"על משמרתי אעמודה" (א) אמר חבקוק ובכך טבע מושג בתורת שליחי הציבור. אך השאלה היא האם יכול שליח הציבור לעמוד על משמרתו שלו עצמו או שעליו לעמוד על משמרתם של שולחיו?

מה פשר המלצת הנביא לנינווה לשאוב מי מצור והרי מים יש להם בשפע? עוד מתאר הנביא כיצד החרב תאכל את אשור כמו יֶלֶק מפני שהיא אשור התנהגה כמו יֶלֶק, מה פשר העניין?

את דבריו חותם הנביא נחום בתיאור השמחה לאיד על מפלתה של אשור. תיאורי שמחה מעין זו אנו מוצאים גם מאוחר יותר במהלך ההיסטוריה עם נפילתן של מעצמות יהירות.

הפסוק הראשון שבפרקנו בו מנחם נחום את ישראל שימש השראה לכמה פיוטים. נעיין בפיוטו של רבי יהודה הלוי: "יונה מה תהגי".

המחשבה שנבואת נחום הובילה למותו של יאשיהו בקרב מגידו מעמידה את נבואת נחום באור קשה ביותר. האם יש דרך להבין את פשר האופטימיות המוטעית שבנבואתו?

מגילת פשר נחום שנמצאה במערות קומראן מפרשת את הנבואה המקראית כהתגשמות האירועים ההיסטוריים המתרחשים בזמנו של המחבר. 

הנביא נחום בא לנחם. הוא שר על נפילתה של נינווה ועל עלבונה של אשור וחוגג את השלום, הקצר אמנם, שיבוא בעקבות כך.

א-לוהים מתואר בנחום כ"בעל חימה" (ב) והדרשן בוחר להסביר - בעל חימה - שולט בחימה. וכמו הכעס כך היא גם הקנאה - רק א-לוהים יכול לשלוט בה.

תורת ישראל היא תורה של תקווה. לא של ייאוש. גם בתוך השואה והסערה, האסון והכיליון, תמיד יש תקווה.

"מי אל כמוך?" (יח) שואל הנביא מיכה ויש המפרשים את דבריו כשאלה – 'מי יכול לדמות לך?' והתשובה: "נשא עוון ועובר על פשע..." (שם) - מי שדבק במידותיו של הקב"ה.