תקציר בראשית פרק מ"א

חלומות פרעה (א-ז)

עוברות שנתיים ופרעה חולם שהוא עומד על היאור. לפתע הוא רואה שתי קבוצות של פרות: שבע פרות מלאות ושמנות ושבע פרות "עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן... רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר" (ג). הפרות רעות המראה אוכלות את שבע הפרות הבריאות. לאחר מכן פרעה שוב חולם חלום ובו הוא רואה שבע שיבולים "בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת" (ה) והנה שבע שיבולים אחרות "דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן" (ו). השיבולים הדקות בולעות את השיבולים הבריאות. "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (ז).

חיפוש אחר פותר חלום (ח-טז)

כמו לקורא, גם לפרעה אין מושג איך להתייחס אל החלומות האלה, שבאים ללא רקע מציאותי כלשהו. פרעה מספר לעבדיו את החלומות אך הם לא מצליחים לפתור אותם. (מדוע? ראו את הצעתו של ד"ר יצחק מייטליס ואת הצעתו של הרב אמנון בזק) שר המשקים נזכר ביוסף שפתר לו ולשר האופים את חלומותיהם "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ כֵּן הָיָה" (יג). פרעה מעלה את יוסף מן הבור ומבקש ממנו לפתור את החלומות וחוזר עליהם בשינויים קלים.   

שני חלומות, פתרון אחד ועצת יוסף (כה-לו)

יוסף שומע את חלומות פרעה וקובע "חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא" (כה). לא מדובר בשני חלומות נפרדים אלא בחלום אחד שהא-להים חוזר עליו "כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (לב). יוסף לא רק פותר את החלום אלא משיא עצה לפרעה: לחסוך ולאגור אוכל בשבע השנים הטובות כדי לשרוד את שנות הרעב.

תגובת פרעה ועליית יוסף (לז-מו)

"וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל-עֲבָדָיו" (לז). פרעה רואה ביוסף אדם חכם ונבון וכמו שהיה אצל פוטיפר, כך גם בבית פרעה "תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (מ). פרעה מלביש את יוסף בבגדים חדשים, נותן לו את טבעת המלך, משנה את שמו ונותן לו אישה. יוסף עובר מהפכה של ממש מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

מחלום למציאות (מז-נז)

כעת החלום הופך למציאות. שבע שנות שבע באות על מצרים ויוסף דואג לשמור כמה שיותר מזון ומשאבים עבור השנים הבאות. לאחר שבע שנות השבע מגיעות שבע שנות הרעב על מצרים, וכעת המחסנים נפתחים "וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם" (נו). אנשים מארצות שונות באים למצרים. תוך כדי תיאור שנות השבע והרעב, הכתוב מדווח על הולדת שני ילדים ליוסף: מנשה ואפרים.

Volver al capítulo

The heifer whose neck was broken

The case of the egla arufa – the heifer whose neck was broken – is a fascinating affair. A man is found dead in the field, and all the information points to the likelihood that a murder has taken place. There is no information, however, allowing us to identify the murderer. In a case such as this one, the Torah offers an act of atonement for the murder. The elders of the city closest to the place where the body was found must bring a heifer that had never been worked to Nahal Eitan – to an everflowing wadi – which will not be cultivated or sown, and break its neck, wash their hands on its head and say, “Our hands did not shed this blood, nor did our eyes see it done” (Devarim 21:1-9).

 

Maimonides believed that the entire ceremony was performed for a pragmatic reason – in order to “make waves” and publicize the difficult story of the unsolved murder and the fact that the killer is walking around freely. The hope is that this publicity will encourage people to come forward with testimony or new evidence that would help the authorities find the killer. It would appear that according to this approach, were there an operating rabbinical court today, there would be no need for such a ceremony given the ease of communication in a global era where every sneeze on one side of the globe is immediately reported on the other side. In any case, the details of the ceremony have no inherent meaning – they are only there “for effect.”

 

The standard approach of the rabbinic sages, however, is different. The central question with which they deal is why the judges called to perform the ceremony were to come from the closest city. Why shouldn’t it be judges from the most populous city, even if it was further away? From a statistical standpoint, isn’t there be a greater chance that the killer came from the larger city? This approach stems from the perspective that in situations of doubt we usually make use of the idea of rov – we assume that the thing we are unsure about (in our case, the unknown killer) came out of the larger group (the larger city). For example, were we to find an unmarked piece of meat in the street and we do not know whether it is kosher meat or not, we follow the rov. If the majority of the butcher stores in the city sell kosher meat, we can assume that the meat is kosher, since it most likely came from the larger group of stores – which sell only kosher meat.

