הארבה

בעת העתיקה, ובמידה מסויימת גם בימינו, פלישות של נחילי חגבים לאזורים חקלאיים גרמו לנזקים עצומים ולרעב. הנביא יואל (א', ד-יב) מתאר באופן מפורט את נזקי אותם חגבים לגידולים השונים: "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל ... כִּי גוֹי עָלָה עַל אַרְצִי עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ. שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ ... הבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה. הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה רִמּוֹן גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי הבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם". יואל מונה קבוצה של חגבים בעלי שמות שונים (גזם, ארבה, ילק וחסיל) שזהותם המדוייקת נתונה למחלוקת. באופן כללי ניתן לחלק את הפירושים לכאלו הרואים את השמות השונים כסמלים לבין פירושים ריאליים. 

האברבנאל בפירושו ליואל כתב: "... ולכן זכר ד' מינים גזם ארבה ילק חסיל לרמוז לאותם ארבע המלכויות וכו'". "הגזם - מלך בבל, שגדולתה ורשעתה גוזמא רבה, או שנבוכדנצר גזז כל האומות. ארבה - פרס, מפני ריבויים. ילק - יוון שילוק בלשונו. חסיל - רומי שכרתה חמדת ישראל". מדברי מפרשים אחרים משתמע שיואל מנה מיני חגבים שונים. רש"י פירש: "יתר הגזם וגו' - גזם ארבה ילק חסיל מיני גובאי הם ונתנבא עליהם שיבאו ובאו באותן הימים וכלו כל פרי העץ וירק השדה".

אבן עזרא: "יתר הגזם - בא תחילה אמר יפת כי גזם כמו גוזז והמ"ם כמו חנם ריקם וילק שילוק בלשונו תרגם כורת וחסיל כמו יחסלנו".

רד"ק: "יתר הגזם - מה שהותיר הגזם בשנה ראשונה אכל הארבה בשנה השנייה כי לא באו ד' המינים בשנה אחת אלא זה אחר זה בד' שנים, וכן אמר ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וגו', ויש אומרים כי נקרא גזם על שם שגוזז את התבואה, וארבה לפי שהוא הרב שבמינים, וילק לפי שהוא לוקק ולוחך את העשב וחסיל לפי שהוא כורת את הכל מן יחסלנו הארב', ותרגם יונתן מותר זחלא אכל גובא מותר גובא אכל פרחא מותר פרחא אכל שמוטא".

רוב החוקרים מניחים שהפסוקים ביואל מתארים מציאות ריאלית ומנסים לזהות את משמעות השמות השונים. 

א. לדעת מ. דור מדובר במיני חגבים שונים המסוגלים להתלהק. הארבה או הגובי הוא ארבה המדבר (Schistocera gregaria), הילק הוא הארבה הנודד (Locusta migratoria) והחסיל הוא הארבה המרוקני (Dociostaurus marocanus).

ב. השמות השונים הם שמות נרדפים של ארבה המדבר, העלול להגיע בארבעה גלים נפרדים. למשל, במכת הארבה בשנת תרע"ה (1915) התקיפו את המושבה רחובות, מארבעה כיוונים, ארבעה נחילי ארבה, שלמרות היותם ממין ביולוגי אחד היו בגוונים שונים. לפחות שנים מבין הגוונים קשורים לשלב ההתפתחותי של הארבה. בשלב הרבייתי הארבה בצבע צהוב (תמונה 2) וקודם לכן הוא בצבע וורוד (תמונה 3). 

שתי אפשרויות אלו הוצעו על ידי פרשנים שונים ביניהם רבי תנחום הירושלמי שכתב:

"והשמות האלה כולם אפשר שהם מיני ארבה, ואפשר שהם נרדפים לו. והנזכרים בתורה בדבריו יתעלה "את הארבה למינו וגו'" אין ספק שהם מינים שונים, מפני שנאמר למינהו. ויש ששמו של אחד מהם נקרא על כולם בלשון העברה, ואפשר שמקצתם נגזרו מתכונותיהם, ואומרים שגזם נגזר מלגזום, וזה דומה ל"גזז" בערבית. ויש אומרים שהוא מלשון גזז.... וארבה נגזר מן רוב, והאלף נוספה עליו ... וחסיל נגזר מלחסל, בדומה לארמית כדברי חכמינו ז"ל וכו'".

