the birthright.

It took Yaakov and Eisav more than twenty years to reconcile. Yaakov did not want his sons to have twenty-years-plus of animosity, so he sent Yosef to his brothers while staying out of the fray himself, fully expecting them to resolve their differences. He tragically miscalculated the depths of the brothers’ hatred, and unfortunately, it would take over twenty years for his sons to reconcile.

The belief in the innate goodness of man, while laudatory, can be not only naive but also quite dangerous. “And G-d saw that the wickedness of man was great upon the earth, and that every product of the thoughts of his heart was but evil always” (Breisheet 6:5). Depressing, perhaps; but this, too, is the word of G-d. 

Nonetheless, we must continue to dream of and work toward a world of reconciliation and peace. 

Courtesy of Torah in Motion - www.TorahinMotion.org

Volver al capítulo

Many Days

The passage of time can be described in different ways. One way is to use standard units such as hours that demarcate consistent, regular intervals. Another way is to use more general, ambiguous terms.

The Tanakh uses both styles. When Yitzhak is affectionate with his wife in the jurisdiction of Avimelekh, the Torah prefaces that detail with “And it was, when his days there were lengthy” (Genesis 26:8). When Yaakov toils seven years for Rachel, the text states that “it was like a few days in his eyes because of his love for her” (29:20). In our parasha, Tamar waits for Shelah to come of age and marry her in accordance with the levirate marriage obligation: “She dwelt in her father’s house, and the days became many…” (38:11-12). Yaakov mourns for Yosef “for many days” (37:34).

          The fact that the terms “lengthy days” and “many days” occasionally appear along with a unit of time that has a specific quantity reinforces the sense that these terms are different (and express a different message) from that of the “ticking clock.”

          The Midrash Tanhuma has contains an interwoven collection of the various sources in which “many days” appears. The midrash is long and exhaustive, as this term appears many times throughout the Torah, Prophets, and Writings. The main point of the midrash, as it will be presented here, is that the use of ambiguous terms to describe time conveys the timespan’s duration as the protagonist experiences it:

“A woman who experiences a flow, for whom blood flows for many days…” – but the separation period is [specified as] seven days! And why [did the Torah] refer to them as “many days” –rather, because she separates from her husband, and these are days of grief—therefore, [the Torah] referred to them as “many days… Similarly: “For many days Joshua waged war” (Joshua 11). (Midrash Tanhuma, Metzora 6:6).

The Midrash distinguishes between objective time and subjective time; between the physical and the metaphysical. Time expands or contracts according to the experiences and emotions of the moment.  Fridays are always short, and weddings that people anticipate for a long time end up flying by. The last few hours of a fast day are the longest hours of the fast; the final weeks of pregnancy crawl along slowly. When the endpoint of a time period is unknown – waiting for an important test score or medical results, the waiting period seems much longer than it is in reality.

          These subjective units of time find expression, for example, in the concept of a “Halakhic hour” (sha’ah zemanit). The innovative idea of the Halakhic hour is that the number of hours in a day is constant, but the hours can be longer or shorter than the “standard hour” (depending on the time of year). The scientific formula expressing distance as a function of speed and time can be rearranged to describe time as a function of distance and speed.

The possibility of stretching or condensing time in proportion to experiences of grief and mourning, or of happiness and joy, is the potential for “length of days” or, God forbid, shortened days. For better or for worse, there is a dimension of the triumph of the spirit over the physical, and man’s victory over death. 

Rabbi Zadok HaCohen of Lublin (in Kometz Haminha 82:63) refers to “And it was, when his days there were lengthy” (Genesis 26:8) to describe resisting temptation as key to fear of God, which is synonymous with “length of days” – the opposite of death. The distancing from sin, suggested by Rabbi Zadok as a way of overcoming death, is a symbol for the various situations wherein man elevates himself, surmounting his regular existence, distancing himself from the physical survival impulses and sees himself as a part of more elevated, wider spaces; when he succeeds in building himself palaces on transient foundations, like “mountains held up by a hair.”