 

The point being made by the rabbinic sages is that the case of egla arufah appears to be an exception to the rule. This is one of the well-known cases in the Talmud where the sages grapple with the question of what takes precedence rov – majority – or karov – proximity (see Bava Batra 23b). The Tosafot suggest that the proximity of the city makes it most likely that the killer came from there. Thus, we assume that the killer lived in the nearby city, and we require the residents of that city – by means of their representatives – to take responsibility and atone for the murderous deed of the person who grew up in their midst.

 

Nevertheless, it is rather strange to present the entire discussion as an attempt to solve the question of where the murderer came from and to suggest that the possibilities facing us are one of these two choices. Were we to judge based on the city with the largest population, we would probably have to conclude that the elders must always be brought from Tokyo. One could argue that what we look at is not the city with the largest population, but the closest city with the largest population. But the number of people in the nearest city may be smaller than the total population in the other cities nearby. Furthermore, we will need to determine how large a radius needs to be measured for this purpose.

 

Comparing and contrasting these two possibilities appears to be an attempt to present conceptual alternatives. Rather than viewing this discussion as part of the general question of resolving situations of doubt, it should be seen in terms of responsibility. Focusing on the idea of karov rather than on rov is a statement about the sources of human influence. The Gemara's argument is simple: Although the world is becoming flatter and hand-held digital communication devices allow us to purchase a dress on the other side of the world, alleviating the need to walk into a local store, the concept of community still remains powerful, and people still have direct and deep contact with their neighbors.

 

Based on this approach, we can understand that Maimonides believed that the publicity had to start with the city nearby, because it makes it more likely that the murderer would be caught. The rabbinic sages approached it from the perspective of communal responsibility, believing that the closeness creates obligations and responsibilities for the actions of an individual from that city.

 

But returning to our parasha raises another possibility, as well.

 

The ones who are required to perform the act of atonement are the elders of the city. But why should elders of the city be held responsible? I believe that this idea is based on the need to consider the perspective of the victim. Someone caught alone in a desolate field (in the background we hear echoes of that first murder that took place in a field – Cain’s murder of Abel) is revealed in his terrible loneliness. The murdered man looks up at the nearest city as a point of hope, as a place to escape. The parasha tries to give voice to his final frustration – salvation appears to be so close, but, in fact, it turns out to be out of reach. This highlights the failure of the leaders of the nearby city who were supposed to be in charge of the area, who could have paved a clear path and arranged for appropriate law enforcement that could have prevented the attack. The Torah is pointing an accusing finger at those who the anonymous person turned to in hope, even as the murderer approached. At those who did not calculate the risks accurately, who did not provide protection, who did not take full responsibility as they should have. Just as today people have stopped reporting burglaries and thefts to the police, relying instead on insurance or simply accepting the inevitable in advance. These all express lack of respect for individual property, leading to increases in crime. The elders of the city did not actually spill this blood with their own hands; neither did they do their job to make sure that such things don’t happen.

 

The parasha of egla arufa is not merely an attempt to create a media event – it is a description of a full ceremony. Like all ceremonies, it does its best to engage all the different senses. It includes: an appearance of the court elders, the young heifer whose neck is broken, blood that is spilled, the everflowing wadi, and a text that must be recited. The ceremony offers us the opportunity to examine the event that took place in a serious manner. To try and understand the meaning that the Torah gives to it and the experience that the Torah wants to impart on us. Standing before the flowing wadi and taking the life of a heifer that never had the opportunity to fulfill its purpose, symbolizes the murder that took place in a setting of natural stability. All this illustrates that those whose responsibility it was to ensure that life continue in a stable manner must go down to the flowing wadi to learn the significance of the natural flow that makes use of contours of nature for the good of life. This is supposed to make the elders realize that they must leave their comfortable offices and transform themselves from haughty judges, proud of their responsibilities and accomplishments, into public servants who recognize their obligation to put the needs of their constituents first. Part of this responsibility is to understand that the people’s frustration reflects their failures, that they are obligated to act to correct them, and to become water flowing in the community's stream of life.

 

We have seen three approaches to understanding the main audience of the egla arufa ceremony and its significance. Concern with:

The murderer (Maimonides)

The inhabitants of the city (the rabbinic sages)

The victim.

 

All three of these are found in this short ceremony that calls out for action, responsibility, atonement and correction.

