בשורת הגאולה (א-ט)

פסקה זו נפתחת בתיאור הנביא בגוף ראשון כיצד ה' מינה אותו לבשר את הגאולה. מיד לאחר מכן הנביא מתאר מה יתרחש בגאולה: בניית הערים השוממות: "וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ", והנוכרים יעבדו את ישראל: "כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם" (ו). הנביא מסיים פסקה זו באזכור הברית בין ה' וישראל שתעמוד לעולם "וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם... כָּל־רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ח-ט).

פרקנו הוא נבואת נחמה לירושלים, שנזכרת בנבואה בלשון נוכחת. הנבואה עוסקת בגדולתה ובתפארתה של ירושלים.

פתיחה: האור של ירושלים (א-ב)

הנבואה פותחת בקריאת עידוד לירושלים "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" (א). הזריחה וההפצעה של האור מסמלים את התקופה החדשה שתזכה בה ירושלים.

ירושלים תהיה אבן שואבת לכל העמים (ד-יז)

"מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי. זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו" (ירמיהו י"א, טו-טז) 

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נג עמוד ב 

אמר ר' יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש,

אמר לו: "מה לידידי בביתי?"

הפרק בנוי משלוש פסקות המציגות תהליך: דברי תוכחה שמובילים לקינה ווידוי של העם ולבסוף נבואת ישועה.

תוכחה (א-ח)

תוכחה: מהות הצום (א-יב)

הפרק בנוי משלוש נבואות שמשותפים להן נושאים מרכזיים: נחמה לצדיקים ותוכחה לרשעים.

פתיחה: הצדיקים היום ובעתיד (א-ב)

בפסקה קצרה זו הנביא מתאר כיצד כיום "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב" (א) אך הוא מבטיח שבעתיד "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" (ב), כלומר הצדיקים יובאו למנוחתם בשלום.

תוכחה לרשעים (ג-יג)

ירמיהו בפרקנו מוכיח את העם ומתאר חברה שכולה צביעות ושקר, חברה שהשקר בה אינו תוצאה של גחמה רגעית אלא פרי של לימוד ממוסד. בית ספר לשקרנים.

ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת א-לוהות הממלאת את הלב. המעשים הרעים אותם הוא מתאר הם התוצאה של אי ידיעת ה'.

"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיהו ט', יא-יב) 

"מי האיש החכם". שיודע חקי החכמה. "ויבן את זאת". בתבונתו. או "אשר דבר פי ה' אליו" בנבואה "ויגידה". כי הנביא הוא שליח להגיד דברי ה' אל העם: "על מה אבדה הארץ"?.

בנבואתו בפרקנו פונה ירמיהו אל העם בתוכחה: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה... ועמי לא ידעו את משפט ה'" (ז). מעניין לראות כיצד דייק ירמיהו בנבואתו וכן כיצד דייקו המפרשים השונים בתארם את מאפייני נדידת החסידה וקינונה.