מכת דם הייתה נקמה על גזירת השלכת התינוקות ליאור, ויתכן גם והדרך בה התרחשה המכה הייתה חלק מאותה הנקמה. מעיון בפסוקים נראה שהיו שני מוקדים שונים למכה  - משה הכה את היאור והפך אותו לדם כתגובה לגזירת התינוקות שכמעט ונספה בה, ואילו אהרון הכה את כל שאר מימי מצרים.

במכת חושך ה' הכה לא רק במצרים אלא גם באלוה שלהם - "רע" אל השמש. ה' הביא ענן מכרתים וכך נוצר חושך שניתן למשש אותו.

מה המסר של סיפור המיילדות שבשלו זוכה הסיפור לאזכור בתחילת ספרנו? נציע שתי גישות - האחת הרואה במיילדות אב טיפוס לחירות שבה עוסק הספר, והשנייה הרואה במיילדות נשים מצריות הבוחרות בדרך הצדק, ויש לכך משמעות גדולה בספר העוסק ביחס שבין ישראל לעמים. 

מיכה רוצה לעודד ולעורר את חזקיהו מלך יהודה להילחם בעוצמה כנגד צבא אשור, ולא רק להתגונן. בנבואתו, המנוגדת לנבואת ישעיהו, הוא אוחז בדמותו של דוד הלוחם, מטיף למלחמה שכל כולה חרב אדם, ומדמה את עם ישראל לאריה טורף הרומס את עדרי הצאן, אלו האומות.  

המדרש מבחין בין טל לגשם ומתאר באמצעותם שתי מערכות של קשר בין ארץ לשמים. מה ההבדל ביניהם? ולמה תהיה דומה שארית יעקב?

לאחר הנבואה המרגשת על אחרית הימים שבפרקנו מסיים הנביא ואומר: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו" (ה) – מה פשר העניין? והאם יש בכך גם אלמנט חיובי?

סביב הפסוק הראשון שבפרקנו התעוררה מחלוקת מעניינת במדרש שעניינה - למי שייך המקדש? האם בית המקדש הוא של כל העמים או שאנחנו במרכז והם רק נספחים?

כמאה שנה לאחר שמיכה זועק נגד התפיסה ש"ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה" (יא), עומד ירמיהו הנביא וזועק אף הוא שאמונה מעין זו היא שקר. האם ניתן להניח שהנביא מיכה היה רב ומורה לירמיהו?

"בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה" (י) אומר הנביא בפרקנו ויוצא בכך כנגד אחד ממפעלי הבניה הגדולים של המלך חזקיה - החומה הרחבה.

בממלכת יהודה ההתלהבות רבה ותחושת הכוח כובשת וממכרת, ומול כל הששון הלאומי הזה מציבים הנביאים את מעשי העוול שנעשו לאזרחים הפשוטים, בשם האינטרס הבטחוני. הם מנבאים רעה, אך לבסוף חל שינוי בעלילה.