Volver al capítulo

על שוויון ואפליה

 

כתונת הפסים מהלכת בין שני קטבים בתרבות הישראלית והיהודית. הכתונת,  זו המסמנת את אהבתו של יעקב ליוסף ומעוררת את קנאתם הבוערת של האחים, הועמסה בסמליות מעוררת פלצות במחנות ההשמדה של הנאצים (כך למשל בשירו של אבנר טריינין – כתונת איש המחנות:

"ולא קנאו בו האחים

על כתונת הפסים,

שבה הלבישו גם אותם

כשהורדו מן הפסים...").

אהבת נפש מחד, שנאה יוקדת מאידך, כך או אחרת, בשתיהן מסמנת הכתונת את האחר, את יוצא הדופן את המקומות אליהן מוביל חוסר השוויון: הרמה מעם או הורדה אלי פחת.

המדרש איננו מהסס לבקר את יעקב על יחסו המפלה לבנו האהוב: "ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שעל ידי כתנת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף -  'וישנאו אותו' (בראשית רבה פ"ד ח').

האם ניתן לגזור מכאן קריאה גורפת, להסיר את המלבושים המסמנים אנשים ככאלה או כאחרים ולהתייחס לכולם ללא הטיה וללא משוא פנים? כן, אבל גם – לא.

מה לעשות שאכן יוסף היה מוצלח מאוד, מוצלח כנראה מיתר אחיו שהרי כך עולה מהמשך הפרקים: מהעלייה המטאורית שלו במצרים, החוזרת ונשנית בבית פוטיפר ובבית האסורים, ומכך, שגם הכתוב מעיד פעמיים כי הא-לוהים היה עמו והצליח בידו.

יש בשוויון יסוד מוסרי וראוי, אך יש בו גם יסוד משטח ומרדד שאיננו נותן הזדמנות מתאימה ליוצאי הדופן. אלה צדדיה של דילמת מיליון הדולר  בכל הקשור למדיניות חלוקת המשאבים, או האפליה המתקנת, הנעה בין השוויון ובין ההעדפה. הדילמה הזו נעה בין פתיחת הפרק בו אנו משתאים לנוכח האסון שהתגלגל  מהעדפת האחד על פני אחיו ובין סופה של הפרשיה בה אנו מכירים בכישרונו יוצא הדופן של המובחר שבחבורה.


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

סיפור לידה ומיתה

 

"ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין" (יח). 

ההתרכזות בגורלה המר של רחל אשר נפטרה בשעת לידתה, ונקברה בדרך, משכיח מאתנו שיש בו גם תחום מואר: בלידה זו נוסף למשפחתו של יעקב בן זקונים בריא ושלם - הבן השנים עשר. דבר זה איננו מובן מאליו: בלידה קשה שבה מתה היולדת, קורה לא אחת שאף התינוק שברחמה אינו זוכה לצאת חי לאוויר העולם.

דברי המיילדת "אל תיראי כי גם זה לך בן" (יז) מעודדים את רחל באמירה 'אל תיראי מן המוות הקרב - כי גם זה לך בן, שיצא חי ובריא לעולם כאשר התפללת'.

אולם האמת ניתנת להיאמר: עד כמה שמותה של יולדת קורע את הלב, ולמרות התוגה העמוקה שמעוררת לידתו של תינוק שלא יזכה להכיר את אמו – בכל זאת לידת תינוק חי, לְעולם היא בשורה טובה של צמיחת חיים חדשים ורעננים.  אף במובן המעשי –נחלקת תשומת הלב של הנוכחים באירוע כזה: לצד הצורך לטפל בקבורת האם קיים גם צורך מידי לטפל בצרכיו של בנה - התינוק החי הבוכה והדורש טיפול. צריך לחתלו ולסוך את בשרו - ויש למצוא לו מינקת...

אולם בזאת לא מיצינו את המיוחד בסיפורנו. לידת בנימין לא הייתה כלידת שאר בניו של יעקב. כל שאר בניו של יעקב נולדו בפרק זמן קצר ביותר, בעת שהותו בחרן. שנים רבות עברו (שש השנים האחרונות לישיבתו בחרן, והשנים שעברו מאז שב לארץ כנען), ולמשפחתו לא נוסף עוד בן. והנה הרתה רחל, והיא עומדת ללדת לו בן זקונים, אח ליוסף, שיהיה אחרון בניו לאחר הפסקה ארוכה. אך העיקר הוא בכך שבן זה יהיה היחיד שנולד בארץ כנען. לידתו הצפויה מעוררת תקוות גדולות של צמיחה והתרחבות של בית יעקב בארץ ייעודם, כפי שהובטח לו על ידי ה'.

