ערבה

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר 
כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל.."
 

ערבי נחל

בתמונה: ערבה מחודדת. צילום: שרה גולד

לזיהוי הערבה חשיבות מעשית רבה, שהרי אנו מקיימים בה את מצוות נטילת לולב, את "חיבוט הערבות" בהושענא רבא ובמהרה בימינו נקיים את עיטור המזבח בשבעת ימי חג הסוכות. המאפיין החשוב ביותר של הערבה הוא זיקתה למים. ייתכן ובגלל זיקה זו היא זכתה להימנות על ארבעת המינים הניטלים בסוכות, החג שבו "נידונין על המים". הקשר בין הערבה והמים מופיע בפסוקי מקרא נוספים למשל: "יסכהו צאלים צללו יסבוהו ערבי נחל" (איוב, מ,כב). "וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים" (ישעיהו, מד,ד) ועוד.

מאפיין נוסף הוא העובדה שהערבה היא עץ סרק שתועלתו לאדם מצומצמת יחסית. במדרש המתאר את ארבעת המינים כמייצגים את עם ישראל על כל גווניו נאמר: "...וערבי נחל אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל. יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו' " (ויקרא רבה, אמור פרשה ל).

מאידך גיסא ניתן היה להשתמש בערבה לקליעת סלים כדברי הברייתא: "תנו רבנן: בראשונה היו מוליכין בבית האבל, עשירים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה וכו' " (מועד קטן, כז,א).

הערבה היא צמח בעל ערך רפואי רב כבר מהעת העתיקה וקליפת העץ מכילה את החומצה הסליצילית שפעילותה הפרמקולית דומה לאספירין.

עלים צרים ומאורכים
במאפיינים שתיארתי לא היה די, וחז"ל נזקקו לתת סימנים המבחינים בין הערבה, הכשרה למצווה, לבין מין דומה לה, הצפצפה, הפסולה. ביטוי לקושי בזיהוי אנו מוצאים בגמרא במסכת שבת (לו,א):

"דאמר רב חסדא: הני תלת מילי אישתני שמייהו (השתנה שמם) מכי חרב בית המקדש ... ערבה צפצפה, צפצפה ערבה. למאי נפקא מינה? ללולב".

מעניין לציין שבערבית נקרא הסוג צפצפה (Populus) בשם ע'רב ואילו הסוג ערבה (Salix) בשם צ'פצ'ף. באופן כללי ניתן להבחין בין שני הסוגים בעזרת העלים. למיני הערבה עלים צרים ומאורכים ואילו לעלי הצפצפה צורת ביצה או מעוין. יש לשים לב לכך שגם עלי צפצפת הפרת, בעודם צעירים, מאורכים ודומים לעלי ערבה, ולכן יש לבחון את העץ כולו ולא להסתמך על בדים בלבד.

טעות בזיהוי
ז. עמר כתב בשם מורו י. פליקס על שימוש מוטעה בצפצפת הפרת לנטילת לולב באחד מקיבוצי עמק בית שאן. ברצוני להתייחס לטעות אחרת, שראיתי במו עיני, והוא שימוש בענפי שיטה מכחילה, הנפוצה אף היא לאורך נחלים ובעיקר באלו שסביבתם הטבעית הופרעה. השיטה המכחילה היא מין שמוצאו בדרום-מערב אוסטרליה. המין הובא לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה העשרים, בעיקר לצורך עצירת חולות נודדים, ומאז החל להתפשט ברחבי הארץ. כיום, המין נפוץ מאוד בארץ ונחשב לאחד הצמחים הפולשים המזיקים ביותר בישראל. תפוצתה הרבה של השיטה המכחילה, במיוחד באזורים מופרעים, גורמת לכך שבנחלים הסמוכים למקומות יישוב היא זמינה יותר מאשר הערבה וניתן לבלבל ביניהן בקלות. הסימנים שנתנו חז"ל לאבחנה בין ערבה וצפצפה לא מבחינים בינה לבין השיטה המכחילה, שכמובן לא הייתה מוכרת בתקופתם, ועל מנת לזהותה עלינו להשתמש בסימנים אחרים:

בעונת הפריחה אין מקום לטעות משום שהתפרחות שונות לחלוטין. למעשה גם האבחנה בין הבדים פשוטה למדי. עלה הערבה מחולק באופן ברור לשני חלקים: הטרף שהוא חלקו העיקרי של העלה והפטוטרת המחברת אותו אל הגבעול. לעומת זאת לעלי השיטה המכחילה אין פטוטרת ניכרת והם נראים כיושבים על הגבעול. הבדל נוסף הוא גוון העלים. בעוד שבערבות גוון פני העלים שונה משני צידיהם (מלבין, ירוק או ירוק מכחיל) הרי שגוון שני צידי עלי השיטה המכחילה זהה והוא תמיד ירוק מכחיל.