There is a discussion in Masekhat Kiddushin (39b) about the interpretation of a Torah verse that promises length of days for those who fulfill certain mitzvot: honoring parents, fulfilling the commandment of “shiluah ha-ken” (sending the mother bird away before collecting the eggs from her nest), and being scrupulous about keeping accurate weights and conducting honest business dealings. For all these commandments the Torah adds “so that your days will be lengthened” or “so that it will be good for you, and your days will be lengthened.” These three commandments can be connected to Rabbi Zadok’s principle: they all relate to maximizing life’s potential by broadening horizons: thinking about the past, and about tradition and heritage (honoring parents), and taking care to focus not only on survival but on maintaining ethical values and fairness. Transcending the pull of the present to consider one’s heritage and history, or placing ethical values at the forefront, expands life’s dimensions to be much more than the current moment – it stretches life to encompass the past and the future.

In light of the above, it is possible to understand the verse “length of days at the right, and wealth and honor on the left.” Someone who spends life involved in the study of Torah succeeds in transcending the dimension of time, and joins with eternity. So too, the blessing of the new month which asks for a long life is not relating to the duration of life, but to its quality – “a life of peace, a life of goodness, and a life of blessing.”

 

Volver al capítulo

טיול כלולות וחתונה בגן

 

בשיר הראשון, דברי הדוד לרעיה היו קצרים. "הִנָך יפה רעיתי, הִנָך יפה, עֵינַיִך יונים" (א', טו), וכנראה היו חלק מדו-שיח ביניהם, שהתנהל כולו בחלום שלה [1]. "הִנְךָ יפה דודי אף נעים, אף עַרְשֵׂנוּ (=מִטָתֵנוּ) רעננה..." (א', טז), וכך גם בהמשך, היא "כשושנה בין החוֹחים", והוא "כתפוח בעצי היער" (ב', ב-ג), ואחר כך מעודד אותה קולו לצאת, כי הגיעה העת לנדודיה (ב', י-יג), כפי שהוא סובב בנדודיו "על הרי בָתֶר" (ב', יז).

בשיר השני הדוד פותח באותו השיר, אך משמיע אותו במלואו – "הִנָך יפה רעיתי, הִנָך יפה, עֵינַיִך יונים מִבַּעַד לצַמָתֵך, שַׂעְרֵך... שִנַיִך...; ...שִׂפְתוֹתַיִך, ומִדְבָּרֵך...; ...רַקָתֵך...; ...צַוָארֵך; שני שָדַיִך...; כֻּלָך יפה רעיתי, ומום אין בָּך" (ד', א-ז), ואז, כחתן וכלה הם יוצאים לטיול כלולות עם תצפיות מהרי הלבנון והחרמון – "תָשוּרי מֵראש אֲמָנָה, מֵראש שְׂניר וחרמון" (ד', ח).

בשיר החתונה הזה, לראשונה קורא לה הדוד "כַּלָה" (6 פעמים!), ומתוארים בלשון השיר יחסים קרובים, עשירים ברגשות אוהבים של חתן וכלתו.

כל זוג מאוהב יכול לשאוב המון עידוד ושמחה מהתיאור האינטימי והנדיר הזה של החתונה, אבל (כפי שכבר כתבנו לעיל), השיר לא באמת מתאר מערכת יחסים אינטימית של זוג אוהבים פרטי, והפרק הבא גם יוציא את האוויר מכל התלהבות.

מוטב לא לאחל לשום זוג את האושר של פרק ד', ובלבד שלא ייפול למשבר של פרק ה', והבאים אחריו.

________________________

[1] היא עצמה תיארה את מצבה כאשה דחויה, "שְחַרְחֹרֶת", שנשלחה אל "עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ", ולכן, השיר הראשון הוא חלום שלה; אבל, השיר השני כולו מימוש החלום, ותיאורי הכלולות והחתונה ברורים לחלוטין.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

החלום והמפגש

 

השיר השני פותח בחלום האהבה (ג', א), חלום שראשיתו בשיר הראשון; אך מיד מתנערת הרעיה מן החלום כדי לקום ולחפש את אהובה בשוק ובכיכר, ובפעם הזאת, אחרי חיפושים מתמשכים, ואחרי מפגש לא מועיל עם השֹמְרים הסֹבְבים בעיר היא מצאה, והביאה את האהוב, שלא יוכל כעת לברוח שוב לנדודיו, "אל בית אִמי, ואל חדר הוֹרָתי" (ג', ד), באחיזה שאיננה מוכנה להרפות עוד מלממש את החלום, עד למעמד החתונה. השיר הראשון כולו חלום עתידי על מפגש אהבה בלתי אפשרי שמוכרח להתממש. השיר השני הוא המפגש שהתממש נגד כל היגיון, מפגש החתונה – הרי יש לו לַ"מֶלֶך שלמה" "שִשים הֵמה מְלָכות, ושמונים פילגשים, ועלמות אין מספר" (ו', ח), ולמה יגלה אהבה דווקא לאישה הדחויה, ל"שְחַרְחֹרֶת"?