תקוות אלו לא נתבדו בלידת הבן הזה - הרי הוא נולד חי ובריא - אולם הן נמהלו בעצב רב על מות אמו. אבל ושמחה המעורבים זה בזה, פרק חיים שתמו המצמיח מתוכו פרק חיים רעננים הבוקעים לעולם - הם שיוצרים תגובה נפשית מורכבת, שהשתיקה מהווה לה ביטוי. הסדק היחיד שדרכו ניתן להציץ אל אותה מורכבות בנפשו של יעקב הוא בקריאת שמו של הילד - בן אוני או בנימין. 

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

העליה לבית אל

 

ארץ ישראל היא הארץ שבה האבות מגשימים את התכנית הא-להית של בניית האומה היהודית. בכל הזמן ששהה בביתו של לבן, יעקב היה ב"חופשה" מהפרויקט. כעת עליו לחנוך מחדש את הקריירה שלו כ"אב", ורק מנקודה זו ואילך הוא חוזר ל"ארץ ישראל".

המקום בו מתרחשת חניכה זו הוא בית-אל. הסיבה לכך נתונה בציווי של ה': "וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (א).

בית-אל היא הנקודה ממנה עזב יעקב את ארץ ישראל. החיזיון בתחילת פרשת ויצא הוא הפרידה של יעקב מארץ ישראל, ארץ הקדושה ושכינת ה'. ובהתאם, תוכן התגלות ה' שם היא שהוא יגן על יעקב בגלות, יהיה עמו, ויחזירו לביתו. בבית-אל יעקב נפרד מהארץ ומתפקידו כ"אב" ועל כן בבית-אל הוא חוזר למלא את ייעודו.

יעקב מבין זאת, ומשום כך הוא מנקה את משפחתו מאבק עבודה זרה שאולי דבק בהם בארם. מנהגים שיכלו להתקבל בארם חייבים להיפסק לפני שתתבצע עליית המדרגה הגדולה בהיסטוריה היהודית. יעקב מכריז על התחלה חדשה.

גם הקב"ה וגם יעקב מכנים את המסע "לקום ולעלות" (א, ג). ההתייחסות אינה רק לקו-הגובה של בית-אל. הכוונה ב"לקום" היא גם להתעורר ולגייס את הכוחות, להתעלות מבחינה רוחנית.

המזבח שהקב"ה מצווה על יעקב לבנות בבית-אל אינו תשלום הנדר של יעקב, אלא מזבח של הקדשה. הקמת המזבח מזכירה את המזבחות שבנה אברהם כשהגיע לארץ ישראל.

בכך שקיבל על עצמו את ייעודו וחנך מחדש את הקריירה שלו כ"אב", יעקב הופך את משפחתו מ"בית" ל"עם". יעקב הוא האב האחרון, זה שלאחריו יבוא עם. משפחת יעקב אינה עוד פרטים בודדים. בארם יעקב היה אב משפחה, ברגע שאנו רואים אותו כ"אב" בארץ ישראל, הוא נהפך למנהיג של עם. כשהוא מגיע לבית-אל, יעקב ומשפחתו הופכים ל-"הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ" (ו).

מות דבורה מינקת רבקה מסמל את ניתוק הקשר עם החינוך הארמי, ובכך פרק זה בחייו של יעקב נחתם. כעת יעקב הוא לחלוטין איש של ישראל וארץ ישראל.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק מ'

פתיחה (א-ד)

שר המשקים ושר האופים המצריים מקבלים נזיפה מפרעה ומוצאים את עצמם בבית הסוהר, באותו המקום שיוסף נמצא בו, ויוסף משרת אותם בבית הסוהר.

חלומות שר המשקים ושר האופים (ה-ח)

בלילה אחד שניהם חולמים חלום. יוסף שרואה אותם טרודים וכועסים בבוקר מנסה להבין מה העניין "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ" (ח). יוסף מציע שהוא יפתור את חלומם ובתחילה שר המשקים מסכים.

חלום שר המשקים ופתרונו (ט-טו)

שר המשקים מספר את חלומו: "וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם... וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה" (ט-יא). יוסף פותר את החלום ואומר שבעוד שלושה ימים (הם השריגים) פרעה ישיב את שר המשקים לעמדתו. יוסף מוסיף ומבקש, שכשזה יקרה לא ישכח אותו ויעשה עמו טובה.

