האופן בו נכתב ספר התורה והמקומות החריגים הם בעלי משמעות רבה, ולכן מקפידים עליהם. מה המשמעות של הפ' המלופפת המופיעה במילה 'פרעה' בפרשת יציאת מצרים?

ירמיהו במסר לאנשי הגולה שבבל מלמד אותם בין שאר העניינים על פישרה של הגלות שאיננה נקמה אלא לטובת העם – תהליך של ניקוי וריפוי לעם ישראל שבמהלכה ייכנע לבבם הערל. עוד הוא מדגיש להם את חשיבות הדרישה בשלומה של מלכות – עניין שנפגוש מאוחר יותר בקורות חייו ובתורתו של התנא ר' חנינא סגן הכהנים.

ירמיהו בפרקנו הוא איש חזון במלוא מובן המילה. הוא מכיר את הפער שבין ההווה לתמונה הגדולה. והוא יודע לומר שאמנם המציאות אומרת דבר אחד, אבל התסריט האמיתי נסתר מהעין.

המדרש אינו מוותר לירמיהו. הוא דורש ממנו לעמוד ברמת מוסר גבוהה מאוד, ואפילו במצב קשה בו הוא נרדף ונכלא, המדרש אינו נותן לו לשקר ולהחניף לנביא השקר.

בפרק שלפנינו מוצא ירמיהו את עצמו בנקודת שבר. עד עתה בודד במערכה דבק בנבואתו ופתאום מגיע חנניה ואומר 'נבואת ההיפך'. אך בשונה מנביאי השקר נבואתו של חנניה היא נבואה שנובעת מבעירה פנימית, בדומה לנבואתו של ירמיהו, והיא מעוררת בהלה אצל ירמיהו. בעקבות חילופי הדברים מתערערת נבואתו של ירמיהו והוא יוצא מהזירה עם לב שבור. רק אחר כך בעקבות נבואה מאת ה' חוזר ירמיהו ויוצא כנגד חנניה ואף מנבא את מותו. 

כל צירי מלכי הארצות שהיו תחת חסותו של צדקיהו התכנסו לועידה בירושלים שבתוכנית: לשמוע למצרים ולמרוד בבבל. העם באופוריה ורואה את השינוי המיוחל באופק אך אז מגיע ירמיהו עם העול על צווארו ומשבית את החגיגה. 

הפסוק "בָּבֶלָה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם..." (כב) שימש כאחד המקורות המרכזיים לאיסור 'דחיקת הקץ'. רבנים שונים ביססו על פסוק זה ולצדו פסוקים אחרים, משנה שלמה שראתה בתנועה הציונית 'מעשה שטן'. למרבה המזל, הייתה גם פרשנות אחרת.

מלבד המסר המובהק של הצורך בקבלת עול מלכות בבל בנתינת המוסרות והמטות על הצוואר, יש בכך, כך נראה, גם משמעויות נלוות נוספות.