ג. י. אהרוני ואחריו רוב החוקרים המודרנים הציעו שהשמות השונים מייצגים דרגות התפתחות שונות של הארבה. הילק הגזם והחסיל הם כינויי השלבים הצעירים של הארבה לפני הצמחת הכנפיים. הסבר זה מבוסס על התרגום הארמי המכנה אותם בשם "זחלא" (או "שמוטא"). התרגומים מכנים את שלב הבוגר בשם "גובא" או "קמצא". על פי הסבר זה הארבה הגיע בזחילה ולא בתעופה לכן נקט הנביא בפעלים "ילכון" ו"ירוצון" (יואל ב ד-ט) ולא "יעופון". לדעת י. אהרוני סדר הופעת השמות בפסוקים מייצג את סדר דרגות ההתפתחות הארבה. 

מדברי המשנה (תענית, פ"ג מ"ה) משתמע שהארבה והחסיל נעים בלהקות: "על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון על הארבה ועל החסיל ועל החיה רעה ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת". מפרש רש"י (תענית, יט ע"א): "מתריעים בכל מקום - אם יראו באספמיא מתריעין בבבל, בבבל מתריעין באספמיא, כדקתני טעמא בסיפא: מפני שהיא מכה מהלכת, אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעין, כדי שלא תבא עליהן". לפחות על פי דברי רבי עקיבא ניתן לשער שמדובר בלהקות מעופפות החולפות על פני מרחקים גדולים כפי שאנו לומדים מהתוספת שלו לדברי המשנה: "... רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון בכל שהוא, ארבה וחסיל אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליהן" (תענית, כב ע"א). העובדה שיש להתריע אפילו כאשר נראה כנף אחד, כלומר פרט אחד (רש"י: "כנף אחד - עוף אחד של אותו מין, כעין צפור כל כנף"), מצביעה על כך שמינים אלו נעים בלהקות מעופפות ולכן ברור שבעקבות הפרט הראשון תגיע כל הלהקה. אביחי בנימיני וכותב שורות אלו זיהו, בעת סיור בחולות ניצנים, מספר פרטים בודדים של ארבה המדבר כמה ימים לפני הפלישות הגדולות של שנת 2004. נוכל גם להסיק שהן הארבה והן החסיל הם מינים שאינם חיים באופן קבוע בארץ ישראל שאם לא כן כיצד ניתן לקבוע האם הפרט שנצפה איננו שייך לאוכלוסיה המקומית שאין בה סכנה. השימוש במונח "כנף אחד" ביחס לפרט אחד של החגבים מעיד על כך שמדובר בשלבים המעופפים. מסקנה זו עשויה להכריע בויכוח לגבי זהותו של החסיל שאותה נבחן בשורות הבאות.

הסברו של י. אהרוני ורוב החוקרים המודרנים שהשמות השונים מייצגים דרגות התפתחות שונות של הארבה, כאשר הילק הגזם והחסיל הם כינויי השלבים הצעירים של הארבה לפני הצמחת הכנפיים, אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שהארבה והחסיל נקראים "מכה מהלכת" והמונח "כנף אחד" שבו השתמש רבי עקיבא. ראיה נוספת לכך שהחסיל הוא שלב מעופף היא העובדה שלרבי עקיבא מתריעין גם כאשר נראה פרט בודד. בשלב המעופף ניתן לצפות שבעקבות פרט או פרטים בודדים (חלוצים לפני המחנה") תגיע הלהקה כולה אך לא תתכן הופעה של זחל בודד, שתנועתו מוגבלת למרחקים קצרים, מבלי ששאר בני הלהקה יהיו בסביבתו. סביר יותר, אם כן, שהארבה נמצא כבר בשלב המעופף אלא שכאן קיימות שתי חלופות להסבר:

א. על פי מ. דור השמות השונים מייצגים מיני חגבים שונים.