חלום שר האפים ופתרונו (טז-יט)

שר האופים רואה שיוסף פותר לחברו את החלום בצורה חיובית ומבקש גם הוא פתרון לחלומו: "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי... וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן-הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (טז-יז). יוסף פותר את החלום בצורה הפוכה לגמרי. בעוד שלשה ימים (הם הסלים) פרעה יתלה את שר האופים על עץ.

התגשמות החלומות (כ-כב)

לאחר שלושה ימים, כפי שהבטיח יוסף, החלומות מתגשמים: שר המשקים מושב לארמון ואילו שר האופים מוצא את מותו בתלייה. בניגוד להתגשמות הפתרונות של יוסף, הבקשה של יוסף לשר המשקים לא מתקיימת: "וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (כג).

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ל"ט

יוסף יורד למצרים אך מצליח בבית פוטיפר (א-ו)

יוסף מגיע למצרים ופוטיפר, שהיה שר הטבחים המצרי (=לא שף, אלא שר האחראי על ההוצאות להורג במצרים), קונה אותו כעבד. "וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (ב). פוטיפר רואה שיוסף מצליח "וַיַּפְקִדֵהוּ עַל-בֵּיתוֹ וְכָל-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (ד).

יוסף ואשת פוטיפר (ז-יט)

אשתו של פוטיפר רואה את יוסף שהוא יפה תואר ומבקשת ממנו "שִׁכְבָה עִמִּי" (ז). יוסף מסרב לבקשתה בטענה מוסרית "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (ט). לאחר הצקות חוזרות ונשנות, יום אחד, תופסת אותו האישה מנסה לאלץ אותו לשכב איתה. יוסף עוזב הכל ונס החוצה. אשת פוטיפר מאשימה במעשה את העבד העברי "בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי" (יז). פוטיפר שומע את דבריה של אשתו וכועס.

יוסף "יורד" אל בית הסהר אך מצליח בבית הסוהר (כ-כג)

מיד מעביר פוטיפר את יוסף אל בית הסוהר. אך גם בבית הסוהר "וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (כא). גם כאן, שמים לב להצלחתו של יוסף "אֵין שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת-כָּל-מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" והשוו: "וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה" בפסקה הראשונה (ו).

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ל"ח

פתיחה (א-יא)

יהודה יורד מאת אחיו, ומתחתן עם אישה כנענית שיולדת לו שלושה ילדים: ער, אונן ושלה. יהודה משיא אישה לבנו הבכור – תמר. אך ער מת ללא ילדים וגם אונן מת לאחר שאביו ביקש ממנו לייבם את אשת אחיו. כעת מי שצריך לייבם את תמר הוא שלה, אך יהודה חושש שמא ימות גם הוא ולא נותן את שלה לתמר.

המפגש עם האישה (תמר) בתמנה (יב-יט)

שנים לאחר מכן אשת יהודה, בת שוע, מתה והוא עולה לתמנה. הדבר מגיע לתמר, והיא מחליטה להערים על חמיה. היא מתחפשת לאישה זונה ויושבת "בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה" (יד). יהודה רואה אותה ולא מזהה אותה ומבקש לשכב אותה. תמר מבקשת ממנו ערבון והוא מביא לה את חותמו, פתילו ומטהו - "תעודת הזהות" שלו, והיא נכנסת להריון.

יהודה מחפש אחר האישה (תמר) (כ-כג)

יהודה שולח גדי עזים עם רעהו העדלמי כדי לפדות את הערבון שהשאיר אצל האישה. העדלמי מחפש אך לא מוצא את האישה. הוא חוזר אל יהודה ומבשר לו שהאישה לא מוכרת באזור.

יהודה מוציא את תמר להורג (כד)

לאחר שלושה חודשים יהודה מקבל מידע שתמר בהריון, כלומר, היא זינתה ושכבה עם איש זר. יהודה פוסק מיד "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (כד).

יהודה מבין שהאישה היא תמר (כה-כו)

רגע לפני שהיא מוצאת להורג, תמר שולחת אל חמיה את הערבון (עם "תעודת הזהות" שלו) ואומרת לו "לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (כה). באותו רגע יהודה מבין את אשר ארע ואומר ברגע של גדלות: "צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (כו).