כאשר האהבה מצליחה להתממש – בשיר הראשון בביטחון עתידי, ובשיר השני במפגש לקראת חתונה, רק אז משביעה הרעיה את "בנות ירושלִַם... אם תָעירוּ ואם תְעוֹרְרוּ את האהבה – עד שתֶחְפָּץ" (ב', ז; ג', ה), כי כמו הצבאיים והאיילות, המפגש חייב להתממש בשעה הראויה, השעה שבה האהבה תתעורר מעצמה, ותחפוץ להתגלות בכל מה שטמון בקרבה. מה יקרה כאשר המפגש יוחמץ, והאהבה לא תתממש? איזו שבועה תישמע אז? זאת נשמע בשיר השלישי. השבועה הזאת חוזרת במגילה 4 פעמים, והיא המפתח להבנת המשל והנמשל כאחד – לכן, יש במגילה הזאת 4 שירים, לא פחות ולא יותר!

כבר למדנו, שהאהבה הזאת לא יכולה להיות של זוג אוהבים, שלאהוב יש אישה ובית וילדים, אבל עם אהובתו האמתית הוא נפגש בעין גדי, בעודנה חיה בשוּנֵם (=שוּלֵם) בעמק יזרעאל, כי לדוד בשיר השירים יש 60 מלכות ו-80 פילגשים, והוא מסתובב ברחבי ממלכתו ממדבר עד חרמון. לכן, הנמשל יכול להיות רק אחד משניים:  1. נסיכה דחויה, שהורחקה מבית המלוכה, והיא בטוחה לחלוטין, שהרחקה זו איננה יוזמת הנסיך / המלך, שאוהב אותה באמת, וסופן של "בנות ירושלִַם" לבלוע את הלשון כאשר תתעוררנה לצפות בחתונת הנסיך / המלך עם אהובתו באמת.   2. 'הדוד' האהוב מרחוק הוא ה' א-לוהי ישראל, ו'הרעיה' הדחויה היא 'כנסת ישראל' בשעבוד מצרים (כמו בשפלות הגלויות בכלל), ומפגש החתונה הוא ביציאת מצרים ובהר סיני, או במלכות דוד ושלמה בירושלִַם.

לנמשל הראשון חסרים שמות, פרטים ביוגרפיים, הסבר הרקע לדחייה מבית המלוכה, והסבר לרצון הנסיך/המלך לפגוש דווקא את הנסיכה הדחויה, ולהשיב אותה ל'ירושלִַם', וכמובן, הסיבות לכישלון בהמשך, ולמפגש המחודש בסוף. בלי כל הפרטים החסרים, זה אפילו 'לא מעניין' – אין כאן רומן, אין כאן סיפור – יש רק שירים וחלומות ושבועות של דמות אנונימית, שחוץ מתיאורי גוף אישה-צביה, איננו יודעים עליה שום דבר. לנמשל השני, על 'ה' א-לוהי ישראל', שיש לו עמים וממלכות ותרבויות גדולות וחשובות בכל ארצות תבל, והוא בחר מכולן לתת תורה ל'כנסת ישראל' ה"עֹלָה מן המדבר" (ג', ו), לזה יש לנו סיפור גדול וידוע, ולא עוד אלא שזה הסיפור של כולנו – כך יש למגילת השירים גם סיפור מעניין, עצוב ומרגש, סוער ומשמעותי. "ביום חֲתֻנָתוֹ" – "זה סיני...", "וביום שמחת לבו" – אלו דברי תורה; דבר אחר: "ביום חֲתֻנָתוֹ" – "זה אהל מועד", "וביום שמחת לבו" – "זה בית עולמים" (ג', יא; שיר-השירים-רבה פרשה ג', כא).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.