ב. מדובר במופעים הקשורים לשלב ההתפתחותי של ארבה המדבר. לאור העובדה שהארבה המרוקני הוא מין החי באופן קבוע בארץ ישראל קיים קושי לזהותו כחסיל כהצעתו של מ. דור. אמנם מדי כמה שנים חגב זה מתרבה מאד ויוצר להקות גדולות הגורמות לנזקים אך לא ניתן לייחס אותו לכלל האומר ש"אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין". לאור ניתוח זה, לפחות על פי סוגייתנו, ההסבר הסביר לשמות החגבים הוא שהם מייצגים גילאים שונים של השלב המעופף. כך הציע למשל ז. עמר שסבר שהחסיל הוא ארבה בוגר לפני שהגיע לבגרות מינית.

  להקת ארבה המדבר. צילום: חגי רענן

 ארבה המדבר. צילום: משה רענן

 ארבה המדבר בשלב טרום-בוגר. צילום: אוהד איילי

הרחבה - שמות מופעי הארבה
 ילק

על פי אהרוני ה"ילק" הוא דרגת ההתפתחות הראשונה הנמשכת מהבקיעה מהביצה עד לנשל הראשון. לכאורה הצעה זו קשה שהרי נאמר "ילק פשט ויעוף" (נחום, ג ט"ז) כלומר הילק הוא דרגה בעלת כנפיים המופיעים רק בסוף ההתפתחות. ז. עמר מביא הצעה ליישוב קושי זה בכך ש"עוף" הוא במשמעות "פרח" כלומר ניתור והינתקות מהמקום. אחת מהראיות להצעה היא המדרש (ילקוט שמעוני, כי תצא רמז תתקלח): "... עמלק עם ילק פרח כהדין זחלא וכו'". ז. עמר מציע דרך אחרת ליישוב הקושי. "ילק פשט ויעוף" מתפרש שהילק (הזחל) פשט את הנשל ולאחר מכן התעופף. הכוונה להשלמת כל דרגות ההתפתחות משלב הזחל ועד הבוגר המעופף. על פי הסבר זה ה"ילק" יכול להתפרש לא רק כשמה של דרגה אחת אלא כשם כולל לכל דרגות הזחל.
 

חסיל

החסיל לפי אהרוני הוא השלב השלב השני הבא לאחר הילק שהוא דרגת ההתפתחות השניה והשלישית (לאחר שני הנשלים הראשונים). גם בשלב זה החגב חסר כנפיים ומוגדר כזחל. לדעת ז. עמר ייתכן ומדובר בארבה הבוגר לפני שהגיע לבגרות מינית. בשלב זה הוא גורם לנזק רב יותר מאשר הארבה שהגיע לבגרות מינית משום שכל משאביו מופנים עדיין לאכילה. בירושלמי (וילנא, תענית, פ"ג הלכה ו'): "... ולמה נקרא שמו חסיל שהוא חוסל את הכל וכו'". לפי הצעה זו החסיל והארבה דומים בגודלם ולכן מובן מדוע הם מוזכרים יחד או כשמות נרדפים. "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה וכו'" (מלכים א', ח ל"ז, דה"ב, ו כ"ח) ובתהלים (עח מ"ו): "וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה". ברוב מכות הארבה של העת העתיקה הופיעו להקות הארבה בשני מופעים אלו. הסבר זה, כנראה, אינו עולה בקנה אחד עם תרגום יונתן (ישעיהו, לג ד') המפרש ש"חסיל" הוא "זחלא".