לידת בני יהודה (כז-ל)

בלידה מתברר שתמר נושאת ברחמה תאומים, וכך נולדים שני בניו של יהודה: פרץ וזרח. יש לשים לב שסיפור הלידה של פרץ וזרח מאוד דומה לסיפור הלידה של עשו ויעקב.

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ל"ז

פרקנו פותח את סיפור יוסף שילווה אותנו מכאן ועד סוף ספר בראשית. בפרקנו שני חלקים. בחלק הראשון (א-יא) הפתיחה לסיפור וחלומות יוסף ובחלק השני (יב-לו) מכירת יוסף.

פתיחה לסיפור יוסף (א-ד)

הסיפור נפתח בתולדות יעקב אך מתאר רק את יוסף ש"הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן" (ב). יעקב אהב את יוסף מכל בניו ואף עשה לו כתנת פסים. אחיו של יוסף רואים זאת ושונאים אותו "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ד).

חלום יוסף הראשון (ה-ח)

כעת מובא חלומו הראשון של יוסף, ועוד לפני תיאור החלום הכתוב מציין "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (ה). בחלומו יוסף רואה את אלומות אחיו משתחוות לאלומה שלו. אחיו שומעים את החלום ותוהים "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (ח).

חלום יוסף השני (ט-יא)

בחלומו השני יוסף חולם על כך שהשמש, הירח והכוכבים משתחוים לו. כעת אביו גוער בו: "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה?!" (י). הכתוב מסתיים בצורה חידתית: "וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר" (יא).

***

פתיחה לסיפור המכירה (יב-יז)

אחיו של יוסף הולכים לרעות את צאן אביהם בשכם. יעקב אומר אל יוסף ללכת אליהם, ולאחר שהוא "תֹעֶה בַּשָּׂדֶה" (טו) הוא מוצא איש שמסביר לו היכן אחיו, בדתן.

1. האחים רואים את יוסף (יח-כ)

האחים רואים את יוסף מרחוק ואומרים "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (יט). הם מתכננים להרוג אותו ולספר לאחרים ש"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (כ).

2. בקשה להצלה (כא-כב)

ראובן שומע את הרעיון של אחיו אך מבקש להציל את יוסף. כתחליף הוא מציע להשליך את יוסף אל הבור "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל-אָבִיו" (כב).

3. הביצוע (כג-כד)

האחים משתכנעים כנראה מדבריו של ראובן וכאשר יוסף מגיע הם מפשיטים אותו ומשליכים אותו אל הבור "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (כד).

1. האחים רואים ארחת ישמעאלים (כה)

האחים מתיישבים לאכול לחם ואז "וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים" (השוו: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק" - יח) בדרך למצרים.

2. בקשה להצלה (כו-כז)

יהודה מבקש גם הוא להציל את יוסף ממוות בבור ומציע לאחיו למכור את יוסף אל הישמעאלים "וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (כז).

3. הביצוע (כח-ל)

גם הפעם האחים שומעים אל עצת האח הבוגר. "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (כח). ראובן שלא היה באותו הזמן לא רואה את יוסף בבור, קורע את בגדיו, שב אל אחיו ואומר להם: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא?" (ל).

סיפור הכיסוי (לא-לו)

כעת האחים מכינים את סיפור הכיסוי: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (לא). הם מראים את הכתונת ליעקב והוא מיד קורע בגדיו ונוהג באבלות. הסיפור מסכם בתיאור התגלגלות יוסף למצרים "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (לו).

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ל"ו

פרקנו עוסק ברשימות תולדות של עשו ומשפחתו. למשמעות מקומו וטיבו של הפרק שמעו בשיעור של פרופ' יונתן גרוסמן.

פתיחה לרשימת התולדות (א-ח)

הרשימה נפתחת בנישואי עשו עם בנות כנען ובת ישמעאל בשמת, שעל כך כבר שמענו בסוף פרק כ"ו ובתחילת פרק כ"ח. לאחר מכן באים שמות ילדיו בקצרה, ואז פרט חדש על היחסים בין יעקב ועשו: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו... וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (ו). עשו עזב את יעקב, כפי שעשה בזמנו לוט שנפרד מאברהם "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם" (ז). כמו לוט גם עשו מתיישב באזור אדום.

מעתה יבואו הרשימות בזו אחר זו:

בני עשו ובני בניו (ט-יד)

אלופי בני עשו (טו-יט)

בני שעיר החורי ואלופיהם (כ-ל)

המלכים באדום (לא-לט)

אלופי עשו (מ-מג)

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.