האופן בו נכתב ספר התורה והמקומות החריגים הם בעלי משמעות רבה, ולכן מקפידים עליהם. מה המשמעות של התוספות לאות ו' במילה "ויך את המצרי"?

ההכרה בכך שחטאינו ונפילותינו ופגמינו, הינם חלק מהחיים ונובעים מהיותנו כחומר ביד היוצר, היא מתכון לחיים שקולים, חיים ש'יראת החטא' שבהם אינה הופכת להיסטריה.

ירמיהו, שהעם מתעלם מתוכחותיו, מנסה דרך אחרת, שבאמצעותה אולי יוכל לשנות את גישתו של העם אל דבריו. הוא מציג בפני העם שתי דרכים שונות, האחת תביא ברכה והאחת קללה, ומנסה להטות את ליבם לבחור בדרך הנכונה - דרך הביטחון בה'.

The Book of Shemot opens with a new topic, one that is not directly connected with the stories that appeared at the end of the Book of Bereishit. In order to bridge the gap between the two books, the Torah explains that the older generation – the sons of Ya'akov – has passed away, and that their descendants are now trapped in Egypt as slaves, against whom terrible decrees have been implemented, including infant homicide.

"כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים" (ירמיהו ט"ז, ה)

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א 

יעקב חוזר לארץ ומפרש רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". בפוסט נציג פרשנות אופטימית לנושא זה, על הצורך להיות בעלייה מתמדת לאחר כל נקודת שיא אליה מגיעים.

האם תחבולה היא חיובית או שלילית? מתי מותר להשתמש בה ומתי היא בעייתית? סיפורי האבות בכלל, והדוגמה של יוסף בפרט, מלמדים על כוחה של התחבולה ביחסי אנוש ועל ההשלכות שלה.

"אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ באה בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם ה'" (ירמיהו ט"ו, ט)

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו

ירמיהו רואה את שקיעת האומה ובטוח שהקיץ הקץ. המבט המדרשי יודע - זוהי רק שקיעה אחת ברצף של שקיעות וזריחות.

על מי מוטלת האחריות למצב? האם על דורו של מנשה או על בני דורו של צדקיהו? האם משא הדורות הקודמים הוא שמשפיע או שיש מקום לאחריות אישית של כל דור בפני עצמו? תלוי את מי שואלים.