העובדה שבדרגת ה"חסיל" החגבים גדולים די הצורך וראויים למאכל אדם מאפשרת להסביר את הפסוק "וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק בּו" (ישעיהו, לג ד') על פי דרכו של הרד"ק: "אוסף החסיל - כאסיפת החסיל והארבה שאוספים אותם כשנחו על האדמה שיוצאים בני העיר ואוספים אותם בכליהם שלא ישחיתו התבואה, כן יצאו בני ירושלם ויאספו שלל מחנה אשור, ודמה גם כן הליכת המלאך במחנה אשור להלוך הארבה בתבואה שמשחיתה". על פי רש"י אין מדובר באיסוף חסיל למאכל אלא במה שהחסיל אוסף לצורך עצמו: "ואוסף שללכם - ... ויאספו שללכם כאסיפת חסיל שאוסף לו תבואה בקיץ כל אחד לעצמו וכו'". מדברי הרמב"ם (הלכות שחיטה, פ"א הלכה ג') עולה שהוא סבר שאכן החסיל הוא שנאסף ושהוא מין טהור: "דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן ... ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים" (הלכה זו נתונה למחלוקת ראשונים). בשנת תרנ"ב פרסם הרב משה יצחק אשכנזי בספרו "הואיל משה" (ישעיהו, לג ד') את הדברים הבאים: "אסף חסיל – מין ארבה הנאכל, והיו אוספים אותו כולו משני טעמים, לבערו מן השדות, כי נקבה אחת מן המין תטיל אלף ביצים, ולאכלו, אולי כמאכל ערב".
על החסיל ראו עוד במאמר "ואוסף שללכם אוסף החסיל".  
 

גזם

לפי התרגום הארמי ה"גזם" הוא "זחלא" כלומר אחת מדרגות ההתפתחות חסרות הכנפיים. אהרוני סבר שהוא שלב הזחל האחרון לאחר הנשל השלישי והרביעי. שלב זה מתאפיין בגפי פה מפותחות שבעזרתן החגב מסוגל לגזום עצים בעלי קליפה קשה. על נזקו זה של הגזם נאמר בפסוק (עמוס, ד ט'): "הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יאכַל הַגָּזָם וכו'". בודנהיימר סבר שהגזם הוא דרגת התפתחות מוקדמת משום שאם היה מגיע לארץ בתקופת הזחל האחרונה הרי שלהקות הבוגרים היו ממשיכות לנדוד הלאה ולא נשארות בארץ. מ. דור הציע בעקבות תרגום השבעים והוולגטה לזהות את הגזם כזחלי פרפרים ועשים המזיקים לצמחי חקלאות.
  

ביולוגיה

החגבים שייכים לעל סדרת בעלי גלגול חסר או גלגול למחצה במחלקת החרקים. על סדרה זו מתאפיינת במנגנון התפתחות המתבטא בגלגול ששלביו הם: ביצה, ממנה בוקע זחל (נימפה), המתפתח לבסוף לבוגר. שלב הזחל מחולק גם הוא לכמה דרגות שבהם הצעיר מתנשל (משיל את עורו) מספר פעמים עד לצורת הבוגר הסופית. הזחל דומה לבוגר, אך קטן ממנו וחסר כנפיים. התפתחות הצעירים מתבצעת על ידי שלבי התנשלות כאשר בכל שלב הצעיר פושט את עורו, גדל בממדיו ולעתים אף משנה במעט את צורתו. במינים בעלי כנפיים, הן מתפתחות בהדרגה והופכות מניצני כנפים בשלבי הזחל (תמונה 6) לכנפיים מושלמות בבוגר. החגבים הנכללים בשם "ארבה" מטילים את ביציהם בגומות בתוך הקרקע. בארבה המדבר הזחל הבוקע מהביצה עטוף בקרום עוברי דק שהוא משיל מעליו בהגיעו אל פני הקרקע. עד התפתחותו לבוגר הוא מתנשל 5 פעמים.

המאמר מתוך פורטל הדף היומי